תפריט
"אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" (שמות יב, טו).
מצוה לבטל ולאבד ולהשמיד את החמץ[1]בערב פסח יד' ניסן. וישנם שני סוגי השבתה בקיום מצוה זו:
לבטל את החמץ בלב ולהחשיבו כעפר.
לכלות את החמץ ולבערו מן העולם (לקמן יבואר כיצד יש לבערו).
כתב החינוך (מצוה ט) שהטעם שנצטוינו להשבית את החמץ מרשותינו כדי שנזכור את הנסים שבמצרים.
ובאור דבריו הקדושים – על ידי שאנו משביתים את החמץ אנו נזכרים בנסים ונפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא עם בני ישראל במצרים על ידי עשרת המכות והראה את כוחו וממשלתו שאין עוד מלבדו, ומכת בכורות האחרונה היא שהכריעה את מצרים ופרעה נכנע ושילח את בני ישראל, ואם[2] היה איזה מצרי שהקשה לבו ומאן לשלחם למרות כל המכות שהוכה בהם, הוכרח בזאת המכה האחרונה לגרשם משם במהירות, וכשהכינו בני את עיסתם שיהיה להם לדרך, לא יכלו להתמהמה ולהמתין עד שתחמיץ העיסה אשר במשארותם.
כתב הרלב"ג בפירושו על התורה(שמות יב ד"ה התועלת הי"א) והנה התועלת
המגיע בזה שמשבית את החמץ, כדי להרחיקנו מאכילת החמץ בשבעת ימי הפסח.
כתב החינוך (מצוה ט) שמצות עשה של 'תשביתו' נוהגת בין בזכרים ובין בנקבות. ויש להתבונן הרי מצוות 'תשביתו' היא מצוות עשה שהזמן גרמא קיימא לן בגמרא (קדושיןכט.) כל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות?[3]
ומצינו בזה שני טעמים לחיוב נשים במצות תשביתו:
הגאון רבי אריה לייב גינצבורג בספרו שאגת אריה (סימן פב) כתב שהטעם לחייב נשים במצוות עשה של 'תשביתו' נלמדת בגזרה שווה ממצוות לא תעשה של 'לא יראה לך שאור'.
במצוות 'תשביתו' כתוב "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם"(שמות יב, טו) ובמצות 'לא יראה לך שאור' כתוב"ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבֻלך" (שמות יג, ז) וכשם שנשים חייבות בלאו ד'לא יראה' ומוזהרות שלא להשהות את החמץ ברשותם שהרי במצוות לא תעשה שהזמן גרמא נשים חייבות, כך גם מצוות עשה של השבתת החמץ נשים חייבות.
כתב הגאון רבי צבי הירש פרידלינג בספרו הבאר (חוברה שנייה, שנה ראשונה, סימן טז) הטעם שנשים חייבות בהשבתת חמץ משום שמובא גמרא (פסחים ה.)
שהוקש השבתת חמץ לאכילת חמץ שנאמר "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא" (שמות יב, יט) וכשם שנשים חייבות בלא תעשה של אכילת חמץ, כך חייבות גם בהשבתת החמץ.
דעת הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ב ה"א)והסמ"ג(ספר מצות גדול עשין סימן לט) שזמן השבתת החמץ מן התורה הוא ביום יד' ניסן לפני השעה השביעית היינו לפני חצות היום וזמן זה הוא קודם זמן איסור אכילתו מהתורה.
משום שבשעה השביעית, החמץ צריך להיות כבר מושבת, שנאמר "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמות יב, טו). ובגמרא (פסחים ה.) למדו שראשון זה הוא יום ארבעה עשר, וראיה לדבר זה, מה שכתוב בתורה "לא תשחט על חמץ דם זבחי" (שמות כג, יח) כלומר לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים, אלא תשחט את הפסח כשהחמץ לא קיים, ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר מחצות היום ואילך ואם כן החמץ חייב להיות מושבת מזמן שחיטת קרבן פסח היינו משעת חצות על כן יש להשביתו קודם חצות.
אולם לדעת התוספות (פסחים ד: ד"ה וכתיב)זמן השבתת החמץ מן התורה הוא לאחר זמן איסור אכילתו, היינו מחצות ואילך יעסוק בהשבתתו.
כתב הרמב"ם כשבודק אדם ומחפש בלילי ארבעה עשר, מוציא את החמץ מן החורים ומן המחבואות ומן הזויות ומקבץ הכל ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו.
וכן מובא בספר שולחן ערוך הרב (סימן תמה סעיף א) שמדרבנן צריך לבער את החמץ מהשעה שישית וזה לשונו:
כשם שמִן התורה אף על פי שמתחילת שעה שביעית הוא מצוּוה שלא ימצא חמץ ברשותו וכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצוות עשה של תורה אף על פי כן אינו מחוייב לבערו בסוף שעה ששית כדי שלא ימצא בתחילת שביעית אלא מתחילת שביעית ואילך הוא שמחוייב לבערו (כשיטת התוספות לעיל).
כך מדברי סופרים, אף על פי שמתחילת שעה ששית ואילך, הוא מצוּוה שלא ימצא חמץ ברשותו וכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה מדברי סופרים, אף על פי כן אינו מחוייב לבערו בסוף שעה חמישית כדי שלא ימצא ברשותו בתחילת שעה ששית אלא מתחילת שעה ששית ואילך הוא שמחוייב לבער.
כתב המגן אברהם(סימן תמד סעי"ק יא) אם לא השבית את החמץ בזמן , כל רגע ורגע עובר על מצות עשה.
יש לנו לבאר אופן קיום מצות 'תשביתו' כיצד היא נעשית, והנה נחלקו בזה רבותינו הראשונים:
(פסחים ד: ד"ה בביטול בעלמא) מצוות 'תשביתו' מהתורה מתקיימת על ידי שמבטל את החמץ בלבו להחשיבו כעפר הארץ. ואין צריך לבער את החמץ (מהתורה) שהרי לא כתוב בתורה 'תבערו שאור מבתיכם' אלא 'תשביתו שאור מבתיכם' ופירוש מילת 'תשביתו' הוא 'תבטלו' וכן תרגם האונקלוס שהמילה 'תשביתו' הוא 'תבטלון' ובזה מקיים מצוות 'תשביתו'.
(פסחים ד: ד"ה מדאורייתא) מצוות 'תשביתו' מהתורה מתקיימת על ידי הבערת החמץ בשריפה ולא בביטול.
יש לחקור ולדרוש מה דעתו של רבנו הרמב"ם בזה שלכאורה דבריו הקדושים נראים כסותרים:
בספר יד החזקה כתב הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ב הלכה ב – ג) ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר…
ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו.
מדברי הרמב"ם אלו רואים שמצות 'תשביתו' הכתובה בתורה היא ביטול החמץ שמבטל בלבווביעור החמץ (הוצאת החמץ מרשותו) אינו אלא מדרבנן.
אולם בספר המצוות (מצוה קנו) כתב הרמב"ם וזה לשונו: שצונולבער חמץ מבתינו ביום ארבעה עשר מניסן וזו היא מצות השבתת שאור והוא אמרו יתעלה "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" (שמות יב, טו) ויקראוה החכמים גם כן מצות ביעור רוצה לומר ביעור חמץ.
מדברי הרמב"ם אלו רואים שמצות 'תשביתו' הכתובה בתורה היא ביעור חמץ ולא ביטול בלב. ועלינו לבאר מה דעת הרמב"ם בגדר מצוות 'תשביתו' מהתורה האם הכוונה לבטל החמץ בלב או לבער החמץ. וכעת נביא בסייעתא דשמיא שני ביאורים נחמדים מזהב ופנינים.
מרן הכסף משנה (פ"ב ה"ב) הביא גרסא אחרת בדברי הרמב"ם בספרו יד החזקה וכך היא הגרסא – ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע יבטלו בלבו וישים אותו כעפר. ולפי גרסא זו יוצא שמצוות 'תשביתו' מתקיימת בשני האופנים א.ביעור חמץ – אם החמץ ידוע לו ב. ביטול החמץ – אם החמץ לא ידוע לו.
ומה שכתב הרמב"ם בספר המצוות (מצוה קנו) שמצות 'תשביתו' הוא בביעור חמץ, מדובר שהחמץ ידוע לו.
מצינו וגם ראינו בספר מי טל (סימן יב) להגאון החסיד רבי יחיאל מנחם מענדל שמיישב דברי הרמב"ם באופן נפלא מאוד כפי הגרסא המצויה בידינו בספר יד החזקה (חמץ ומצה פ"ב ה"ב) שכתב הרמב"ם שמצוות 'תשביתו' מהתורה נעשית על ידי ביטול החמץ לבין מה שכתב בספר המצוות (מצוה קנו) שמצות 'תשביתו' מהתורה נעשית על ידי ביעור החמץ.
והבאור הוא, שהרמב"ם למד שיסוד מצות 'תשביתו' הוא 'ביעור החמץ' בלבד, היינו שמוציא את החמץ מרשותו כמו שכתב בספר המצוות להדיא ואם נדקדק בדברי הרמב"ם בספר יד החזקה נראה שדעתו שווה למה שכתב בספר המצוות.
וזה לשונו:ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו 'שאין ברשותו' חמץ כלל, ושכל חמץ 'שברשותו' הרי הוא כעפר.
ואם נדקדק בדברי הרמב"ם, מדוע נקט בלשונו וישים בלבושאין ברשותו ושכל חמץ ש'ברשותו', הרי הוא כעפר, היה לו לומר יותר בפשיטות וישים בלבו 'שאין לו' חמץ ושכל חמץ 'שלו'הרי הוא כעפר
אלא הרמב"ם למד שביטול החמץ אינו רק שמחשיב את החמץ לעפר אלא נחשב להוצאת חמץ מ'רשותו' היינו שענין הביטול הוא שמחליט ומשים בלבו שהחמץ ש'ברשותו' הרי הוא כאילו אינו (על ידי שמחשיבו כעפר, נחשב כאילו שהוציא החמץ מביתו ואין אצלו חמץ 'ברשותו') נמצא שעל ידי מחשבת הביטול נחשב הדבר כאילו בפועל ממש הוציא החמץ מרשותו.
ואם כן נתבאר מדברינו ששיטת הרמב"ם, יסוד מצות עשה של 'תשביתו' הוא מעשה הוצאת החמץ מרשותוועל ידי הביטול החמץ שמחשיבו לעפר נחשב להוצאת החמץ מרשותו.
נמצנו למדים, שדעתו של הרמב"ם במחלוקת תלויה.
המנחת חינוך (מצוה ט אות א) הסתפק בגדר מצוות 'תשביתו' (לדעת הסוברים שמצוה זו נעשית על ידי ביעור חמץ) האם מצוה זו היא ב'קום ועשה' היינו לשרוף חמץ ואם אין לו חמץ לשרוף, לא קיים מצוות 'תשביתו'
או נֹאמר שמצוה זו היא ב'שב ואל תעשה' היינו עצם זה שאין חמץ ברשותו, מקיים מצות תשביתו, כמו בשבת שמקיים מצוות 'שבתון'[4] בשב ואל תעשה על ידי שאינו עושה מלאכה אז גם מצות 'תשביתו' עיקר המצוה היא שאין חמץ ברשותו ומקיים מצוה זו בשב ואל תעשה.
הנפקא מינה בחקירה זו: א. אם אין לאדם חמץ כדי לבערו, אם צריך לקנות חמץ לשורפו כדי לקיים מצוות תשביתו או שדי בזה שאין לו חמץ בביתו. ב. אם אדם לקח את חמצו כדי לבערו בערב פסח ובא אחר וחטף ממנו את החמץ וביערו, האם צריך לשלם לו קנס על שמנע ממנו לקיים את המצוה לשרוף את החמץ[5] או שאין צריך לשלם מפני שעיקר המצוה שלא יהיה חמץ ברשותו, נמצא שלא חטף לו שום דבר שהרי בכל ענין שהחמץ מושבת מהעולם, מקיים את המצוה. מצינו שלש שיטות בזה:
א. דעת הגאון רבי יוסף קולון בספרו המהרי"ק(שורש קעד) עיקר המצוה שלא יהא חמץ מצוי בביתו מהשעה השביעית ולמעלה וכאשר יגיע שעה שביעית ואין לו חמץ, מקיים מצוות עשה של 'תשביתו', אפילו שפסק מלאכול חמץ שלשים יום קודם הפסח.
שהרי לא מסתבר שיצטרך לקנות חמץ כדי להשביתו ולשורפו כדי לקיים מצוות 'תשביתו' אלא ודאי פשוט שגם אם אין לו חמץ כלל מקיים את המצוה שאין לך השבתה גדולה מזו
ב. מובא במרדכי (פסחים סימן תקלג)שהריב"א – רבי יצחק בן אברהם היה רגיל להשהות פרוסה אחת מלשורפה עד תחילת שעה שביעית כדי לקיים ביעור חמץ בזמנו.
וכן כתב הגאון רבי יעקוב וויל בספרו שו"ת המהר"י וויל (סימן קצג)כתב שעיקר המצוה זה לבער את החמץ בידים וזה לשונו: ואחר הבדיקה יבטל החמץ ויאמר כל חמירא דלא חמיתיהודלא ביערתיה ליבטלוליהוי הפקר כעפרא, אבל לא יאמר דחמיתיהודלאחמיתיהדאי אמר הכי אם כן בטל אפילו שמצא ואם כן אינו שלו וצריך לקיים מצות שריפה בחמץ שלו.והרמ"א הביאו בהגהותיו (או"ח סימן תלד סעיף ב).
ג.אולם מצינו דעה נוספת בזה מה שכתב רבינו שניאור זלמן בספר שולחן ערוך הרב (אורח חיים סימן תלו סעיף כא) שמצוות תשביתו אינה חובת הגוף, אלא אם יש חמץ ברשותו של אדם מחוייב לבערו ואם אין לו חמץ ברשותו אין עליו מצוות תשביתו כללואין חייב לבער כלל.
המשנה ברורה (סימן תמה סעי"ק י) כתב שיש לקיים מצוות 'תשביתו' בקום ועשה ולשרוף את החמץ. וכך הם דבריו: ומכל מקום נכון לנהוג שלא להוציא כל חמצו הנשאר לו בנתינתו לעכו"ם ולקיים מצות השבתה בשעה ששית בפירורים שמניח לשורפם שהפירורים נשבתים ועומדים ואפילו מניחם אינו עובר בבל יראה אלא יניח מחמצו לכל הפחות כזית כדי לקיים מצות תשביתו כתיקונה.
כתב רבינו יעקב בעל הטורים (או"ח סימן תלו) שעיקר הביטול הוא בלבו ואם מחשב בלבו לבטל די בכך, ואף על גב שנוהגין לומר כל חמירא וכו' לא מצינו שתיקנו חכמים אלא שנהגו כך.
ותמה עליו הבית יוסף (סימן תלד סעיף ב ד"ה ומה שכתב) הרי מצינו שתקנו חכמים לבטל בפה כמובא בירושלמי (פסחים פ"ב ה"ב) רב אמר צריך שיאמר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל.
הב"ח(סימן תלד סעיף ד ד"ה ומה שכתב) מיישב דברי הטור שחכמים לא תקנו לבטל באמירה אלא די שמבטל בלבו ומה שמובא בירושלמי צריך שיאמר כל חמץ… יבטל, סובר רבינו הטור שהכוונה שיאמר בלבו ואף על פי שסתם אמירה היא בפה, כאן ההכרח לפרש שהכוונה בלב מכיוון שאם היה חיוב לבטל בפה איך הש"ס לא כתב דין זה.
וגם מרש"י מוכח שעיקר הביטול הוא בלב שכתב רש"י (פסחים ו: ד"ה הבודק צריך שיבטל) צריך שיבטל בלבו סמוך לבדיקה מיד ואומר כל חמיראדאיכא בביתא הדין ליבטיל ע"כ. משמע שעיקר החיוב הביטול הוא בלב דאם לא כן למה דייק לפרש בלבו.
וכן מדברי הסמ"ג(עשין סימן לט) מבואר כן שעיקר הביטול הוא בלב שכתב ומהו הביטול שיבטל החמץ ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שהוא ברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.ולא הזכיר כלל שיאמר כל חמירא.
אלא בעל כרחךלרווחאדמילתא הוא שנהגו כן אולי משום עמי הארץ שמא ישכחו הביטול שבלב נהגו לומר כל חמירא וכן נמצא במנהגיםעכ"ד הב"ח.
המבטל את חמצו אין לו לברך 'על ביטול חמץ' ומצינו שני טעמים בענין זה:
רבינו יעקב בעל הטורים(או"ח סימן תלו) ביארשהטעם שאין לברך על ביטול חמץ מכיוון שעיקר הביטול הוא בלב ואם מחשב בלבו לבטל, די בכךולא מצינו ברכה על מחשבה שבלב. וכן כתב הבית יוסף (או"ח סימן תלב סעיף א) שאין לברך על ביטול חמץ מכיוון שהביטול הוא בלב ואין מברכים על דברים שבלב[6]
הבית יוסף (או"ח סימן תלב סעיף א) מבאר הטעם שלא תקנו ברכה על ביטול החמץ משום שביטול החמץ נכלל בברכת ביעור החמץ.
הרמב"ם כתב (חמץ ומצה פ"ג הי"א)כיצד ביעור חמץ, שֹורפו או פורר וזורה לרוח או זורקו לים, ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה, הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים.
וכך פסק מרן השולחן ערוך (או"ח סימן תמה סעיף א) כיצד ביעור חמץ, שֹורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים. ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה, הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים.
וכתב הרמ"א(שם) והמנהג לשורפו[7], וטוב לשורפו ביום דומיאדנותר(קרבן שלא הספיקו לאוכלו בזמן אכילתו, נעשה נותר ודינו בשריפה) שהיה נשרף ביום, אך אם רוצה לשורפו מיד אחר הבדיקה כדי שלא יגררנו חולדה, הרשות בידו.
כתב הפסקי תשובות בשם הפוסקים (תמה סעיף א) צריך לדקדק ולעמוד על המשמר בשריפת חמץ ולהשגיח שיהיה החמץ שרוף כהוגן עד שלא יהיה ראוי לאכילת כלב, ולא להסתפק בזה שהאש ליחכה סביב החמץ ונראה שרוף וכשיחתכו המקום השרוף יהיה ראוי לאדם או לבהמה, ולכן ראוי לחתוך את ככרות החמץ לחתיכות דקות כדי שיהיה ברור שישרף כולו.
וכמו כן אין לשפוך נפט וכדומה על החמץ כדי להגדיל האש, שהרי על ידי הנפט נסרח החמץ ונפסל מלאכילת כלב והרי הוא כמבוער, ונמצא שלא קיים מצוות ביעור חמץ בשריפה, ויש שכתבו שאחר שנשרף כזית מהחמץ יוכל לשפוך נפט וכדומה משום שעיקר החיוב לבער בשריפה הוא על כזית, אמנם המנהג לקיים מצוות ביעור בשריפה על כל החמץ ולא רק על כזיתעכ"ד.
וכתב בספר ילקוט יוסף (פסח, סימן תמה סעיף א) טוב שיפרסנו לפני שישרפנו לפרוסות דקות כדי שתשלוט בו האש היטב עד שישרף לגמרי כפחמים ואם אינו עושה כן, ישפוך עליו נפט הרבה כדי שימאס לאכילה.
הערות שולים:
[1] אע"פ שמצוות השבתה האמורה בתורה נאמרה בענין שאור, אין זה בדווקא, ומצוה זו שייכת גם בחמץכפי שכתב הרמב"ם (חמץ ומצה
[2] רלב"ג(בפירושו על התורה שמות יב ד"ה התועלת הי"א).
[3] התורה פטרה את הנשים ממצוות עשה שקיומם תלוי בזמן, כגון מצוות תפילין וציצית שקיום מצותם הוא ביום וכן מצות סוכה, לולב, ומצות שופר שקיום מצותם בחודש תשרי (כל אחד בזמנו) וכיוצא בזה.
[4] כתוב בפסוק בענין השבת "ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש לה'" (שמות לא, טו).
[5] כפי שפסק מרן השולחן ערוך (חו"מ סימן שפב סעיף א) וכן מי ששחט חיה ועוף, ובא אחר וכיסה הדם שלא מדעת השוחט, חייב ליתן כמו שיראו הדיינים. ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב והוא י' זהובים. וכן הורו שכל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה שהם ראויים לעשותה, וקדם אחר ועשאה, משלם לבעלים י' זהובים. ובזמן הזה אין מגבין אותו, אבל אם תפס לא מפקינן מיניה.
[6] והקשה בספר שולחן המערכת (חלק א מערכת ב אות ל) הרי לדעת הבית יוסף שהבאנו לעיל, חכמים תקנו לבטל בפה ואם כן מדוע לא תקנו על זה ברכה? ומיישב מכיוון שמהתורה די שיבטל בלבו לכן כשחכמים תקנו ביטול בפה לא תקנו על ברכה כיוון דסוף סוף מן התורה די בלב.
[7] ביאר המשנה ברורה (שם סעי"ק ו) הטעם של מנהג זה לשרוף את החמץ בדווקא, משום שחוששים לפוסקים שפסקו כרבי יהודה שאין ביעור חמץ אלא בשריפה (פסחים כא.).
