לצחי יש מעיל שהוא ממש לא אוהב
כל פעם כשגשום בחוץ, נשבר לו הלב
שוב הוא צריך ללבוש אותו
כמה כחות נפש עד שמגיע לכיתתו
מעיל ישן שעבר מאחיו בחורף שעבר
אף אחד לא מתפעל, לא מגיב לו דבר
וכשמגיע לכיתה מוטי עם המעיל הממותג והחדיש
כמה יחס והתפעלות כל אחד לו מקדיש…
והלב של צחי נחבט ונצבט
עד שיום אחד משתנה לו המבט
יום אחד זה קרה
גשם ניתך בעוז ורוח סערה
'אוף, שוב המעיל הזה' – צחי אִמְלֵל את נפשו
לקח גם מטריה שתגן על ראשו
גם היא בעלת ותק עתיק
ושלא נדבר על הילקוט – על התיק
תוך כדי הליכתו, שכולו עם עצמו מתבייש
הוא רואה את מוטי להיכנס למטרייתו, מבקש
מתחת למטרייתו?! בתוך מעילו?!
הנסיון הזה גדול עליו. אוי לא…
'תודה צחי' – מוטי כבר תודות מביע
'הייתי בחוץ בלי מעיל והגשם אותי הפתיע'
'מה זה? איזה מעיל מיוחד – מוטי מפרגן ממש
כזה אני מחפש! מי לך אותו רכש?'
'רכש? אתה צוחק עלי ממש
אין דבר כזה אצלי רכישה
הכל עובר אלי מאחי הגדול בירושה
וימשיך הלאה לאחי הקטן בלי(או עם) בושה'
מוטי הוסיף להביט במעיל ושניהם צועדים
'אתה יודע צחי לי הכל רוכשים, והכל ממותגים מיוחדים
לי אין אח לקבל ממנו ולא אח להעניק
בעצם… אין לי שום סיפור משפחתי בַּחֲפָצַי. וזה ממש מעיק
המעיל שלך כמו שאר פריטיך ספוגים במשפחתיות, באהבה ונתינה
הוא ישן! אך ממש מעורר בי קנאה'
צחי שמע הקשיב והפנים
מעכשיו הוא ילבש את המעיל בלב שמח ומאור פנים
פעמים אנו חושבות שבחדש, הממותג, הזוהר
הוא בפסגת האושר ואין ממנו יותר
ועוד נוטות אנו להתבייש ולהרגיש לא נעים
בהליכותינו, במנהגינו, באיך שאנחנו נראים
ואז אנחנו מבפנים מקנאות ואת האושר האמיתי דוחקות
ואת הזר לנו מנסות לחקות
דענה שהקנאה והרצון להידמות, בינינו
בדיוק נמצא בצד השני כלפינו
דוקא השמרנות והיחודיות
הם אלו שמסמלים משפחתיות, אהבה. נתינה והדדיות.
