תפריט
כל שנה, בשבוע של עשרה בטבת, אנחנו נוסעים לכותל המערבי. לחוש את האוירה, למשש את אבני הקודש, ולהתפלל ביתר שאת על הגאולה.
את הנסיעה הזו התחלנו בהרכב זוגי, ומאז כל שנה מוסיף והולך, היינו מגיעים מירוחם לירושלים ושם חיכה לנו חמי היקר עם רכבו הפרטי ובשמחה מסיע אותנו אל הכותל.
אך השנה, התרחבנו מדאי הרכב צר מלהכיל את כולנו ונאלצנו לקחת אוטובוס עירוני אל הכותל.
חיכינו בתחנה ולפתע הגיע מיניבוס בשירות אגד ויעדו: הכותל המערבי. התמקמנו בזריזות וגילינו שתפסנו כמחצית מהמיניבוס, כשבתחנה הנוספת עלה בחור עם כיפה סרוגה גדולה וציציות בחוץ.
הנסיעה זרמה יפה… ילדי צהלו רעשו וגעשו עד ש… נכנס הנהג דרך הרובע המוסלמי ושם עמדו קבוצת ערבים עם כל התלבושת… עם הכרס והשפם… כאלו שילדי מכירים מהציורים בספרי מחנים. הם הפגינו והשתוללו והנהג חיכה שההפגנה תתפזר וחיכה… וחיכה…
שקט השתרר במיניבוס, אני באופן אישי כבר סיימתי את התהלים של יום שבת (זה מה שאני מכירה בעל פה) וגם התחלתי וידוי…
לפתע קם הצדיק'ל הזה הוציא מתיקו שוקולד ובמבה וחילק לילדי – בהסכמתי כמובן.
בנוסף ביקש מהנהג להדליק מוזיקה שמחה והרגיע שכל יום הוא במסלול הזה ותיכף הכל יתפזר… 'נראה לי שהילדים פחדו' – הסביר לנו כמתנצל את עצמו על מעשיו הטובים.
אני ובעלי הודינו לו מאוד, 'מה שמך ומהיכן אתה?' שאלנו שאלה ידידותית. 'שמי אלישיב ואני גר ב… יש סביבנו 3 ישובים של ערבים'. מי שגר במקומות כאלו, הרהרתי לעצמי, לא פוחד מערבים.
אז איך אלישיב הבחין שאנחנו פוחדים אם אף אחד לא אמר לו – כיצד אלישיב הרגיש מה עובר עלינו? מה גרם לו לצאת מתוך עצמו ולהיטיב אתנו??
המחשבות, התהיות הללו ניקרו במוחי ימים מועטים עד… עד שקראתי את פרשת שמות.
בפרשת שמות מסופר על עם ישראל בתחילת השעבוד – בני ישראל עובדים בפרך, נאנקים, צועקים וכואבים, ואז עובר שם משה רבינו 'וירא בסבלותם'… הוא רואה שהם סובלים, מעניין אה? –
משה רבינו שמגיל עריסה גדל בארמון פאר, על מצע תפנוקים שאין לתאר – ועוד לפני שהוא מרגיש רעב, כבר הארוחה מוגשת במגש של זהב, משה רבינו שארון בגדיו ומגירות מנעליו עמוסים מעל הראש, וכל ערב יש לו פיג'מה אחרת ללבוש, משה רבינו שחדר הצעצועים שלו מבייש את רשת כפר השעשועים – דוקא הוא רואה בסבלותם! מהיכן הוא יודע מהו סבל? האם חש זאת על בשרו?
אבל רש"י הקדוש מיישב – נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם.
'נתן עיניו' – התבונן.
'נתן לבו' – שם לב.
ההתבוננות בזולת ותשומת הלב לזולת מחזקים אצלנו את ההרגשה לעזור, לתמוך, להיטיב, ואלו נותנים לזולת הרבה כח!
מה נדרש מאתנו? – פשוט מאוד לשים לב ולשים את הלב. זה מתחיל בך כאשה לבעלך, התבונני בו… שימי לב כיצד הוא מרגיש? מה עובר עליו? שימי את הלב וראי מה את יכולה לעשות למענו שיתן לו כח שירגיש אהוב… שישמח!
עוד מסופר בפרשת השעבוד על העבודה המפרכת והקשה שהעבידו את הגברים במצרים מהשעות המוקדמות בבוקר ועד השעות המאוחרות בלילה – הגוף נשבר והנפש התרסקה וכמעת שביקשו לא לחזור לבית… לא לקום בבוקר… היאוש עטף אותם מכל כיוון.
והנשים יכלו להתכנס בתוך עצמן. גם להן קשה המתח, האיומים, גידול הילדים, בקושי הן מסתדרות עם הכל.
אך המדרש מספר שהן התבוננו אל בעליהן, שמו לב לתחושת הקשות שלהם, למשברים ולגלים שהם עוברים ושמו את הלב – כל ערב היתה אשה דואגת להתקשט מול המראה לכבוד בעלה, לצלות לו דגים, ולהכין לו את אשר אהב וכך לתת לו כח! כח לחזור לבית – יש שם אשה שאוהבת ומחכה שאחזור… כח! כח לקום בבוקר – יש לי אשה שמיטיבה אתי ושמה לב אלי.
תארנה לכן מה היה קורה אם אף אשה לא היתה שמה לב… לא שמה את הלב… מי היה נשאר? מי היה שורד את הקושי? מי היה נגאל? אז לא סתם נאמר (סוטה יא:): 'בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים'.
איך זה פוגש אותנו הלא מצרים הָיֹה היתה… על כך בעז"ה במאמר הבא…!
