בתלמוד תורה בפתח תקוה
ילד בכיתה ח' ושמו שמעון בן אדיבה
הרב'ה שלו ר' יעקב אלחרר
לא מבין למה שמעון מגיע מאוחר
קרא לו הרב'ה לשיחה חשובה
אם רוצה אתה שינוי ענה לי תשובה
מדוע הינך יום יום מאחר
ושמעון התחיל לספר
בבוקר אני מוקדם מתעורר
אך חפציי ופריטיי פזורים בכל עבר…
החולצה מעל המכתביה
והגרבים ליד הספריה
הנעלים – אחת למרפסת של השכנים נפלה
והנעל השניה – תקועה… באיזו סלסלה
והילקוט זה עוד פרשה בפני עצמה
אם הגיע לבית זו ישועה עצומה
אם לאו – נשכח הוא על איזה חומה…
הקשיב המלמד ר' יעקב אלחרר
אתן לך עצה נפלאה ויותר לא תאחר
בערב לפני השינה דף ועט תיקח
ותרשום כל דבר היכן הוא מונח
בבוקר כשתקום תתבונן ברשימה
ואת הכל תמצא במהירות עצומה
כך תגיע בזמן לכיתה בלי בעיה
והאיחורים שלך יהיו מעשה שהיה…
שמעון שמח מהעצה והבטיח ליישם
והרב'ה מחכה למחר לפגוש את שמעון השכם…
למחרת שעה שמונה, תשע, עשר, וכל היום נגמר
שמעון לא הגיע לא מוקדם ולא מאוחר…
בדאגה התקשר הרב'ה לביתו של התלמיד
ושמעון ענה וכה הגיד:
מה שאמרת ויעצת לי עשיתי
הוצאתי בערב דף וכך כתבתי
החולצה על השידה
המכנסים בעמודה
הילקוט בלובי של הקומה השניה
והנעלים אחת בסורגים ואחת במכתביה
הגרבים ליד המגירה הפתוחה
ואני במיטה מתחת לשמיכה
בבוקר קמתי מוקדם ידים נטלתי
וברשימה שהכנתי הסתכלתי
פריט אחר פריט אכן מצאתי בשמחה
חוץ מ'אני במיטה מחוץ לשמיכה'
כן… את אני במיטה לא מצאתי
לכן… לא הגעתי…
סיפור משעשע מצחיק אך לפעמים מעלה דמעות
כמה מאתנו את עצמן לא מוצאות
כמה מאתנו מנותקות מעצמן באופן מוחלט
אין לאני שלהן שום נקודת מבט
לא בדעה, לא בהשקפה, לא בהתנהגות, לא באורח חייהן
החיים עוברים לידן והן רק מתבוננות בהן.
ולכן צריכים לקבוע זמן ביום, בו עוצרים ונזכרים
בטוב שיש בנו, בחלק האלקי ששם הקב"ה בקרבנו
וזה יעזור לנו למצוא את פנימיותינו…
