תפריט
"ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלֻהו" (שמות יב, ח)
מצוה מהתורה – כשבית המקדש היה קיים – לאכול בליל טו' בניסן מבשר קרבן הפסח כשהוא נצלה על ידי האש ולאכלו יחד עם המצה והמרור.
א. כתב החינוך (מצוה ו) שהטעם למצוה זו, כדי שנזכור את הנסים הגדולים שעשה לנו הקב"ה שהוציאנו מעבדות לחירות.
המהר"ל מבאר (גבורות ה' פרק לו) שממצוות אכילת קרבן פסח אנו למדים שהשם יתברך הוא אחד ולכך נצטוו שלא לאכול הפסח בשני חבורות (מכילתא פרשת בא) שאם כן היה זה חלוק ופרוד וכל עבודת הפסח מורה שהוא יתברך יחיד. וזה נודע ביציאת מצרים שהרי עשה הקדוש ברוך הוא עִם ישראל נסים ונפלאות במצרים כרצונו ואין מי יאמר לו מה תעשה, וכל הנסים ונפלאות במצרים להודיע שהוא יתברך יחיד בעליונים ובתחתונים…
ומכיוון שקרבן פסח מורה על אחדותו יתברך, לכן נצטוינו לאכול את הפסח על מצות ומרורים, להורות כי מאיתו שהוא אחד יבואו פעולות מחולקות. ולא נֹאמר כי אחר שהוא אחד, פעולותיו אחדים, שלא ימשך מדבר שהוא אחד רבוי פעולות, כמו האש שיש בה טבע אחד ואינה פועלת רק פעולה אחת לחמם, והמים שיש בהם טבע אחד שאין פעולתם רק לקרר… אולם השם יתברך פועל פעולות הפכיות שהוא הגואל ומביא השעבוד, כמו שגאלנו ממצרים והוא הביא השעבוד על ישראל.
ולפיכך צוה לאכול הפסח הזה המורה על האחדות על מצות ומרורים, המצה מורה על הגאולה כאשר ידוע, (כשיצאו ממצרים לא הספיק בצקם להחמיץ) והמרורים על השעבוד, לומר כי הכל בכחו שהוא המוחץ והוא הרופא.
בזמן שבית המקדש היה קיים, יש חיוב על כל אחד ואחד לאכול כזית בשר צלוי מקרבן פסח בליל טו' בניסן.
אולם ישנם אנשים מסויימים שהם אסורים או פטורים באכילת קרבן פסח כפי שיבואר להלן…
הגמרא (סוכה כה:) אומרת מי שהיה עוסק במצוה, פטור מלאכול קרבן פסח שנאמר "ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא" (במדבר ט, ו) ושם מדובר באנשים שהיו עוסקים בקבורת המת באופן שיש מצוה להתעסק בו (כגון אחד משבעה קרובים) ויום השביעי לטומאתם יחול בערב הפסח, ולא יוכלו להמנות על הקרבן כדי לאכול את קרבן פסח.
ואף על פי שכאשר הם מתעסקים עם המת, ידעו שלא יוכלו לאכול קרבן פסח, רשאים הם להתעסק בקבורת המת, משום שהעוסק במצוה פטור מן המצוה.
אדם שהוא ערל, היינו שלא נימול, אסור לו לאכול מקרבן פסח שנאמר "כל ערל לא יאכל בו" (שמות יב, מח).
ונחלקו רבותינו הראשונים, איזה ערל נאסר באכילת קרבן פסח, דעת רש"י (פסחים כח: חגיגה ד: ד"ה ערל) הוא ישראל ערל שלא מלוהו מפני אחיו שמתו מחמת מילה אולם לדעת רבינו תם (מובא בתוספות חגיגה ד: ד"ה דמרבה, וכן בזבחים כב: ד"ה ערל) ישראל שלא נימול מפני אחיו שמתו מחמת מילה, חייב לאכול קרבן פסח, מפני שנחשב כאנוס והערל שאסרה לו התורה לאכול היינו שלא נימול מדאגת צער המילה ע"כ. (לקמן במצוה יז מבואר דיני הערל יותר בהרחבה)
כתב הרמב"ם (קרבן פסח פ"ה ה"ה) כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח, כך מילת בניו הקטנים ומילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבת אותו, שנאמר "המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו" (שמות יב, מח).
וביאר הריקאנטי (שמות יב, מח ד"ה המול) הטעם שמילת זכריו ועבדיו מעכבתו מלאכול הפסח, כי בעוד כחות הטומאה והערלה עליו (מכיוון שמחויב להסיר ערלת בניו ועבדיו נחשב כערלת עצמו) – אינו ראוי לידבק בשכינה, ובהגלות אות ברית קודש אז השכינה יונקת ממקום טהרה.
במשנה פסחים (צב.) הובאה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, האם גר שהתגייר ומל בערב פסח וטבל, האם יכול בלילה לאכול מקרבן פסח או לא, בית שמאי סוברים לאחר שמל, טובל ואוכל פסחו לערב ובית הלל סוברים 'כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר' ומשום כך נחשב לטמא מת ואינו אוכל פסחו לערב.
ומבארת הגמרא (שם) טעמם של בית הלל שאם נתיר לו לאכול קרבן פסח בערב, יש לחשוש ששנה הבאה יטמא במת בערב פסח ואז יחשוב לעצמו כשם שבשנה שעברה (שהיה גוי) שלא היה נזהר מטומאת מת ואכל מקרבן פסח מיד לאחר שמל בערב פסח וטבל אז גם עכשיו יטבול ויאכל…
ואינו יודע ששנה שעברה היה גוי ואינו מקבל טומאת מת ועכשיו הוא ישראל ומקבל טומאה וצריך להמתין שבעה ימים ומחמת כן גזרו בית הלל עליו טומאת מת ואינו אוכל בקדשים עד שיטהר בהזאת שלישי ושביעי.
ופסק הרמב"ם כבית הלל (קרבן פסח פ"ו ה"ז) וזה לשונו: גר שנתגייר ביום ארבעה עשר ומל וטבל אין שוחטין עליו שאינו אוכל לערב והרי הוא כפורש מן הקבר שצריך שבעה ימים ואחר כך יטהר, גזירה שמא יטמא גר זה למת לשנה הבאה ביום ארבעה עשר ויטבול ויאכל לערב ויאמר אשתקד כך עשו לי ישראל כשמלתי, טבלתי ואכלתי לערב.
הגמרא אומרת (יבמות עב.) כהן שנולד כשהוא טומטום היינו שנולד באופן שיש לו עור המכסה את ערוותו ולא ניכר אם הוא זכר או נקבה רק שיש לו כמין שומא מנוקבת להטיל בו מים,[1]אינו אוכל בתרומה ופירש רש"י (ד"ה טומטום) הטעם שאינו אוכל בתרומה שמא אם יקרע לו העור וימצא זכר והרי הוא ערל ע"כ. ואם כן הוא הדין שאינו יכול לאכול מבשר קרבן הפסח מחשש שהוא ספק ערל.
וכך פסק הרמב"ם (מעשה הקרבנות פ"י ה"ט) כל הקרבנות בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אין אוכלין אותם אלא הטהורים בלבד המולין… והטומטום אסור לאכול בקדשים לפי שהוא ספק ערל, עכ"ל.
מי שנולד אנדרוגינוס היינו שנולד באופן שיש לו ערוות זכר ונקבה,[2] יכול לאכול מבשר קרבן הפסח כפי שפסק הרמב"ם (הלכות מעשה הקרבנות פ"י ה"ט) וזה לשונו: האנדרוגינוס יראה לי שאוכל בקדשים קלים. וביאר הכסף משנה (ד"ה כל הקרבנות) והוא שעשה ברית מילה.
זמן מצות אכילת קרבן פסח, הוא מתחילת ליל טו' בניסן היינו בצאת הכוכבים.
שנאמר "ואכלו את הבשר בלילה הזה" וכך פסק הרמב"ם (קרבן פסח פ"ח ה"א)
וזה לשונו: אכילת בשר הפסח בליל חמשה עשר, מצות עשה שנאמר "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו" (שמות יב, ח).
בגמרא (ברכות ט.) הובאה מחלוקת עד מתי נמשך זמנה של מצוות אכילת קרבן פסח, לדעת רבי אלעזר בן עזריה, עד חצות לילה, ולמד זאת מגזרה שווה – בקרבן פסח כתוב "ואכלו את הבשר בלילה הזה" (שמות יב, ח) ובמכת בכורות כתוב "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה" (שמות יב, יב) כשם שמכת בכורות הייתה בחצות לילה, כך מצוות אכילת קרבן פסח הוא עד חצות לילה ולדעת רבי עקיבא, נמשך זמנה עד עלות השחר ולמד זאת ממה שנאמר בקרבן פסח "ואכלתם אותו בחיפזון" (שמות יב, יא) היינו שסוף זמן אכילת קרבן פסח הוא עד שנחפזו (מיהרו) בני ישראל לצאת ממצרים, והיה זה בעלות השחר שנאמר "לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" (שמות יב, כב).
ולהלכה נפסק שמהתורה מותר לאכול קרבן פסח כל הלילה עד עלות השחר כרבי עקיבא אלא שחכמים הגבילו ואמרו שזמן אכילתו הוא עד חצות לילה כדי להרחיק את האדם מן העבירה שלא יבוא לאכול את הקרבן לאחר עלות השחר.
וכך פסק הרמב"ם (קרבן פסח פ"ח הט"ו) שאין הפסח נאכל אלא עד חצות כדי להרחיק מן העבירה, ודין תורה שיאכל כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר. בני חבורה חוזרין ואוכלין אחר שנרדמו בשינה אפילו בתחילת הלילה.
מצות אכילת בשר קרבן פסח, הוא בשיעור 'כזית' ולכן כאשר יש חבורה שרוצים להמנות על קרבן פסח צריכים לוודא שהקרבן יספיק לכולם לקיים את מצוות אכילת בשר קרבן פסח בשיעור כזית כפי שמבואר במשנה (פסחים פ"ח מ"ג) שאפשר להמנות על קרבן פסח אחד, אפילו הרבה אנשים ובלבד שיהיה כזית בשר לכל אחד ואחד.
רש"י כתב (זבחים ד. ד"ה שלא לשם) שאם שחט קרבן פסח שלא לאוכליו היינו לאנשים שאינם יכולים מהקרבן כגון לחולה ולזקן שאין יכולין לאכול כזית, הקרבן פסול. וזה נלמד ממה שנאמר בקרבן פסח "איש לפי אֹכלו" (שמות יב, ד) וסתם אכילה בכזית. וכתב החיד"א (חומת ענך) בשם הרוקח – הגאון רבי אלעזר מגרמיזא שיש רמז נאה לכך שסתם אכילה בכזית, ממה שנאמר בקרבן פסח – "איש לפי אֹכלו" (שמות יב, ד) ו'איש לפי אֹכלו' בגמטריא הוא כמנין 'אכל כזית'.
ובחידושי הר אפרים (על המכילתא פרשת בא ד"ה מכאן) כתב שזה נלמד מהפסוק "ואכלו" את הבשר בלילה הזה" (שמות יב, ח) וסתם אכילה בכזית.
הגמרא אומרת (יומא עג:) שהאוכל ביום הכפורים בשיעור של כותבת הגסה (תמרה) חייב כרת ואם אכל פחות משיעור זה ('חצי שיעור'), נחלקו בזה האמוראים אם יש בזה איסור מן התורה או לא.
דעת רבי יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה ולדעת ריש לקיש חצי שיעור מותר מן התורה
ומעתה יש לבוא ולדון האם גם במצוות עשה שייך הענין של חצי שיעור כגון שאכל פחות מכזית מקרבן פסח, האם נֹאמר שאף על פי שלא יצא ידי חובת המצוה, מכל מקום קיים מצוה או שנֹאמר שלא קיים מצוה כלל
והנה הביא הברכי יוסף (סימן תפב סעיף קטן ד בהערה) דברי הרב שבות יעקב (ח"ב סימן יח) שכתב בענין מצוות אכילת מצה בליל פסח ששיעורה בכזית, שאם אין לו רק פחות מכזית מצה, אין לו חיוב כלל לאוכלו, ולאו מצוה הוא כלל כלומר שחצי שיעור במצוות עשה אין לו שום משמעות ואין כאן שום מצוה
אולם דעת הברכי יוסף שקיים מצוה מכיוון שאנו פוסקים להלכה כשיטת רבי יוחנן שחצי שיעור במצוות לא תעשה אסור מן התורה אז גם במצוות עשה אם עשה חצי שיעור יש בזה קצת מצוה ולכן אם אין לו אלא פחות מכזית מצה, יש לאוכלו.
וממילא גם בקרבן פסח אם אכל פחות מכזית לדעת הרב שבות יעקב לא קיים בזה מצוה כלל ולדעת הברכי יוסף יש לו בזה קצת מצוה.
קרבן פסח צריך להיות נאכל על השֹבע, היינו לאחר שאכלו בני החבורה את קרבן החגיגה וסעדו את לבם, אוכלים כזית מבשר קרבן הפסח כמובא בגמרא (פסחים ע:) חגיגה הבאה עם הפסח, נאכלת תחילה כדי שיהא פסח נאכל על השֹבע. ויש בזה כמה טעמים נחמדים מזהב ומפז מפי ספרים ומפי סופרים ונבארם עתה בסייעתא דשמיא אחת לאחת.
רש"י כתב (פסחים ע. ד"ה על השבע) שהטעם בזה הוא כדי 'שיהיו נהנין באכילתו ותיחשב להן'
וביאר בשו"ת דברי יציב (או"ח סימן רה) דברי רש"י, שמצות אכילת קרבן פסח הוא באופן שאינו רעב מאוד ולא שבע מאוד ולכן יש להקפיד על שני דברים לפני אכילת קרבן פסח א. לאכול מקרבן חגיגה לפני אכילת קרבן פסח כדי שלא יאכל מקרבן פסח כשהוא רעב מאוד מכיוון שאין זו אכילה לשם מצוה אלא לשם תאוה ב. שלא יאכל יותר מדאי לפני אכילת קרבן פסח מפני שעל ידי כך אין אכילת הקרבן תחשב אכילה.
וזה כוונת רש"י שיהיו נהנין באכילתו – צריך להנות מאכילת הקרבן ולכן לא ישביע את עצמו יותר מדאי לפני כן כדי שיהנה מהקרבן ואכילתו תחשב לאכילה ותחשב להן – צריך שהאכילה תחשב למצוה ולא לתאוה וזה על ידי שיאכל קצת כדי להרגיע רעבונו, כדי שלא תחשב אכילת הקרבן לשם תאוה אלא לשם מצוה.
וממילא לפי זה מה שהגמרא אומרת (פסחים ע.) קרבן פסח נאכל על השֹבע אין הכוונה שישבע מאוד לפני כן אלא שיאכל קצת כדי להרגיע את רעבונו כדי שיאכל קרבן פסח לשם מצוה ולא לשם תאוה.
התוספות מבארים (פסחים ע. ד"ה לאו חובה) שדין זה הוא מדברי חכמים שקרבן פסח יהיה נאכל על השבע. והטעם, מפני שאם היה אוכל את הקרבן כשהוא רעב, יש לחשוש שמתוך שיאכל את הבשר שסביב העצמות יבוא לידי שבירתן (איסור שבירת עצם יתבאר בהרחבה לקמן במצוה טז).
המאירי כתב (פסחים סט:) אכילת קרבן פסח על השֹבע, אינו 'דין הלכתי' אלא זו הייתה המציאות שלא הייתה אפשרות לשֹבוע מקרבן פסח משום שהרבה אנשים היו מנויין על קרבן אחד, כי הפסחים לא היו מצויים כל כך, מכיוון שהקרבן צריך להיות שה תמים זכר בן שנה, לכן אמרו חכמים שקודם לכן יש לאכול מקרבן חגיגה כדי שישבעו ממנו וממילא הפסח היה נאכל על השֹבע.
הגמרא אומרת (פסחים ע.) חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה, כדי שיהא פסח נאכל על השֹבע.
מבאר הגאון הקדוש רבי שלמה רבינובי'ץ (תפארת שלמה זמנים ומועדים עמוד שכב ד"ה ולקח הוא) דברי הגמרא בדרך רמז שעל ידי מצות אכילת קרבן פסח, נמשך כל השפעות טובות ושובע בעולם.
וכן דבר זה נרמז בגמרא (ערובין יח:) על הפסוק "והנה עלה זית טרף בפיה" אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם. ובאור דברי הגמרא על דרך הרמז, שעל ידי אכילת קרבן פסח שהוא בכזית ונאכל על מצות ומרורים, יומשך מזונות לעולם כמו שכתוב "מהאוכל (אכילת קרבן פסח) יצא מאכל" (יומשך מזונות לעולם) (שופטים יד, יד).
[1] תפארת ישראל (יבמות פ"ח אות כח).
[2] ספר הערוך (ערך א). והוסיף שם שמילת 'אנדרוגינוס' היא מילה שמורכבת משני מילים ביוונית, אנדרו – זכר גינוס – נקבה.
