תוכן עניינים | מצות לא תעשה – גיד הנשה

מצות לא תעשה – גיד הנשה

המקור בתורה

"על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה" (בראשית לב, לג).

מהות המצוה

מובא בפרקי דרבי אליעזר (פרק לז) ששרו של עשו נאבק עם יעקב אבינו ונלחם איתו, ויעקב התגבר על המלאך, והפילו לארץ. מה עשה המלאך, אחז בגיד הנשה שעל כף הירך, ונשה (זז ממקומו) גיד הנשה של יעקב ונעשה כחֵלב המת ומחמת כן נאסר אכילת גיד הנשה לדורות.
על כן אסור לאכול את הגיד שנמצא על 'כף הירך' של בהמה או חיה, היינו הגיד השוכב על הבשר הנכרך בעיגול (הדומה לכף) סביב עצם הקולית העליונה (הסמוכה למותנים) והוא נקרא 'גיד הנשה' כלומר הגיד שקפץ ממקומו ליעקב אבינו בהאבקו עם המלאך, (כמובא בגמרא חולין צא.).

טעם המצוה

עם ישראל יעמוד לעד

כתב בספר החינוך (מצוה ג) שטעם מצוה זו שלא לאכול גיד הנשה, כדי לרמוז לעם ישראל שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלויות מיד העמים ומיד בני עשו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם…
ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, היה שרו של עשו ורצה לעקור את יעקב ואת זרעו מן העולם וראה שאינו יכול לו, וצערו בנגיעת הירך וכן זרע עשיו מצער לזרע יעקב ולבסוף תהיה להם ישועה מהם.

כבודו של יעקב

כתב רבי דוד קמחי – הרד"ק (על התורה לב, לג) בני יעקב אסרו על עצמם לאכול מגיד הנשה משום כבוד אביהם שלקה בו, וצוו לבניהם שלא לאכלו, ונאסר להם ולבניהם ולבני בניהם עד עולם.

מזכרת עוון

הרא"ש ביאר בפירושו על התורה (בראשית לב, לג) מכיוון שבני יעקב הניחו ליעקב לילך יחידי ונכשל בדרכו, לכן הפסידו מלאכול מאכל טוב שהוא גיד הנשה לדור דורים, להיות להם מזכרת עוון.

שהניחו את יעקב אבינו לבדו

מובא בספר חסידים (סימן רלא) הטעם שלא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה כי אמרו (בני יעקב) הואיל ופשענו שהנחנו הלילה הזקן לבדו, לכך אירע לו בשבילנו, לכך נדרוּ שלא לאכול גיד הנשה.
אביהם אביהם לקחת אביהם אביהם יחידי

צער הבנים בצער האב

עוד כתוב בספר חסידים (שם) דין הוא שלא לאכול גיד הנשה לפי שהאב והבן גוף אחד ודין שיצטערו הבנים.

שליטת הקליפה בגיד הנשה

כתב האור החיים הקדוש (בראשית לב, לג) לאחר שהמלאך נגע בכף ירכו של יעקב והזיקו, נזדעזע הגיד ממקור הקדושה ושלט בו הקליפה… ולכן אסרה הבורא… ותמצא סוד בזה כי גיד זה אין בו טעם והוא סימן לבחינת הקליפה כי אין בה טעם כיון שנעקרה קדושה ממנו.

התאוות הגשמיות משולים לגיד הנשה

כתב רבנו בחיי (בראשית פרק לב, ל) הטעם שאסרה התורה אכילת גיד הנשה לפי שהנפש השכלית ראויה שתמשך אחר השכל הפועל, ולא יתעסקו תלמידי ישראל בענין התאוות הגשמיות המשולים לגיד הנשה…
שהרי גידי הבהמה חזקים מאד כמו חבלים ויותר מהם, והכתוב המשיל העוון לחבל, שנאמר "הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה" (ישעיה ה, יח) לפי שעִם שתחלתו חלוש, סופו הולך וחזק, ומתוך חוזק התאוות ישכח את השם יתברך, ועל כן קראו בשתי מלות הללו 'גיד הנשה' וייחס בו האכילה ואמר 'לא יאכלו', כי ערבות חוש הטעם ותענוגו אינו אלא לפי שעה.

המחויבים במצוה

כתב בספר החינוך (מצוה ג) שמצוה זו נוהגת בזכרים ובנקבות היינו באנשים ונשים.

זמן חיוב המצוה

בכל מקום ובכל זמן

המשנה אומרת (חולין פ"ז מ"א) שאיסור אכילת גיד הנשה נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית (בזמן שבית המקדש קיים) ושלא בפני הבית.
וביאר המאירי הטעם שנוהג איסורו בכל מקום שהרי מצוה זו היא חובת הגוף וכל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. וכן נוהגת מצוה זו בפני הבית היינו בזמן שבית המקדש קיים, בין שלא בפני הבית היינו בזמן שאין בית המקדש קיים.

לעתיד לבוא

כתב רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו קומץ המנחה (חלק ב אות עט) שאיסור אכילת גיד הנשה הוא רק בעולם הזה אבל לעתיד לבוא יהיה מותר לאכול גיד הנשה מכיוון שיכלה זרעו של עשו ויבוער יצר הרע מהעולם ותסתלק הנגיעה בכף ירך יעקב.
וכן כתב הגאון רבי שלמה הכהן מווילנא בספרו בנין שלמה (פרשת וישלח לב, לג) שלעתיד לבוא יחזור איסור גיד הנשה להיתרו ואפילו למאן דאמר שאין מצוות בטילות לעתיד לבוא, מכל מקום מצות גיד הנשה בוודאי תתבטל מכיוון שכל עיקר הטעם שנאסר משום שנגע המלאך בירך יעקב ועל ידי זה ניתן כח לזרעו של עשו שיוכלו להחריב את בית המקדש… הדעת נותן שלעתיד לבוא שיתוקן הכל ויתבטל הטעם וודאי שיתבטל האיסור גם כן, וזה מדוקדק בלשון התורה באיסור אכילת גיד הנשה – "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה" (בראשית לב, לג) כדי ללמד איסור זה נוהג עד היום שיבוא המשיח המכונה בשם 'יום הזה' אבל לעתיד לבוא המכונה בשם 'היום הההוא' או 'היום הבא', יתבטל האיסור, מה שאין כן בשאר מצוות שנוהגים אפילו לעתיד לבוא ולכן לא כתוב בשום מקום בתורה בלשון הזה רק בגיד הנשה.
אולם הגאון רבי חיים חזקיהו מדיני בספרו שֹדי חמד (מערכת ג אות עו) סובר שלעתיד לבוא לא יתבטל שום דבר מהתורה אפילו בקוצו של יו"ד ולכן איסור אכילת גיד הנשה יהיה נוהג גם לעתיד לבוא.

דיני המצוה

הגיד שאסרה תורה

כתב הערוך השולחן (יורה דעה סימן סה סעיף כה), גיד האסור מן התורה, הוא השוכב על הירך וכך מפורש בדברי הרמב"ם (מאכלות אסורות פ"ח ה"א) שכתב דאין אסור מן התורה אלא שעל כף הירך בלבד שנאמר "אשר על כף הירך" (בראשית לב, לג) אבל שאר הגיד שלמעלה מן הכף ושלמטה עד סופו וכן חלב שעל הגיד אינו אסור אלא מדברי סופרים.
אבל מלשון הטור (סימן סה) שכתב שהפנימי אסור מן התורה והוא הפושט בכל הירך, משמע דכל הגיד אסור מן התורה ומה שאמרה התורה 'אשר על כף הירך' זה כדי לתת סימן היכן מקומו של גיד זה והוא אשר על כף הירך אבל איסורו הוא בכל הגיד.
אולם בגמרא מובא (חולין צו.) אמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד, שנאמר "על כף הירך" (בראשית לב, לג) וזה כדברי הרמב"ם דלא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד ופירש רש"י (שם ד"ה שעל הכף) דאף על פי שהגיד ארוך, אין אסור אלא מה ששוכב על הכף.
ומכח זה צריך לומר דגם כוונת הטור שרק הגיד השוכב על הכף אסור מן התורה ומה שהטור כתב דהגיד פנימי הוא הפושט בכל הירך הוא רק סימן שגיד זה הוא נפשט בכל הירך אבל חלק הגיד האסור הוא רק מה שנמצא על הכף. עכ"ד

שיעור הגיד לרחבו

הרמ"א כתב (יורה דעה סימן ק סעיף א) שגיד הנשה הנמצא על כף הירך האסור באכילה מהתורה, הוא ברוחב ארבע אצבעות.
וביאר הפרי מגדים (משבצות זהב סעיף ג) שיעור זה הוא דווקא בשור גדול אולם כבש גדול שיעורו בשתי אצבעות וגדי וטלה שיעורם בפחות מרוחב אגודל.

שיעור אכילת הגיד האסור מן התורה

שיעור אכילת גיד האסור מן התורה הוא בכל שהוא, כמבואר בדברי הרמב"ם (מאכלות אסורות יד, ב) שכתב 'ואסור מן התורה לאכול כל שהוא מדבר האסור .

שיעור אכילת הגיד לחיוב מלקות

כתב הרמב"ם (מאכלות אסורות פ"יד ה"א וה"ב) כל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית בינוני, בין למלקות בין לכרת בין למיתה בידי שמים, ושיעור זה עם כל השיעורין הלכה למשה מסיני הם, ואסור מן התורה לאכול כל שהוא מדבר האסור, אבל אינו לוקה אלא על כזית, ואם אכל כל שהוא פחות מכשיעור מכין אותו מכת מרדות עכ"ל.

אכל גיד הנשה שלם

אולם באופן שאכל גיד הנשה שלם אפילו שלא היה בו כזית, לוקה כמובא בגמרא (חולין צו.) שהאוכל גיד הנשה בשיעור כזית, סופג מלקות ארבעים, אבל אם אכל את כל הגיד כולו, אע"פ שאין בו כזית, חייב מלקות. ופירש רש"י (ד"ה אכלו) שהטעם שחייב מלקות באכילת גיד שלם אפילו שאין בו כזית מכיון שהגיד נחשב לבריה בפני עצמו ויש לו חשיבות.
וכן פסק מרן השולחן ערוך (יורה דעה סימן ק סעיף א) שגיד הנשה נחשב ל'בריה' ולכן אם נפל גיד הנשה לתוך תבשיל של היתר ויש בתבשיל פי שישים כנגד הגיד, אין הגיד בטל בשישים מפני שנחשב לבריה ובריה אפילו באלף אינה בטילה וממילא גם בענין אכילת גיד שלם חייב אפילו בפחות מכזית מכיון שנקרא 'בריה'.

גיד הנשה נחשב ל'בריה'

העיר הגאון רבי שלום בן ציון פלמן (קונטרס שלמים מציון) מדוע גיד הנשה נחשב לבריה (וחייב מלקות באכילתו אפילו פחות מכזית) הרי המושג של בריה הוא דווקא כאשר החפצא הוא שלם, כמו באוכל נמלה שהנמלה היא שלמה, ואיסור אכילת הגיד הוא רק בחלק השוכב על כף הירך כמובא בגמרא (חולין צו.) אמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד, שנאמר "על כף הירך" (בראשית לב, לג) וזה חלק קטן מתוך הגיד ולא גיד שלם ואיך אנו מחשיבים אותו לבריה?
וביאר בזה, שהיסוד של 'בריה' הוא שהשלמות נותנת לדבר חשיבות ומכח זה חייבים עליו מלקות גם בפחות מכזית, ומעתה נראה לומר שלא רק דבר שהוא שלם בחפצא מוגדר כבריה, אלא גם אם אינו שלם בחפצא אלא החפצא שלם באיסורו גם כן מוגדר כבריה, מכיון שאיסור גיד הנשה שאסרה תורה הוא אותו הגיד שעל הכף בלבד, אם כן יוצא שבחלק הזה של הגיד יש שלמות של איסור גיד שזהו חפצא שלם של איסור גיד שאסרה תורה ושלמות האיסור שיש בחפצא, נותן לו חשיבות של בריה.
ויסוד זה מדויק מדברי הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פ"ח ה"ב) שכתב ואם אכל הגיד שעל הכף כולו אף על פי שאין בו כזית, לוקה מפני שהוא כבריה בפני עצמה, ע"כ.
ויש לדקדק בלשונו שכתב 'כבריה', הוסיף בזה את האות כ' ומשמע מזה שהגיד אינו ממש בריה אלא שהוא כבריה, ולפי המתבאר לעיל אפשר לומר שכוונת הרמב"ם שאף על פי שהגיד אינו בריה שלמה בחפצא, מכל מקום נדון כבריה משום שלימות האסור שיש בחפצא.

גיד הנשה בבהמה וחיה

המשנה (חולין פ"א מ"א) מבארת שאיסור אכילת גיד הנשה נוהגת בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף, ונוהג בשליל (פירש הברטנורא שליל הוא עובר בן תשעה חודשים חי הנמצא בבהמה)
וכן פסק הרמב"ם (מאכלות אסורות פ"ח ה"א) והוסיף שגיד הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורין ואפילו בנבלות וטרפות שלהן.

גיד הנשה בעוף

במשנה (חולין פ"ז מ"א) מובא שאיסור אכילת גיד הנשה אינו נוהג בעוף מכיון שהאיסור נאמר דווקא כאשר הגיד נמצא על 'כף הירך' כמו שנאמר "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך" (בראשית לב, לג) ועוף

מהו 'כף הירך'

פירש רש"י (חולין פט: ד"ה כף) 'כף' הוא הבשר הנכרך סביב עצם הקולית העליונה (הסמוכה למותנים) אבל הבשר של העוף הנמצא על עצם הקולית הוא ברוחב ואינו דומה לכף.
וכן פירש הרמב"ם בפירוש המשניות (חולין פ"ז מ"א) שכף הירך של בהמה וחיה הוא עגול היינו שהבשר הנכרך על עצם הקולית הוא עגול כמו של אדם והעוף אין לו כף ירך דומה לשל אדם שהוא עגול. ואם אירע שימצא עוף בין כל המין או בודד במין מסויים שיהא כף ירכו עגול, יהיה גיד הנשה שלו אסור.
וכן ביאר המאירי (חולין פט:) שכף הוא בליטת בשר הנגררת סביב עצם הקולית כעין בליטה עגולה.

אכילת גיד הנשה באדם

המנחת חינוך (מצוה ג אות ב) דן האם איסור אכילת גיד הנשה נאמר דווקא בבהמה וחיה או גם בשל בן אדם.
והביא דברי הגמרא (חולין קא.) שדנה בגיד הנשה של בהמה טמאה, האם מותר באכילה או לא, לדעת רבי יהודה אסור באכילה ולדעת רבי שמעון מותר באכילה
ומבואר בגמרא שטעמו של רבי שמעון משום שכתוב "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב, לג) משמע שרק הגיד אסור באכילה אבל הבשר מותר באכילה ומכאן למד רבי שמעון מי שבשרו מותר באכילה אסור לאכול את גיד הנשה שלו, אבל בהמה טמאה שאסור לאכול את בשרה, מותר לאכול את גידה וקיימא לן כרבי שמעון שאיסור גיד הנשה הוא רק בבשר המותר לאכילה.
ולפי זה גם בנדון שלנו, אם מותר לאכול גיד הנשה של אדם או לא, תלוי בזה אם בשרו מותר באכילה או לא.
והנה כתב הרמב"ם (מאכלות אסורות פ"ב ה"ג) שבשר אדם אסור באכילה והאוכלו עובר בעשה שנאמר "זאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא, ב) משמע כל שהוא חוץ מהן, לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה, עשה.
ומכיון שכך, גיד הנשה שלו מותר באכילה.
אולם בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן שסד) כתב שגם באדם נוהג איסור גיד הנשה וזה לטעמו שבשר אדם מותר באכילה.

בשר היורד מן השמים

מובא בקונטרס ספר יצירה (סימן ח) מה שכתב הגאון המקובל רבי חיים הכהן (מתלמידי רבנו האר"י) בספרו טור ברקת (פרק יט) שבשר היורד מן השמים, אין בו איסור גיד הנשה.

המבטל את המצוה

האוכל גיד הנשה, נמשך עליו רוח טומאה

כתב רבי מנחם רקאנטי בפירושו על התורה (בראשית לב, כה) וגיד הנשה יש לו חמשה ענפים מימין וחמשה ענפים משמאל, ובין כולם עשרה כנגד עשר כתות של טומאה הסובבים המרכבה, שנאמר "סביב רשעים יתהלכון" (תהילים יב, ט) והגיד הזה סמוך לברית ששם ישיבת אלו הכתות, והאוכל אותו מושך עליו רוח הטומאה כי אבר מחזיק אבר.
ולשון 'גיד הנשה' רוצה לומר, 'גיד' – הוא המשכה (שממשיך עליו רוח טומאה) 'הנשה' – הוא מַנְשֵה (משכיח ממנו) עבודת השם יתעלה, וזהו "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב, לג) כי הם הנזהרים מכחות הטומאה.
והנה איברי יעקב אבינו עליו השלום כולם היו תקיפים, ולא יכול בהם שרו של עשו הבא מרוח הטומאה, רק בגיד הנשה מצא מקום לחול שם.

מתגלגל בקדישה

ויש מן האחרונים שכתבו כי עונש האוכל גיד הנשה ולא עשה תשובה להתגלגל בקדישה הנקראת זונה נשכחה, מדה כנגד מדה. וברוך יודע האמת, עכ"ד.
ובספר שמן למאור (פרשת וישלח אות ה) להגאון רבי מנצור בן שמעון הביא שזה רמוז בראשי תיבות של הפסוק "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה על כף הירך" שהם עולים בגימטריא – האוכל גיד, הוא יבֹא בגלגול זונה.

נתלה בגיהנם בברית מילה

ועוד הביא השל"ה הקדוש (שם) בשם המקובלים, עונש האוכל גיד הנשה בלי תשובה, להתגלגל בקדשה הנקראת זונה נשכחה, ונתלה בגיהנם בברית מילה.

מתורתו של מו"ר הרב ישראל

חינוך הילדים

אחר עשרים שנה בבית לבן יוצא יעקב מביתו הולך עם אחד עשר ילדיו לארץ כנען, בדרכו פוגשו מלאך – שרו של עשיו – ונאבק עימו, לכשראה המלאך שאינו יכול ליעקב, הכה את ירכו וגיד הנשה זז, ומאז נצטוינו על אחת ממצוות התורה 'שלא לאכול גיד הנשה'. וכעבור רגעים אחדים זרחה השמש, יעקב אבינו התרפא לגמרי ממכתו של המלאך וגיד הנשה חזר למקומו, אבל איסור אכילתו נשאר עד היום!
דבר זה לכאורה לא מובן, והרי אם יעקב נתרפא אם כן מדוע איסור גיד הנשה עודנו קיים?
הרב יהודה צדקה בספרו קול יהודה (פרשת וישלח) מסביר זאת, אותו מלאך היה שרו של עשיו וביקש לטמא את כל זרעו של יעקב, ניסה ונכשל!
כשראה המלאך שנבצר ממנו להדיח את ההורים המבוגרים מדרך הישר, מפני שהם יראים ושלמים, עמד והתנכל ליוצאי ירכם, אלו הילדים הרכים שעוד לא הספיקו ללמוד תורה ולטעום טעם של יראת חטא.
ושם "ותקע כף ירך יעקב" (בראשית לב, כו) – הילדים נקראים יוצאי ירכם – הצליח לפגוע שיצאו מזרע יעקב רשעים, אבל בסוף המאבק כתוב: "וירא כי לא יכול לו" (שם) דהיינו שבסוף כל עם ישראל גם אלו שיצאו רשעים עתידים לבוא על תיקונם!
ולכן נצטוינו על 'גיד הנשה' שתמיד נדע להזהר בזה ולהשתדל הרבה בחינוך הבנים, שנדע את הסכנה האורבת לעם ישראל מהזנחת וחולשת חינוך הבנים בדרכי אבות, הוזהרנו לא לאכול גיד הנשה…. כדי שנזכור להזהר בחינוך ילדינו!

מילי דרמיזא וחסידותא

ארבעה צומות

כתב הרב הקדוש רבי יצחק עראמה בספר עקדת יצחק (פרשת וישלח שער עשרים ושש) שהפסוק "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב, לג) רמוזים בו ארבעה צומות השנה אשר נמשכו אלינו מצד קעקוע הכף הזה, כלומר לא יאכלו בני ישראל את 'גיד' ג – שלשה בתשרי י – עשרה בטבת. גי"ד – שבעה עשר בתמוז, ו'את' לרבות תשעה באב ומילת 'הנשה'
מתפרשת בהיפוך אותיות כמו 'השנה' ודורשים כאילו כתוב לא יאכלו בני ישראל בגיד במשך השנה.

האוכל בתשעה באב כאילו אוכל גיד הנשה

כתוב בזוהר הקדוש (דמשק אליעזר וישלח קע:) על הפסוק "ויאבק איש עמו" (בראשית לב, כה) בכל יומי שיתא ובכל שייפין דיעקב ולא אשכח בר ההוא גיד הנשה מיד תשש חילה דיעקב וביומי שיתא אשכח יום תשעה באב דביה אתתקף ואתגזר דינא עלנא ואתחרב בי מקדשא וכל מאן דאכיל בתשעה באב כאילו אכיל גיד הנשה. {תרגום: הס"מ ניסה לשלוט בכל ימות השנה ובכל אבריו של יעקב, ולא מצא מקום אחיזה רק בגיד הנשה, מיד נחלש כחו של יעקב ובימות השנה מצא אחיזה ביום תשעה באב שבו נתחזק הס"מ ונגזר הדין עלינו במדבר שלא נכנס לארץ ישראל ובו נחרב הבית המקדש, לכן מי שאוכל בתשעה באב נחשב לו כאילו אכל גיד הנשה. מתוק מדבש}

מבצע!
זמירון – נועם השבת
15.00100.00
מבצע!
מארז (USB) שלוש ב 99 ש"ח
99.00
מבצע!
מסילות אל הנפש • כרכים בודדים
30.00
מבצע!
חלב הארץ – חלק ו'
25.00
מבצע!
סידור כיס – המאי"ר לארץ
15.00