תפריט
"זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר" (בראשית יז, י).
"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג).
מצות המילה נעשית בשלשה שלבים: מילה, פריעה, ומציצה, וכך כותב הרמב"ם (הלכות מילה פ"ב ה"ב), כיצד מוהלין:
מילה – חותכין את כל העור המחפה את העטרה עד שתתגלה כל העטרה.
פריעה – ואחר כך פורעין את הקרום הרך שלמטה מן העור בצפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה.
מציצה – ואחר כך מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומות רחוקים כדי שלא יבוא לידי סכנה.
כתב בספר החינוך (מצוה ב) שהטעם למצוה זו, לפי שרצה השם יתברך לקבוע בעם אשר הבדיל, להיות נקרא על שמו אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם אשר מוצאם ומובאם אינו שווה
ונקבע ההבדל בגולת הזהב לפי שהוא סיבה לקיום המין… והעם הנבחר חפץ השם יתברך להשלים תכונתו ורצה להיות ההשלמה על ידי האדם ולא בראו שלם מבטן, לרמוז אליו כי כאשר תשלום צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו.
הרמב"ם כותב (מורה נבוכים חלק ג פרק מט) שהמילה הזו היא הברית אשר כרת אברהם אבינו על הדעה ביחוד השם. וכך, כל הנימול הרי הוא נכנס בברית אברהם ומתחייב בבריתו להיות בדעה על היחוד "להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך" (בראשית יז ,ז).
וכן הביא רבנו בחיי (כד הקמח עמוד נ ערך מילה) שטעם מצוה זו כדי שנעשה אות קבוע בבשר על אמונת היחוד, שלא ישתנה (האות) ולא יסור לעולם בין מחיים בין לאחר מיתה וזהו לשון הכתוב "ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית" (בראשית יז, יא), לימדך כי המצוה הזו היא אות קבוע בבשר והיה הבשר לאות ברית ולכך נקראת מצוה זו 'אות' כמצות שבת ותפילין כי שלשתם בלבד נקראים אות, וזהו שאנו אומרים בברכה וצאצאיו חתם באות ברית קודש.
ובמדרש שיר השירים אמרו חכמי האמת "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות" (שיר השירים ב, יז) צבא שיש לי בה אות ועל אות זה נקרא אדם תמים שכן כתיב באברהם "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז, א) וכל מי שהוא נימול, הוא נכנס באמונת היחוד ובבריתו של אברהם אבינו וכענין שכתוב "להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך" (בראשית יז ,ז).
ג. כתב הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פרק מט) שאחד מטעמיה של המילה הוא מיעוט התשמיש והחלשת האבר הזה, כדי שימעט בפעולה זו ויתאפק ככל האפשר… ואותו הנזק הגופני הנעשה באבר זה (חיתוך הערלה) הוא המטרה אשר לא יתקלקל בו מאומה מן הפעולות שבהן יציבות האדם. ועל ידי המילה, לא בטלה בה ההזרעה אבל פחתה בה הלהיטות והתאוותנות המופרזים מכדי הצורך והיות המילה ממעטת כח הקישוי ואפשר אף מיעוט התאוה, הוא דבר שאין בו ספק כי האבר כאשר הוטף ממנו דם והוסר המגן שלו מראשית גדילתו אין ספק שהוא נחלש… וזהו בסיבות הגדול המילה לדעתי.
האברבנאל בפירושו על התורה (בראשית יז, ט) ביאר שהסיבה שאדם הראשון לא נצטווה במצוות מילה, משום שכבר בתולדתו לא היה נוטה אל המפורסמות ואל התאוות הגשמיות מכיון שהיה יציר כפיו של הקב"ה, והיה נמשך רק אחר שכלו ולכן לא היה מזיקה בו הערלה וזה מה שאמרו רבותינו במדרש (ילקוט שמעוני ירמיהו רמז רסא) אדם הראשון נולד מהול, הכוונה שהערלה לא הייתה מזיקה לו כלל.
אבל לאחר שאכל מעץ הדעת טוב ורע, התחיל לנטות אחר תאוות גשמיות וכל בני דורו היו כולם ערלים בתאוותיהם, עד שבא אברהם וצווה אותם על המילה כדי להרחיק מהם את הנטיה לתאוות הגשמיות ומפני זה צוה הקדוש ברוך הוא את אברהם במצות המילה כדי לתקן את אשר עוות אדם הראשון כי הוא באכלו מעץ הדעת נטה לתאות המשגל יותר מהראוי ואברהם צווה במצוה זו כדי להרחיק את הנטיה המרובה שעשה אדם אביו, והיה שכרו כנגד עונש אדם, כי אדם גורש מגן עדן של מטה ואברהם זכה הוא וכל זרעו בגן עדן שלמעלה.
ד. כתב הגאון רבי יוסף בכור שור (בראשית יז, יא) שטעם מצות המילה הוא לסימן ואות שהקב"ה האדון ועם ישראל עבדיו.
והגאון רבי אלעזר אזכרי (ספר חרדים מצוות עשה פרק ט אות מד) כתב, אחרי שצוה השם יתברך לאברהם על המילה "ונמלתם את בשר ערלתכם" (בראשית יז, יא) חזר ואמר לו "והיה לאות ברית ביני וביניכם", (שם), היא מצוה שנית תלויה בלב שיעלה האדם כל יום על לבו שהוא עבד חתום למלכו של עולם ולא ימרוד בו ויחזיק עצמו לבן חורין וכן מנהג העולם שהאדון חותם את עבדו כדי שתהא אימתו עליו כדאיתא במסכת שבת (נח.) ולכך שֹם האות באבר זה לפי שהוא יתברך קדוש ושונא זמה הוא, יפחד וימנע אדם עצמו מעבירה.
ה. ביאר הרד"ק (בראשית יז, יא) את הפסוק "ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" – בריתי שכרתי עם אברהם ועם זרעו אחריו, שיהיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים ויעשו מצוותי אשר אצוה אותם ואני אברכם ואשמרם, וזה יהיה לכם לאות ולזכרון כמו מצות ציצית ותפילין והדומים להם לפי שהם לזכרון.
א. כתב הגאון רבי יוסף בכור שור (בראשית פרק יז, יא) שחותם אות הברית הוא במקום צנוע שאינו נראה, שלא יאמרו אומות העולם על ישראל בעלי מומין הם
ב. הרד"ק (בראשית יז, א) מבאר שהסיבה שציווה האל באותו אבר לפי שרוב העבירות יעשה על ידי אותו האבר לפי שהוא ראש התאוות הבהמיות, וכשיבוא האדם לעשות עבירה בתשמיש אותו האבר, יהיה רואה אותו האות אשר בו ויזכור מה שצוהו האל וימנע מעשות העבירה ההיא, ולא יהיה כבהמה לבעול כל אשר ימצא אלא במותר לו ולהשאיר זרע ולרפואה.
מילת הזכרים, הגרים והעבדים
כתב הרמב"ם (מילה פ"א ה"א וה"ז) מילה, מצות עשה שחייבין עליה כרת שנאמר "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההִוא מעמיה" (בראשית יז, יד).
ומצוה על האב למול את בנו ועל הרב למול את עבדיו יליד בית ומקנת כסף. עבר האב או האדון ולא מל אותן, ביטל מצות עשה ואינו חייב כרת שאין הכרת תלוי אלא בערל עצמו, ובית דין מצווים למול אותו הבן או העבד בזמנו ולא יניחו ערל בישראל ולא בעבדיהן, וכן גר שנכנס לקהל ישראל חייב מילה תחלה.
הגמרא (שבת קלז:) אומרת, המל (את הזכרים) אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה. אבי הבן אומר, אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו… והמברך (על כוס היין) אומר אשר קידש ידיד מבטן, חוק בשארו שֹם, וצאצאיו חתם באות ברית קודש. על כן בשכר זאת, אל חי חלקנו, צוה להציל ידידות שארינו משחת, למען בריתו אשר שֹם בבשרנו ברוך אתה ה' כורת הברית.
המל את הגרים אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה. והמברך אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית, שאילמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ברוך אתה ה' כורת הברית.
המל את העבדים אומר אשר קדשנו במצותיו וציונו על המילה, והמברך אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית שאילמלא דם ברית חקות שמים וארץ לא נתקיימו, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ברוך אתה ה' כורת הברית.
הגמרא אומרת (סנהדרין נט:) מצות מילה לישראל נאמרה ולא לבני נח, וכתב רבי צדוק הכהן מלובלין (ספר הזכרונות מצות מילה פרק א) שהטעם שאין בני נח מצווים עליה, אף על פי שנאמרה המצוה לבני נח ונישנית בסיני, לפי שנאמר (לאברהם אבינו) "אתה וזרעך אחריך" (בראשית י"ז, ט'), ואפילו זרעו של ישמעאל שבא מאברהם אין נמולים שנאמר "ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כ"א, י"ב). וכן זרעו של עשו אין נמולים שנאמר "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך" (בראשית כ"ח, ד) מכלל שהוא לבדו (יעקב אבינו) זרע אברהם והן המחויבים במילה.
הגמרא (סנהדרין נט:) לומדת מהפסוק "את בריתי הֵפַר" (בראשית יז, יד) לרבות בני קטורה שחייבים במצות מילה. ונחלקו רבותינו הראשונים האם רק בני קטורה המפורשים בתורה חייבים במצות מילה או גם בני בניהם עד סוף הדורות חייבים במצות מילה.
שיטת רש"י (סנהדרין נט: ד"ה לרבות בני קטורה) בני קטורה בלבד המפורשים בתורה התרבו לחיוב מצות מילה ולא זרעם.
שיטת הרמב"ם (רמב"ם הלכות מלכים פ"י ה"ח) בני קטורה ובני בניהם עד סוף הדורות חייבים במצות מילה
וכך הם דבריו: אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק, חייבין במילה, והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה, יתחייבו הכל במילה בשמיני.
ולהלכה, כתב מופת הדור הראשון לציון רבנו יצחק יוסף (שובע שמחות חלק ב) שבני קטורה חייבים במצוות מילה, משום שהם זרעו של אברהם אבינו עליו השלום, אלא שאינם חייבים בפריעה, מכיון שפריעה היא הלכה למשה מסיני, והלכה למשה מסיני לא נאמרה רק לישראל לבד.
כתוב בפסוק "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג). מכאן לומדים שזמן מצוות המילה היא ביום השמיני ללידת התינוק. ויש בזה כמה טעמים נפלאים ועצומים ידועים ונסתרים:
כתוב בפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דוֹתה תטמא וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ב -ג).
ובתרגום יונתן בן עוזיאל פירש כך: 'וביומא תמינאי תשתרי (וביום השמיני האשה מותרת לבעלה) וברא יתגזר בשר ערלתיה' (והבן ימול את בשר ערלתו). כלומר, התורה הסמיכה את מילת התינוק לטומאת לידתה של האשה, כדי שנלמד מכאן שלאחר שהאשה נטהרת מטומאת לידה ומותרת לבעלה (מהתורה, ומדרבנן אסורה עד שתספור שבעה נקיים) שהוא היום השמיני, אז מלים את התינוק ולא לפני כן, כדי שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים.
וכך מובא בגמרא (נדה לא:) שאלו תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי, מפני מה התורה אומרת שברית מילה צריכה להיות לאחר שמונה ימים? והשיב להם כדי שלא יהו כולם שמחים (שאוכלין ושותין בסעודה. רש"י) ואביו ואמו עצבים (שאסורים בתשמיש. רש"י).
ב. מובא במדרש רבה (דברים רבה פרשה ו אות א) ולמה התינוק נימול לשמונה ימים? נתן הקדוש ברוך הוא רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כחו.
א. הרמב"ם כותב (מורה נבוכים חלק ג פרק מט) כל בעל חי, בזמן שנולד חלוש מאוד בתכלית לחותו, וכאילו הוא עד כה בבטן עד עבוֹר שבעה ימים, ואז נחשב מן היוצאים לאויר העולם, הלא תראה כי גם בבהמות נקבע ענין זה "שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי" (שמות כב, כט) וכאילו הוא לפני כן נפל וכך זה באדם, אחר עבור שבעה, נמול.
ב. האור החיים הקדוש (ויקרא יב, ג) מבאר כוונת המדרש שנתן הקדוש ברוך הוא רחמים על התינוק להמתין למולו לאחר שמונה ימים עד שיהא בו כחו הכוונה ל'כח החיוני' שמקבל התינוק על ידי שתעבור עליו שבת ותגיעהו נפש החיונית הנשפעת בעולם ביום השבת כידוע, ואז יהיה בן קיימא.
מבאר הספורנו (תזריע יב, ג) שהטעם שתינוק נימול לשמונה, מכיון שרק אז נתעכל דם הנדוּת הטמא, אשר ממנו נזון הוולד במעי אמו ואז נטהר הולד להכנס בברית קודש.
מובא במכילתא דרבי ישמעאל (פרשה ג) שמעון התימני אומר בזכות המילה נבקע הים. ביאר המהר"ל (גבורות ה' פרק מ) כי המילה שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל, מדריגתה מעל הטבע, ולפיכך המילה היא בשמיני כי ז' ימי בראשית הם ז' ימים של הטבע, כי בז' ימים נברא עולם הטבע, אבל השמיני הוא מעל הטבע כי לפי הטבע יש לו להיות ערל שהרי אדם נולד ערל, והמילה היא מעל הטבע, ולפיכך המילה היא שבקעה הים שהיא מעל הטבע.
כתב רבנו בחיי (בראשית יז, יג) שמצות מילה היא כעין קרבן, וכשם שדם הקרבן הוא לכפרה על המזבח, כך דם המילה מכפר ועל כן מצוותה בשמיני, כי הקרבן אינו כשר עד יום שמיני, שנאמר "ומיום השמיני והלאה ירצה" (ויקרא כב, כז).
כל יהודי הזוכה להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, כאילו הקריב קרבן לפניו יתברך.
כמובא במדרש ילקוט שמעוני (בראשית רמז פא) כל מי שהוא מגיש את בנו למילה – כאילו כהן גדול מקריב מנחתו ונסכו על גבי המזבח. מכאן אמרו חכמים שחייב אדם לעשות משתה ושמחה באותו היום שזכה למול את בנו.
וכתב הגאון הקדוש רבי חיים יעקב ספרין (שבת שלום ומבורך עמוד לח), שמצות מילה היא כהקרבת קרבן ממש לפני השם יתברך, והקשה שלפי זה צריך להבין, איך מותר להקריב קרבן מחוץ לבית המקדש?
והשיב, שעל ידי שמל את בנו, נמשכת השכינה ובית המקדש למקום הברית, כמו שכתוב "בכל המקום אשר אזכיר את 'שמי' אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ, כא) כלומר בכל מקום שיש ברית מילה שהוא שמו של הקב"ה – אבוא אליך וברכתיך שממשיך השראת השכינה וקדושת בית המקדש למקום הברית.
המשנה אומרת (מגילה פ"ב מ"ד) אין מלין את התינוק עד שתנץ החמה ואם מלו משעלה עמוד השחר כשר, שנאמר "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג). ומכיון שמצוות המילה היא ביום ולא בלילה, לכן לכתחילה יש להמתין עד הזמן שהוא ודאי יום והוא נץ החמה.
וכך פסק מרן השולחן ערוך (יו"ד סימן רסב סעיף א) אין מלין עד שתנץ החמה ביום השמיני ללידתו והרמ"א כתב בהג"ה ומשעלה עמוד השחר יצא. וכל היום כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למצוות ומלין מיד בבקר. ואפילו מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום.
בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן ריד) יצא לדון לגבי אותם מוהלים שנוסעים לארץ רוסיא למקומות הרחוקים ואין באפשרותם להשאר שם אלא זמן מועט ויש הרבה בריתות ואם ימולו מעלות השחר יספיקו לעשות הרבה בריתות ואם לא ימולו משעה זו, ישארו תינוקות בלתי נמולים לכמה חודשים או כמה שנים או עד יום מותם, במקרה זה יכולים לכתחילה למול מעלות השחר ומה טוב שימתינו עד שהאיר מזרח.
וכן פסק הגאון מופת הדור רבנו יצחק יוסף (שובע שמחות חלק ב סעיף ב) להקל בשעת הדחק למול לכתחילה מעלות השחר.
מצוה גדולה על האבא למול את הבן מיד בבוקר, כמובא בגמרא (פסחים ד.)
כל היום כולו כשר למילה, אלא שזריזין מקדימין למצוות שנאמר "וישכּם אברהם בּבֹּקר" (בראשית יט, כז).
יש לדון, האם מותר לאחר את הברית ולקיימה מאוחר בשעות הצהריים ברוב עם, יחד עם האורחים שיבואו להשתתף בברית וכך המצוה תתקיים בהידור רב, או שיש לקיים את הברית בבוקר מיד ולקיים את הדין 'זריזין מקדימין למצות'?
הגאון מופת הדור רבינו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ב סימן יח) כתב שאין להשהות מצות מילה לאחר חמש שעות מן היום שנראה שמצות מילה בזויה עליו, ואפילו כוונתו להשהותה לאחר חצות היום בכדי שירבו הנוכחים שם ולקיים 'ברוב עם הדרת מלך', אף על פי כן זריזין מקדימין למצוות עדיף טפי מהא דברוב עם הדרת מלך, ומיהו אם עושה כן כדי שיוכל לעשות המצוה בעשרה ואם יקדימנה יצטרך לוותר על מנין, אפשר להשהותה ולעשותה במנין.
אולם בשו"ת אלישיב הכהן (חלק ג סימן מד) כתב שאף על פי שיש לקיים מצות מילה בבוקר כמה שיותר מוקדם משום זריזים מקדימים למצוות, מכל מקום אם יש חשש שאנשים יפגעו שאינם יכולים להגיע לברית באותה שעה או שיש בזה חסרון כיס לאלה שבאים שמפסידים יום עבודה או שיש בזה ביטול תורה דרבים כגון רבנים שמוסרים שיעור תורה לתלמידים בשעות הבוקר, אפשר לדחות המילה לשעות הצהריים.
הגאון רבי יחיאל עפשטיין (ערוך השלחן סימן רסב סעיף ט) כתב אף על פי שזריזין מקדימין למצוות, אין למול קודם תפילת שחרית, והביא לכך שני טעמים:
א. התפילה היא מצוה תדירית ויש בה הרבה מצוות, ציצית ותפילין וקריאת שמע ותפילה, ותדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם.
ב. מצוה לעשות סעודת ברית מילה ואי אפשר לטעום כלום קודם התפילה.
כתב בספר אוצר הברית (עמוד לד) הבדל הלכתי בין שני הטעמים – במקרה והקהל כבר התפללו שחרית ובעלי הברית עדיין לא התפללו, לפי הטעם שהתפילה תדירה, צריך האבא להקדים את התפילה למילה. ולפי הטעם שצריך לעשות סעודה ואינו יכול מכיוון שיש עשרה שכבר התפללו והם יוכלו לסעוד סעודה לכבוד הברית.
הגאון הערוך השלחן כתב (שם) שאם הקהל כבר התפללו ואבי הבן לא התפלל, יעשו את הברית ואחר כך יתפלל.
רואים מדבריו שנקט להלכה שעיקר הטעם שאין למול קודם התפילה הוא משום שאינו יכול לסעוד קודם התפילה ומכיון שיש כאן קהל שכבר התפללו ויוכלו לסעוד, לכן יקדים הברית לתפילה.
בשו"ת עטרת פז (חלק א יורה דעה סימן יא) הביא מה שכתב בספר טעמי המנהגים (הנהגות האדם בבוקר אות ה) שהטעם שכוחות הטמאים שורין על בני האדם בלילה בשעה שהם ישנים על מטתם על ידיהם יותר מן כל האברים שיש באדם, בשביל שהידים עסקניות הם, ועוד שיש להם אחיזה קצת יותר בידים בעבור הצפרנים שהם קליפה, וכל קליפה היא מסיטרא דלהון, ולכן אין ראוי להגדילם יותר מדאי אלא למוהל שיעשה פריעה בהם, וכך הוא ראוי, יבוא הקליפה שהוא ציפורן ויקרע ויפרע הערלה ויבטל הערלה מעל הברית דאיהו אות קודש, ונמצא שהקליפה דמסאבא מתבטלת על ידי כח דילה ממש, וכך צריך שכוחותיו ממש יבעטו באדוניהם ויבטלו אותו וזוהמתו, ולפי זה יוצא שצריך לעשות הפריעה בצפרנים דווקא, כיון שהם עצמם קליפה ועל ידי שמסירים את קליפת הערלה בצפורנים, גורמים שכוחות הטומאה יבעטו באדוניהם, ובודאי הוא על פי דרך הסוד… אולם לדינא אין קפידא לעשות הפריעה בצפורן.
וכן העלה לדינא מופת הדור רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ז יורה דעה סימן כב) שמותר לעשות המילה והפריעה בבת אחת על ידי הסכין של המילה, ושכן מבואר בתשובת רבינו האי גאון, ואף בשבת שפיר דמי, ומכל מקום טוב לכתחלה לעשות הפריעה בצפורן דווקא, שכן הוא מנהג רוב המוהלים, זולת לנער גדול שאי אפשר לעשות הפריעה בצפורן, יש לעשותה בסכין או במספרים.
כתב הגאון רבי יחיאל עפשטיין בספרו ערוך השולחן (יורה דעה סימן רסד סעיף יט) ואחר הפריעה יעשה המציצה, וזהו לתקון התינוק שמוצץ המילה בפיו כדי שיצא הדם מקומות הרחוקין כדי שלא יבא לידי סכנה, וכך אמרו חז"ל בגמרא (שבת קלז:) האי אומנא דלא מייץ, מעבירינן ליה דסכנה הוא להתינוק, ומוצצין יפה יפה עד שיפסק הדם.
ודע שיש בזמנינו שאומרים שיותר טוב לעשות המציצה לא בפה אלא באיזה ספוג שמספג את הדם ולא נאבה להם ולא נשמע להם, ורבותינו חכמי הש"ס היו בקיאים ומחוכמים יותר מהם, אך זהו בוודאי שהמוצץ יהיה לו פה נקי בלא שום מחלה ושניים נקיים.
וכן כתב בשו"ת מענה אליהו (סימן רכג) שיש למצוץ דווקא בפה, ואין לשנות וזה מעשה היצר לשנות מעשה אבותינו.
מאז ומעולם המקובל בהאומה הקדושה במצוה הראשונה והחביבה לעשות המציצה בפה, וכך דרכו של יצר הרע, היום אומר לו כך, ולמחר אומר לו כך, היום משנין מעשי המציצה בפה לכלי, ולמחר יאמרו בשם הרופאים כי כל מעשה המציצה הוא סכנת נפשות, וכאשר כבר העיזו במדינות אחרות כן.
הגמרא אומרת (נדרים לב.) גדולה מילה שאין לך מי שנתעסק במצוות כאברהם אבינו, ולא נקרא תמים אלא על שם מילה, שנאמר "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז, א) וכתיב "ואתנה בריתי ביני ובינך" (בראשית יז, ב).
מובא בגמרא (שם) גדולה מילה שאילמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חֻקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג, כה)
אמרו חז"ל במדרש רבי תנחומא (לך לך פרשה כ) חביבה המילה שנשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם שכל מי שהוא מהול אינו יורד לגיהנם
וביאר בספר עטרת אבות (עמוד 62 ד"ה כל ישראל) שלפי מדרש זה, יש לפרש את המשנה (סנהדרין פ"י מ"א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ" (ישעיה ס, כא), ראשי תיבות וסופי תיבות של המילים 'לעולם יירשו' הוא 'ימול' היינו שבזכות מצות המילה יזכה האדם לעולם הבא.
בגמרא מובא (עבודה זרה י ב) מעשה בקיסר אחד שהיה שונא ליהודים, כינס את יועציו ושריו ושאל אותם, מי שיש לו מכה ברגלו, האם יקצצנו ויתרפא, או יניחנו ויסבול? אמרו לו בודאי מוטב לו לקצצו ויתרפא. ובכך החליט הקיסר להרוג את כל היהודים שבמקומו.
והיה שם איש אחד מחשובי המלכות, והיה שמו קטיעא בר שלום, ואמר לקיסר, בוודאי לא תוכל להם, כי אלהיהם הבטיח להם שלא יכלה זרע ישראל מן העולם, כי בזכותם קיים העולם, ועוד כי בהיות היהודים מפוזרים בכל העולם, בוודאי שאין ראוי שתהרוג את היהודים שנמצאים תחת שלטונך, שאם לכל מלכות יש מספר יהודים תחת שלטונם, אין ראוי שבמלכותך לא יהיו יהודים, ובכך יכנו אותך מלכות קטיעא.
השיב הקיסר, טוב אמרת, אבל חוק המלכות הוא שאם אדם מנצח את המלך בדברים, עונשו שמטילים אותו לבית מלא עפר שיהרג שם.
כשהובילו אותו להענישו, אמרה לו מטרוניתא אחת (שרית נכרית) אוי לזו הספינה שהלכה בלי מכס, ורמזה לו מאחר שסופך למות בגלל זה שדברת טוב על היהודים, למה לא מלת את עצמך, שכן אילו היית נימול היה לך חלק עמהם לעולם הבא.
נפל על הראש של ערלתו וחתכה, והיה אומר עכשיו פרעתי המכס ואוכל לבוא לגן עדן. וכשהשליכו אותו לבית הזה, אמר כל הנכסים שלי ינתנו במתנה לרבי עקיבא וחבריו.
יצאה בת קול ואמרה, קטיעא בר שלום מזומן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר, יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים.
בפרקי דרבי אליעזר (פרק כט) מובא שישראל שהן נמולין, תפלתן נכנסת לפני הקדוש ברוך הוא ועליהם הוא אומר "ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה" (תהילים קטז, יח).
והוסיף בזה בספר מנורת המאור (פרק ו) שבזכות המילה, הקדוש ברוך הוא שומע תפלתן של ישראל, וזה מה שאנו אומרים בתפלה 'כי אתה שומע תפלת כל פה, וכי תפלת כל פה הוא שומע, ואפילו תפלת הערלים? אלא תפלת ישראל הוא שומע, בזכות המילה.
וזה רמוז בתיבת 'פה' שהיא בגימטריא שמונים וחמשה, כמנין מילה, כלומר, כי אתה שומע תפלת כל ישראל שהם נימולים.
הגמרא אומרת (נדרים לב.) גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה שנאמר "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (שמות לד, כז)
וכתב השל"ה הקדוש (תורה שבכתב קדושת הארץ, בהג"ה) אברהם אבינו נימול בן צ"ט שנים, כדי לרמוז שמצות מילה שקולה כנגד כל המצוות, כי הגמטריא של צ"ט במילוי (צדיק טת) הוא תרי"ג.
מובא בפרקי דרבי אליעזר (פרק כט) כל אותם שאינם נמולים, אין תפלתן נכנסת לפני הקדוש ברוך הוא, ועליהם הוא אומר "לא המתים יהללו יה". (תהלים קטו, יז).
כתב הרמב"ם (פירוש המשניות פרק יט משנה ו) כאשר אדם עבר ולא מל את בנו או יליד ביתו וחס עליו ביום השמיני, עבר על מצות עשה גדולה וחמורה, כי אין בכל המצוות כמוה, ולא יתכן לו לעולם לשלם זאת המצוה, וזה העון קשה יותר ממי שעבר עליו חג הסוכות ולא עשה סוכה, או ליל פסח ולא אכל מצה, לפי שלאחר שעבר יום השמיני למילה לא נפטר מזו המצוה, אלא הוא מצוּוה ומוכרח למולו תמיד, וכל זמן שלא ימול אותו ויהיה ערל, יהיה עובר על מצוות עשה שהגיע זמנה, וכשימול אותו תסור ממנו זאת העבירה.
כתב הטור (יורה דעה סימן רס) מאוסה היא הערלה שנתגנו בה עובדי כוכבים, שנאמר "כי כל הגוים ערלים" (ירמיה ט, ה) וכל המפר ברית של אברהם אבינו, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא… על כן צריך ליזהר בה מאד.
כתב הגאון רבי ציון מאיר חי עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל (יורה דעה סימן מו) שהמבטל מצוות מילה, הוא מפר ברית ובועט בכל מצוות התורה ופורק מעליו עול מלכות שמים וחייב להכלים אותו ברבים כמו שכתב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ו ה"ח) המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר "ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז) … במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל… מצוה וחובה על כל ישראל ובית דין ופרנסי הקהלה בראשם, לכוף את האב לקיים מצוה זאת, כמו שכופין על כל מצות עשה. ועוד זאת להתאמץ בכל כח השפעתם למול כל ילד מישראל שלא מלו אביו. ואחת מדרכי ההשפעה היא לפרסמו ולהכלימו ברבים ולמנוע ממנו כל כבוד צבורי ובבית הכנסת ובקהלה עד אשר ימול את בנו, ושב ורפא לו.
כתב הרב הקדוש רבי שאול ידידיה אלעזר ממודזי'ץ (ישא ברכה פרשת שמיני ד"ה ויש להוסיף) שיש לתת טעם מדוע האדם נולד ערל ולא מהול, אף שהמילה חביבה אצל הקדוש ברוך הוא, וזאת כדי שנלמד ממצוה זו כמה כח אדיר יש לאדם לתקן את עצמו על ידי התשובה שהרי על ידי מצות מילה האדם נהיה מתוקן ושלם כמובא בחז"ל שאברהם אבינו שלא נקרא תמים עד שמל את עצמו, כך יש לאדם כח לתקן את מעשיו על ידי התשובה.
ובזה נבין מה שנאמר אצל אברהם אבינו "והוא יושב פתח האהל כחום היום" (בראשית יח, א) ופירש רש"י (שם ד"ה פתח האוהל) לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו.
וביאר בזה האדמו"ר מקאזמיר שאברהם אבינו ישב בפתח אהלו כדי לראות אם יש אדם שעבר עבירה ורוצה לשוב בתשובה ('עובר ושב') והיה מכניסו לביתו ומלמדו כמה גדול כחה של תשובה לפני הקדוש ברוך הוא והתחיל לעסוק בזה רק לאחר מצות המילה כדי להראות לכולם כמה כח יש לאדם לתקן את עצמו על ידי התשובה כמו שמתקן עצמו על ידי מצות המילה.
וענין זה רמוז במצות המילה, כי מצות מילה הוא 'חיתוך, פריעה, מציצה' גימטריא 'ימינך פשוטה לקבל שבים'.
