הביטי וראי

סיפור מוכר אך לא אמיתי, סיפרו לי בילדותי, על בן כפר שנסע בחופש הגדול, אל דודו העשיר, יצחק, המתגורר בעיר הגדולה, ליהנות בחיק משפחתו, שבוע ימים.
לכשהגיע, קיבלוהו הדוד ובני ביתו במאור פנים ובלבביות רבה, ומיד הראו לו את החדר שיחדו לו בקומה העליונה. וירץ דוד יצחק, ויעלו מזוודתו, ויראו לו את מטתו, ויציגו בפניו את הכר וכסתו.
ויבקש בן הכפר למעט מנוחה.
וירדו לחדרם בתחושת סיפוק ושמחה.
חלפה שעה קלה, ובקומה למעלה צעקת בהלה.
'דוד יצחק בוא מהר, איני יכול להשאר כאן יותר'.
הדוד עלה במהירות של טיסה, ומצא אחיינו כמעט בגסיסה.
'יש כאן ילד נוסף בחדר, נראה לי שהוא ממש לא בסדר'.
'עושה לי פרצופים, רוצה לתת לי אגרופים'.
'כל הזמן פנים כועסות, אין לי פה מה לעשות'.
'עוד ילד??? זה לא יכול להיות, אני רוצה אותו לראות'.
הכריז דוד יצחק וכולו פליאה, ובן הכפר הצביע על… המראה.
לא רצה דוד יצחק לבייש את האחיין, שאינו יודע מראה מה היא, והוא כל כך מיושן.
לבסוף עלה לו רעיון, ודיבר עמו בהגיון.
'בפעם הבאה שהילד ההוא, השובב, יכעס או יקמץ אגרופיו, תחייך אליו ותלחץ לו יד, או אז תגלה שהוא ממש נחמד…'
סיפור משעשע אך מסר נוקב בצידו.
'הזולת הוא הראי' – מגלה לנו הבעל שם טוב הקדוש, ומשפט זה צופן בחובו ב' יסודות לחיים.
האחד – ההסתכלות שלנו על הזולת משקפת כמו ראי את עצמנו – מסביר הרב יורם אברג'ל זצוק"ל: אם אדם יראה בזולת שהוא יפה ונקי, סימן שהוא בעצמו יפה ונקי.
אם אדם יאמר על זולתו שהוא חוצפן, סימן שגם הוא מדבר בעזות.
כלומר, הזולת משקף לנו כמו מראה את פגמינו וחסרונותינו!
נוהג היה הרב יורם אברג'ל זצוק"ל לספר בשיעוריו הקדושים, על אשה שהיתה בטוחה שאין יפה כמותה, ובשל כך היתה מרבה להתגאות על בעלה. בצר לו הלך הבעל האומלל לרבו וסיפר לו על כך.
יעץ לו הרב, שישים לה מראה על הקיר מיד כשקמה משנתה. וכך עשה…
למחרת בבוקר התעוררה הגאוותנית ומיד כשהמראה לנגד פניה קלטה שיש יפות ומושלמות לפניה. מיד חזרה בתשובה ולא הוסיפה להתגאות.
היסוד השני מחזק את הנקודה, שאותה התייחסות שניתן לזולת, כך הזולת יתייחס אלינו. אנחנו נחייך – הוא יחייך בחזרה. אנחנו נרחם – הוא ירחם בחזרה.
הזולת הוא הראי.
ולמי ששכחה – הזולת היא המשפחה, הזולת הם החברים, הזולת הוא הבעל, הזולת הם הילדים היקרים.
מאחלת לכולנו התבוננות נעימה ואמיתית, שהראי תמיד יראה לנו כמה טוב יש בנו!