תפריט
"אל תאכלו ממנו נא ובשל מבֻשל במים כי אם צלי אש" (שמות יב, ט).
כתב החינוך (מצווה ז) קרבן פסח יש לאכלו בליל טו' בניסן באופן שהבשר נצלה על האש צלייה הראויה לאכילת אדם ואם נצלה צלייה מועטת שלא ראוי לאכילת אדם אסור לאכלו משום 'נא'. וכן אם בשלו את הבשר במים או בשאר משקין אסור לאכלו משום 'מבושל'.
ביאר החינוך (מצוה ז) הטעם שנצטוינו לאכול קרבן פסח דווקא כשהוא צלוי באש, כדי שנזכור את הנס שעשה איתנו הקב"ה והוציאנו ממצרים מעבדות לחרות להיות ממלכת כהנים ועם קדוש וכך דרך בני מלכים ושֹרים לאכול בשר צלי, לפי שהוא מאכל טוב ומוטעם, אבל שאר העם אינם יכולים לאכול מעט בשר שתשיג ידם כי אם מבושל, כדי למלא בטנם.
מבואר בספר מורה נבוכים (ח"א פרק מו) הטעם שקרבן פסח נאכל צלוי באש הוא כדי לעשות זכר ליציאתם של בני ישראל ממצרים שהייתה בחיפזון ובמהירות [1] ולא היה להם פנאי לעשות תבשיל ולתקן מאכלים והיו אוכלים בשר צלי.
כתב רבינו בחיי (שמות יב, כג) שבגאולה זו של מצרים, היו בני ישראל סיבה לפרסם את האלקות בעולם, על כן נצטוו במצוות הפסח לעשות ענינים מפורסמים כנגד המלך הרשע (פרעה) שהיו ברשותו, לבזות את אמונת המצריים לעיניהם ולקבוע בלב את אמונת הקדוש ברוך הוא ויראתו. ומזה נצטוו לשחוט את אלהיהם ולאכלו דווקא צלי ולא מבושל בקדרה, כדי לפרסם לכל הנכנסים בבתים ואף לעוברי דרכים ששחטו את אלוהיהם של המצריים וזה היה על ידי ריח הצלי שהיה נכנס באפיהם.
כתב החינוך (מצוה ז) שהאיסור לא לאכול קרבן פסח נא ומבושל, נוהג בזכרים ובנקבות.
כתב החינוך (מצוה ז) מצוה זו נוהגת דווקא בזמן שבית המקדש היה קיים בליל טו' בניסן.
מצוות אכילת קרבן פסח בליל טו' בניסן הוא דווקא באופן שהבשר נצלה על האש וראוי לאכילת אדם ולא כשהוא נא (צלוי מעט) או מבושל במים (לאו דווקא מים אלא הוא הדין בשאר משקין כמבואר לקמן) וכך כתב הרמב"ם (קרבן פסח ח, ו) וזה לשונו: 'נא' שהזהירה עליו תורה הוא הבשר שהתחיל בו מעשה האור ונצלה מעט ואינו ראוי לאכילת אדם עדיין.
וכעין זה כתב החינוך (מצוה ז) וזה לשונו: וזהו פירוש 'נא', שהבשר שהתחיל בו מעשה האור ונצלה מעט ואינו ראוי לאכילת אדם עדיין, נקרא 'נא', ע"כ.
מדבריהם של הרמב"ם והחינוך מתבאר שאם צלה את קרבן פסח וראוי לאכילת אדם אף על פי שלא נצלה כל צרכו, יצא מכלל איסור 'נא' ונחשב ל'צלי אש'.
בספר ערוך השולחן העתיד (קרבן פסח סימן קצב סעיף י) להגאון רבי יחיאל אפשטיין נושא ונותן בדין זה בשיעור צליית קרבן פסח ממתי נחשב 'ראוי לאכילת אדם' כדי שיפקע ממנו איסור 'נא' שהרי קיימא לן ששיעור בישול כמאכל בן דרוסאי[2] נחשב לבישול לענין שבת וממילא אפשר לומר גם שאם נצלה קרבן פסח בשיעור זה, יחשב ל'צלי אש'
ובשיעור מאכל בן דרוסאי נחלקו רבותינו הראשונים בדרגת בישולו, לדעת רש"י (שבת כ. ד"ה בן דרוסאי) הוא שליש בישול ולדעת הרמב"ם (הלכות שבת פ"ט ה"ה) הוא חצי בישול.
במכילתא דרבי ישמעאל (פרשת בא פרשה ו) מובא על הפסוק "אל תאכלו ממנו נא" (שמות יב, ט) אין נא אלא בשר שהוא חי ולא נצלה כלל ע"כ. משמע שאם צלה את הבשר מעט ויצא מכלל חי, נחשב ל'צלי אש' אפילו בפחות ממאכל בן דרוסאי
רש"י (שמות יב, ט ד"ה אל תאכלו) פירש שאיסור 'נא' הוא כאשר הבשר אינו צלוי כל צרכו. ולפי זה מה שהקפידה התורה שקרבן פסח יהיה 'צלי אש' היינו צלייה גמורה כל צרכו ורק אז נפקע ממנו איסור נא.
וכתב הערוך השולחן לעתיד (שם) שנראה לדינא דלכתחלה יש לצלותו בשלימות, ובדיעבד יצא ידי חובה כאשר הבשר נצלה כמאכל בן דרוסאי בשליש בישול לשיטת רש"י או בחצי בישול לשיטת הרמב"ם.
התורה מזהירה שיש לאכול קרבן פסח אך ורק כשהוא צלוי באש ולא מבושל שנאמר "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבֻשל במים כי אם צלי אש" (יב פסוק ט) ואיסור מבושל אינו דווקא שהתבשל במים אלא הוא הדין בשאר משקין כפי שמובא במשנה (פסחים פ"ב מ"ח) אין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות
והטעם לכך מבואר בגמרא (פסחים מא.) על הפסוק "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבֻשל במים" (שמות יט, ב) רבי אומר 'במים' אין לי אלא מים, שאר משקין מניין תלמוד לומר 'ובשל מבושל' מכל מקום.
וכך כתב הרמב"ם (קרבן פסח ח, ז) מבושל שהזהירה עליו תורה בין שנתבשל במים בין שנתבשל בשאר משקין או במי פירות שנאמר 'ובשל מבושל' ריבה הכל.
'צלי קדר' הוא בשר שבשלוהו בקדרה ללא שום משקה אלא במים הנפלטין ממנו, והגמרא (פסחים מא.) דנה בענין זה לגבי קרבן פסח שהוא צלי קדר האם נחשב למבושל ואסור באכילה בליל פסח או לא. ודבר זה תלוי בשני המקורות שהביאה הגמרא לאסור קרבן פסח שהתבשל בשאר משקין
חכמים לומדים זאת מקל וחומר ממה שהתורה אסרה לאכול קרבן שהתבשל במים שאין נותנים טעם בבשר, קל וחומר אם התבשל בשאר משקין שנותנים טעם בבשר שנאסר באכילה, ולפי זה יוצא שרק שאר משקין שנותנים טעם בבשר פוסלים את קרבן הפסח אם התבשל עמם ושאר משקין שאין נותנים טעם בבשר אין פוסלים את הקרבן ולכן קרבן פסח שהוא צלי קדר ואין מימיו הנפלטין ממנו נותנים בו טעם ממילא אין כאן קל וחומר ומותר באכילה.[3]
רבי יהודה הנשיא לומד זאת מהפסוק "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבֻשל במים כי אם צלי אש" ומריבוי המילים 'ובשל מבֻשל' מרבים כל קרבן שהתבשל במשקה אפילו בשאר משקין פסול לאכילת לקרבן פסח והוא הדין צלי קדר המתבשל במים הנפלטין משמנו.
הגמרא (פסחים מא.) אומרת שקרבן פסח שנצלה באש כהלכתו ולאחר מכן בשלוהו, נחשב למבושל ונפסל לאכילת קרבן פסח. ויש בזה שני טעמים:
כתוב בפסוק "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבֻשל במים", התורה יכלה לכתוב 'אל תאכלו ממנו נא ומבֻשל במים' ומריבוי הכתוב של 'ובשל' אנו מרבים שכל שנעשה בישול בקרבן פסח גם לאחר שכבר נצלה, נחשב למבושל ופסול.
הבישול ביטל את הצלייה וזה כשיטת רבי יוסי הסובר שיש בישול אחר אפיה והוא הדין שיש בישול אחר צלייה.
הגמרא (פסחים מא.) אומרת שקרבן פסח שבשלוהו ולאחר מכן צלוהו נפסל לקרבן פסח משום מבושל משני טעמים:
כתוב בפסוק "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבֻשל במים", התורה יכלה לכתוב 'אל תאכלו ממנו נא ומבֻשל במים' ומריבוי הכתוב של 'ובשל' אנו מרבים שכל שנעשה בישול בקרבן פסח גם אם לאחר מכן צלוהו נחשב למבושל ופסול.
הגמרא (פסחים מא.) מבארת שקרבן פסח שבשלוהו ולאחר מכן צלוהו פסול. וזה גם לשיטת רבי יוסי הסובר שיש צליה אחר בישול וביאר בזה הפרי מגדים (או"ח סימן שיח אשל אברהם סעי"ק יז) שגם לשיטת רבי יוסי אין הצלייה מבטלת לגמרי את הבישול אלא מוסיפה על הבישול וממילא נחשב הקרבן למבושל ופסול.
מובא בשו"ת פרי יצחק (ח"א סימן כ) להגאון רבי יצחק בלעזר מווילנא שגם לשיטת רבי יוסי הסובר שיש צליה אחר בישול והצליה מבטלת את הבישול לגמרי, הקרבן נפסל לאכילה, מכיוון שברגע שהקרבן התבשל נאסר באכילה, ולכן אע"פ שהצלייה ביטלה את הבישול והבישול הלך מכאן אבל איסורו להיכן הלך.
נחלקו רבותינו הראשונים, מי שאכל קרבן פסח בליל פסח, כזית 'נא' וכזית 'מבושל' האם לוקה מלקות אחת או שתיים
והנה כתב הרמב"ם (קרבן פסח פ"ח ה"ד) האוכל מהן כזית נא או מבושל בלילי פסחים לוקה שנאמר "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבֻשל במים" (שמות יב, ט) אכל נא ומבושל כאחת אינו לוקה אלא אחת, לפי ששניהן נכללות בלאו אחד[4]. וכן בספר המצוות להרמב"ם (מצוה קכה) מובאים שני איסורים אלו כמצוה אחת.
אולם הרמב"ן (שם בהשגותיו שורש תשיעי) כתב ש'נא' ו'מבושל' הם שני איסורים נפרדים והאוכל שניהם חייב שני מלקויות.
וביאר המהר"ם שיק (מצוה ז) טעמו של הרמב"ן שחייב על כל אחת ואחת משום שאיסור נא ומבושל נלמד מהאזהרה הכללית "כי אם צלי אש" (שמות יב, ט) וכוונת הכתוב אל תאכלו כי אם צלי אש ולא 'נא ומבושל' ובכל זאת התורה פירטה וכתבה אל תאכלו ממנו … נא ובשל מבושל במים" כדי ללמדנו שהם שני איסורים נפרדים וחייב מלקות על כל אחת ואחת.
כתב הרב הקדוש רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב (דרך פקודיך מצוה ו חלק הדיבור אות ג) מי שאכל קרבן פסח מחוץ לירושלים ובירך עליו (אקב"ו לאכול את הפסח) ואחר כך נכנס לירושלים לאכול כזית מהפסח לצאת ידי חובה צריך לחזור ולברך, ואפילו לא נשתהה בין הברכה לאכילת הכזית כדי הילוך כ"ב אמות, כי האכילה הפסולה בעצמה הוי הפסק.
וכן אם אכל קרבן פסח כשהוא נא או מבושל ובירך עליו ואחר כך רוצה מיד לאכול כזית מפסח שהוא צלי, צריך לחזור ולברך מכיוון שאכילת נא או מבושל היא אכילה פסולה ומהוה הפסק בין הברכה לאכילת כזית מצוה.
הערות שוליים:
[1] הטעם שבני ישראל יצאו ממצרים בחיפזון ובמהירות הוא מחשש שאם היה אחד מבני ישראל מתעכב במצרים ולא היה יוצא עם כולם היו המצריים מתנכלים אליו והורגים אותו. מורה נבוכים
[2] בן דרוסאי הוא שם של אדם שהיה מלסטם את הבריות וממהר לאכול את המאכל לפני שהתבשל כל צרכו, כפי שפירש רש"י (עבודה זרה לח.) וזה לשונו: לסטים היה ואוכל כל דבר המבושל קצת.
[3] כך הסוגיא מתפרשת לשיטת רש"י. (אולם לשיטת התוספות ד"ה איכא, גם חכמים אוסרים באכילה אלא שפוטרים ממלקות)
[4] התורה כתבה לאו אחד על איסור נא ומבושל – "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבֻשל במים כי אם צלי אש" (שמות יט, ב) ואם היה נחשב לשני לאווין היה צריך להיות כתוב אל תאכלו ממנו נא ואל תאכלו בשל ומבושל.
