שמואל הגיע אל הכותל המערבי
כאן בלי הסח הדעת ,כך חשב ,אשפוך את צקון ליבי
אך רק התחיל בצד לומר פרקי תהילותיו
בכיות גדולות ונוראות הגיעו לאזניו
מסכן.. חשב… מקווה שדמעותיו יעזרו…
ומפרק לפרק יללותיו של האיש גברו…
ניגש אליו שמואל ושאל:" מה קרה? אתה חולה?"
-"לא "השיב… "אני מרגיש מעולה"
-"אז אולי אתה צריך כלה…?"
-"ממש לא… יש לי אשת חיל מעולה"
-"אהה.. אז שמא… אתה מצפה לילדים?"
-"תודה בלי עין הרע יש לי 11 חמודים"
-"אם ככה אין לך איך להאכיל את הרעבים"
ומיד שמואל הוציא שטרות בכלל לא עלובים
-"לא לא !" סירב הבכיין לקבל
"פרנסה לי בשפע תודה לאל"
-"אז מה פשר הבכיות
מה זה צריך להיות?.."
השיב לו אותו אדם: ה' משפיע עלי מטובו הגדול
לא מחסיר לי דבר, פשוט נותן לי הכל…
לכן אני מגיע לכותל יום יום לבקש בדמעות מלפניו
שלא יחסיר לי דבר ממתנותיו…
בשעבוד מצרים עמ"י בכו ויללו
כל הזמן חשבו מתי ייגאלו
גם במשך השנה שעשרת המכות התרחשו במופתים גדולים
לא זכרו בין מכה למכה להודות בשבחים והילולים…
אך בפרשת בא – מציינים את ליל הסדר הראשון שלהם
ובו הם שרו שיר תודה מיוחד לה'
את השיר הזה גילה לנו ישעיה הנביא
ואת מילותיו לפניכן אביא
'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג…(ישעיה ל, כט)
מה הפסוק הזה מביע,,,יש לנו מושג?
מכח השירה והתודה של אותו לילה
עלו והתרוממו עמ"י מעלה מעלה
וזכו לזאת מכל טומאות מצרים
ולהשראת שכינה עליהם כהרף עין
לבכות – כולנו יודעות ומיומנות
בוכות בכל השפות ובכל המנגינות…
אך האם אנחנו בוכות
רק כשאנחנו ממנו יתברך צריכות
או גם זוכרות להשתפך בדמעות
ולהודות על כל הטוב, על כל ההשפעות
