שמעון אמיד היה ופתאום ירד מנכסיו
תר הוא אחר פרנסה מכובדת – להביא אוכל לילדיו
מכפר לכפר ומעיר לעיר חקר, שאל התענין בעבודות
באמצע הדרך ראה ערמה של אבנים יפות ומיוחדות
אבנים כאלו יפות – אקח אותם לילדיי שיהיו להם למשחק
אסף שמעון את הערמה ונשא אותם בתיקו, שמר עליהם חזק
עברו יום יומיים כששמעון עדין נודד
הרגיש שהתיק שלו ממש כבד
החליט שמעון לוותר על הרעיון
השליך את כל האבנים – השאיר אחת לזכרון
בעודו עייף ורעב מציק החל להרגיש
ולמארח שאצלו דפק לא היה לו מה להגיש
הלך עם האבן לצורף אולי יתן לו בעבורה כמה שקלים
ואז יקנה לו מאכל משביע וטעים
הסתכל הצורף על האבן – אלף שקלים היא שוה
ושמעון קיבל הלם – ולא היתה תגובה
הצורף קלט את השקט והציע אלפיים
ושמעון כמעט התמוטט פעמיים
הצורף שוב לא הבין למה פה לא מגיבים
ואמר אני אקנה את האבן בעבור עשרת אלפים זהובים
שמעון כבר כמעט נשמתו מתעלפת
הצורף צעק 20,000 זהובים ואין שוב תוספת
שמעון שמע 20,000 זהובים ופרץ בבכי נורא
הצורף השתומם – מה עכשיו קרה?
אמר לו שמעון – לא בגללך אני בוכה אלא בגללי
פשוט בהמון אבנים כאלו היה מלא התיק שלי
אי אפשר לדמיין את תחושת ההחמצה של שמעון
אומר ה'אוהב ישראל': אליו היו ישראל יודעים כמה שוה צחצוח נעלים לשבת
זה שוה מליון –
ואם היו יודעים היו פורצים כמו שמעון בבכי מר…
וזה רק על צחצוח נעלים
אז כעת שאנו עוסקות בנקיון, צחצוח ומירוק
בואו נקבל מהמאמר הזה חיזוק
ודווקא בתקופה כזו מאתגרת
התמורה על כל צחצוח עוד יותר גוברת
שלא נבכה, שלא נרגיש את ההחמצה, שלא תחמוק ברוח
ביום מועד וקבלת השכר, נשמח בכל ניקוי וצחצוח!
