ליל הסדר היה זה הזמן
הרבי מליובאוויטש פוסע עם משמשו הנאמן
מלווהו אחר תפילת יום טוב לביתו
זה היה באותה שנה שנפטרה הרבנית-אשתו
המשמש פתח לרבי את דלת הבית וראה שולחן ערוך לפניו
ולפתע 'נחת לו האסימון' וקלט תמונת מצב
הן ילדים אין לרבי והרבנית כבר לא כאן
אז מי יסב עם הרבי בשולחן?
התעשת השמש ולרבי פנה נבוך ודאי…
'הרבי, אולי זה מאוחר מדאי…
אך בליל הסדר להיות לבד ממש לא כדאי'…
והשמש התחיל להציע
'אולי לבית הרב עם משפחתי כעת אגיע
או שמא נזכה שהרבי יערוך אצלנו את הסדר
האם הרב מסכים זה בסדר?'…
'באותו רגע …' – מספר משמשו
'וחייך אליו חיוך כזה אמיתי
והשיב לו במבט הכי ידידותי-
הלא כתוב בהלכה שהבן ארבע קושיות צריך לשאול
ואם אין לו בן אשתו שואלתו ואם לא… בעצמו צריך הוא לשאול
השנה ה' רוצה שאת החלק הזה איישם
שאת 'עצמו צריך הוא לשאול' – אזכה לקיים'
המשמש התפעל עד מאוד
והרבי נכנס לביתו בכבוד.
להתנהג כמו הרבי ממש… הדרישה גדולה עלינו
אך להתחקות אחר מעשיו ולו במקצת זו חובתנו
הרבי מליובאוויטש את המציאות שלו לקח
והכניס אותה לעולמו של ה' יתברך
לא נשבר בקרבו לא ויתר לעצמו, קלט את המצב
ושאל – מה ה' רוצה ממני עכשיו
וכשהוא הבין במה רצון ה' כרוך
הוא הצליח להעביר את המסר בכזה חיוך
לא חיוך מאולץ
אלא בלב שלם והנפש כי תחפץ
בחג השבועות זכינו לקבל את התורה – איזו שמחה! איזו זכות!
בית של תורה
זו בדיוק ההגדרה
בית – שהתורה
היא המנתבת היא המורה
היא המדריכה אותך בכל סיטואציה בכל מצב
מה ה' רוצה ממך עכשיו…
או אז נזכה גם ברעש וגם בדממה
לקיים באמת נעשה ונשמע…
