ישב ר' מנחם מנדל מקוצק לפני תלמידיו
מהזוהר הקדוש הוא מקריא להם עכשיו:
'כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה'
והפנה אליהם שאלה מפתיעה:
'אם לדמעות יש כח כזה אצל בורא עולם
ששום דבר לא יכול לעמוד מולם
אז למה הם צריכים שערים בכלל
שתהיה כניסה רחבה והדמעות יעלו אל על'
המגיד חיכה שתשובה תגיע מהקהל
ומשבוששה לבוא פתח במשל:
ישנה חיה שמה בונה השוכנת ביערות
ולה פרווה יפה ומשובחת מאוד
הציידים חפצים בפרוותה
אך אם יירו בה ישחיתו אותה
אז חשבו הם על עצה
הרי לחיה הזו מיוחדות במסלול הליכתה
בכל פעם שהיא יוצאת ממקומה לנהר לשתות ממימיו
היא חוזרת באותו מסלול שהיא הגיעה אליו
הכיצד?
יש לה ריח מיוחד
אותו בהליכתה מפזרת
וכך את הדרך היא זוכרת
הצידים מכירים את זו ההתנהלות המיוחדת
ובאותו מסלול חפרו לה בור עם מלכודת
חיות היער בסביבה שמו לב למתרחש
וכשהתקרבה צעקו לה – תיזהרי יש לך מוקש
והיא בוכה בדמעות גדולות נורא
'אני חייבת לצעוד כאן… אין לי ברירה'…
וחברותיה החיות מגבירות זעקה…:
תשני את דרכך… את ממש במצוקה
יש לך משפחה… צריכה את לחזור לביתך
והיא מתייפחת בדמעות :"לא מסוגלת בדרך אחרת לילך…
לא יכולה לשנות את המסלול"
ו…חייה מסתיימים בתוך הבור התלול….
סיים הרבי מקוצק וכעת ביאר הדברים:
"לכן לדמעות יש שערים
יש דמעות שלא יוכלו להיכנס והשער יסגר בפניהם
של אותם אלו שרק בוכים ולא מוכנים לשנות את חייהם
אם כך בוכים… לפני כן חייב וצריך
לרצות לשנות… לעשות עם עצמך תהליך…
או אז יהיה כח אדיר לאלו הדמעות
לפעול פעולתן ולחולל פלאות
