תפריט
"החודש הזה לכם ראש חדשים" (שמות יב, ב).
כתב הרמב"ם (קידוש החודש פ"ב הלכה ה"ז, ח) כיצד מקבלין עדות החודש, כל מי שראוי להעיד שראה את הירח, בא לבית דין, ובית דין מכניסים אותן כולן למקום אחד ועושין להן סעודות גדולות כדי שיהיו העם רגילין לבא, וזוג שבא ראשון בודקין אותו ראשון… מכניסין את הגדול ושואלין אותו, נמצאו דבריו מכוונים לחשבון, מכניסים את חברו, נמצאו דבריהם מכוונין עדותן קיימת, ושאר כל הזוגות שואלין אותם ראשי דברים, לא שצריכים להם אלא כדי שלא יצאו בפחי נפש כדי שיהיו רגילין לבא.
ואחר כך אחר שתתקיים העדות ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש, ואין מקדשין את החודש אלא בשלשה, ואין מחשבין אלא בשלשה, ואין מקדשין אלא חודש שנראה בזמנו, ואין מקדשין אלא ביום ואם קדשוהו בלילה אינו מקודש. אפילו ראוהו בית דין וכל ישראל ולא אמרו בית דין מקודש עד שחשכה ליל אחד ושלשים, או שנחקרו העדים ולא הספיקו בית דין לומר מקודש עד שחשכה ליל אחד ושלשים, אין מקדשין אותו ויהיה החודש מעובר ולא יהיה ראש חודש אלא יום אחד ושלשים אף על פי שנראה בליל שלשים, שאין הראייה קובעת אלא בית דין שאמרו מקודש הם שקובעין.
כתב בספר החינוך (מצוה ד) משרשי מצוה זו, כדי שיעשו ישראל מועדי השם בזמנן, שהשם יתברך צוה לעשות פסח בזמן שהתבואה באביב (בשלה), שנאמר "שמור את חדש האביב ועשית פסח" (דברים טז, א) וחג הסוכות בזמן האסיף, שנאמר "וחג האסיף תקופת השנה" (שמות לד, כב). ואלולי עיבור השנים יבואו המועדים שלא בזמנים אלו, לפי שישראל מחשבים חדשיהם ומועדיהם לימי שנת הלבנה, שהם 354 יום, 8 שעות, 876 חלקים, והיא חסרה משנת החמה 10 ימים, 21 שעות, 204 חלקים.
כתב הרמב"ם בהלכותיו (קידוש החודש פ"א ה"ה) אין ראיית הירח מסורה לכל אדם כמו שבת בראשית שכל אחד מונה ששה ושובת בשביעי, אלא לבית דין הדבר מסור עד שיקדשוהו בית דין ויקבעו אותו היום ראש חודש, הוא שיהיה ראש חודש, שנאמר "החדש הזה לכם" (שמות יב, ב) עדות זו תהיה מסורה לכם.
ועוד כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (מצוה קנג) שמצוה זו לא יעשה אותה לעולם זולת בית דין הגדול לבד… לכן בטלה הראייה אצלנו היום, בהעדר בית דין הגדול כמו שבטלה הקרבת הקרבנות בהעדר המקדש.
וכתב החינוך (מצוה ד) שהטעם שאין מצות קידוש החודש אלא בדיינים סמוכין, לפי שכתוב בפסוק "החדש הזה לכם" – גדולים וסמוכים כמותכם, כי למשה ואהרן נאמר… כגון בית דין הגדול.
אולם הרמב"ן סובר (בהשגותיו לספר המצוות שם) שקידוש החודש ועבור השנה אינם צריכין בית דין הגדול אלא שלשה דיינין והם מומחין.
כתב רבי שמעון בר צמח – התשב"ץ, בספרו זוהר הרקיע (אות נד) והיום שאין לנו מומחין סמוכין עד משה רבינו עליו השלום, אנו סומכין על חשבון העיבור בין בקידוש החדש בין בעיבור השנה על רבי הלל בנו של רבי יהודה נשיאה בנו של רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא הוא רבינו הקדוש והיה בימי אביי ורבא, ולפי שראה שנתבטלה הסמיכה ומפני ביטול הסמיכה היו מתבטלין המועדות כמו שנתבטלו דיני קנסות על כן תקן לנו זה החשבון שאנו סומכין עליו בגלות עד שיבוא אליהו ז"ל ונחזור לקידושינו על פי הראייה.
וכן כתב החינוך (מצוה ד) ואם תשאל, אם כן היאך אנו עושים היום שאין לנו חכמים סמוכים. דע שכך קבלנו שרבי הלל הנשיא בנו של רבי יהודה הנשיא שהיה גדול בדורו ונסמך בארץ, והוא החכם שתיקן לנו חשבון העיבור, הוא קידש חדשים ועיבר שנים העתידים לבוא עד שיבוא אליהו, ועל זה אנו סומכים היום.
עם ישראל השוהים בגלות מצרים תחת יד פרעה הדיקטטור – מתכוננים לעריכת ליל הסדר הראשון בהיסטוריה, ולהודות לה' על הגאולה העתידית ממצרים (מה שבאמת קרה למחרת).
באותו זמן הקב"ה מתגלה למשה רבינו ומוסר לו את המצוה הראשונה מתרי"ג מצוות, והיא מצות קידוש החודש.
וזה עניינה: מספר ימות השנה נקבע על ידי גורמי השמים – השמש והירח.
ימות השמש – הימים בהם השמש מקיפה את כדור הארץ – הם שס"ה ימים.
ואילו ימות הלבנה – הימים בהם הלבנה מקיפה את כדור הארץ – הם קצת יותר משנ"ד ימים (וכאשר מעגלים את זה יוצא 'שנה' – ועל שם כך השנה נקראת שנה).
ואם ניקח שנ"ד ימים ונחלק לי"ב חדשים (בחשבון כללי) יצא שכל חודש (מחודשי הלבנה) מכיל כ"ט ימים וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים.
והנה ראש חודש (א' לחודש) נקבע בתאריך בו נראית הלבנה בפעם הראשונה וזה נקרא 'מולד הלבנה' (שהרי הלבנה בתחילת היקפה את כדור הארץ היא נעלמת מהעין), וכאשר רואים שני יהודים את מולד הלבנה, הם צריכים לבוא ולהעיד בפני בית דין הגדול בירושלים, ואז הם מקדשים את החודש וזה נקרא מצות קידוש החודש…
עם ישראל נכנסו לארץ ישראל, וזכו לקיים את המצוה הזאת במשך אלף חמש מאות שנה (בערך).
והנה בשנת 4072 לבריאת העולם הכתירה רומי את המלך הארבעים שלה.
וכך מתואר: בן שלשים שנה היה קונסטנטינוס כשעמד הוא, קיסר הארבעים לרומי. וגם הוא על חרבו חי. ויעל למלחמה על שבטי הגרמנים ויכם…
בשעה שעלה קונסטנטינוס למלכותו, הכריז שמעתה יוכל כל איש לדבוק באמונתו ללא כל הפרעות. וגם ליהודים אִפשר להאמין בבורא עולם ולעובדו בלב שלם.
שנתים עברו, וקונסטנטינוס השתבש וקיבל עליו את דת הנצרות… ומאז נהג באכזריות נוראה נגד כל ה'כופרים' שלא מאמינים בתלוי על העץ (יש"ו), וביותר גדלה אכזריותו כנגד היהודים…
הישוב היהודי הלך והדלדל, התמעט ונחסר, ורבי הלל הנשיא שחי באותה תקופה הבין שכבר לא יהיה באפשרות הבית דין לקבוע חודשים ולעבר שנים, ולכן סידר את לוח השנה היהודי.
וכך כתב בספר דרך פקודיך (מצוה ד אות ט) להגאון הקדוש רבי צבי אלימלך מדינוב וז"ל: כאשר נתרבו השנים והלכו הדורות ונתמעטו הלבבות ונתפזרו ישראל בכל פנה בגלות החל הזה, וראו שהוא דבר שאי אפשר לכל אחינו שבגולה לצפות בכל חודש מתי קבעו הבית דין הגדול שבדור את ראש חודש והוא כמעט דבר שאי אפשר, ואם כן בזה היתה נעשית התורה חס ושלום כאלפים ורבבות תורות, והיו נכשלים בחמץ בפסח ובעינוי יום הקדוש ובמלאכת עבודה בכל מועדי ה'.
על כן עמד רבי הילל בנו של רבי יהודה הנשיא שהיה גדול בתורה ונסמך בארץ ותיקן לנו חשבון מסודר עד סוף כל הדורות על פי סודות העיבור המסור בידינו חשבון התקופות והמולדות וזמני הדחיות והעיבורים בכל זמן, ועל זה אנו סומכין עד היום.
זמן מצוות קידוש החודש אינו אלא ביום ולא בלילה כמובא בגמרא (סנהדרין יא:) – אין מקדשין את החודש אלא ביום, ואם קידשוהו בלילה, אינו מקודש, שנאמר "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" (תהלים פא, ד) איזהו חג שהחֹדש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה, וכתיב "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב" (תהלים פא, ה) מה משפט ביום, אף קידוש החדש ביום.
כתב הרב יהודה חיון בספר מושגים תלמודיים, ששנים עשר חודשי השנה נקבעים לפי מולד הלבנה.
הלבנה, אין לה אור מעצמה אלא מקבלת היא את אורה מקרני החמה, ומתוך כך רק החלק הפונה אל החמה מאיר כולו או מקצתו, כפי מצב הלבנה מול החמה.
כל חודש עד חמשה עשר בו, הואיל ונראים לנו פני הלבנה הפונים אל החמה, אור הלבנה מוסיף והולך עד אמצע החודש ומאמצע החודש ואילך הולכים ופונים אלינו פני הלבנה החשוכים שאינם מקבלים אור מהחמה, ואור הלבנה מתחיל להתמעט, עד שלסוף החודש מופנית אלינו הלבנה כולה בצידה האפל, ואינה נראית לנו כלל, לפי שהיא נמצאת בקו ישר בין הארץ ובין החמה. וכשהלבנה מתחילה שוב את סיבובה, נראה עליה קו אור דק, ורגע זה נקרא "מולד הלבנה", שהרי היא כאילו נולדה מחדש ופרק הזמן שבין חידוש לחידוש נקרא 'חודש' והיום הראשון של החודש קרוי 'ראש חודש'.
הזמן שבין מולד למולד הוא – 29 ימים, 12 שעות ו 793 חלקים (חלק הוא 1/1080 של השעה שהוא 3.3 שניות).
בתקופת המשנה והתלמוד, אף על פי שידעו החכמים את חשבון המולד, מכל מקום לא היו קובעים ראש חודש לפי החשבון, אלא היו קובעים ראש חודש על פי עדים שראו את הלבנה בחידושה בליל השלושים לחודש, וכאשר היו באים העדים לבית דין הגדול ומעידים בפניהם שראו את הלבנה, בית הדין היו בודקים אותם, ולאחר שמצאו שעדותם נכונה, היה ראש בית הדין מכריז, שיום השלושים מקודש, והוא היום הראשון לחודש הבא ונקרא ראש חודש, והחודש שעבר הוא 'חסר' היינו בן עשרים ותשעה יום.
אבל אם לא נראתה הלבנה בליל השלושים לחודש, או שלא הספיקו העדים לבוא ביום השלושים, נעשה החודש שעבר 'מלא' היינו בן שלושים יום, ויום השלושים ואחד יהיה ראשון לחודש הבא, אולם, כאשר החודש הוא מלא בן שלושים יום, גם יום השלושים הוא ראש חודש ובמקרה זה יומיים רצופים הינם ימי ראש חודש.
מובא במשנה (סופרים פי"ט מ"ז) בראש חודש ישבו החבורות של זקנים, ושל בולווטין ושל תלמידים, מן המנחה ולמעלה, עד שתשקע החמה. וצריך בברכת היין לומר, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם בורא פרי הגפן, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר בעגולה גידל דורשים, הורם ולימדם זמני חדשים, טיכּס ירח, כילל לבנה, מינה נבונים סודרי עתים, פילס צורינו קרבי רגעים, שבם תיקן אותות ומועדים, דכתיב עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו, ואומר, כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאום ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם, וחותם, ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חדשים.
ואומר, הודו לה' כי טוב, כהיום הזה, בירושלים ששים ושמחים כולנו במקום, אליהו הנביא במהרה יבא אצלינו, המלך המשיח יצמח בימינו, שימנה את הימים כשנים בבנין בית המקדש, ירבו שמחות, ויענו העם ויאמרו אמן, ירבו בשורות טובות בישראל, ירבו ימים טובים בישראל, ירבו תלמידי תורה בישראל, מקודש החודש, מקודש בראש חדש, מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו, מקודש כתורה, מקודש כהלכה, מקודש בתחתונים, מקודש בעליונים, מקודש בארץ ישראל, מקודש בציון, מקודש בירושלים, מקודש בכל מקומות ישראל, מקודש בפי רבותינו, מקודש בבית הוועד, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, וכולכם ברוכים.
כתב הרמב"ם בספר המצוות (מצוה קנג) ודע שהחשבון הזה שנמנה אותו היום ונדע בו ראשי החדשים והמועדים, אי אפשר לעשותו אלא בארץ ישראל לבד, אלא בעת הצורך ובהעדר החכמים מארץ ישראל אז אפשר לבית דין הסמוך בארץ ישראל שיעבר השנים ויקבע חדשים בחוצה לארץ כמו שעשה רבי עקיבא כמו שהתבאר בתלמוד (ברכות סג. יבמות קכב.). והידוע תמיד שבית דין הגדול אמנם היה בארץ ישראל והם יקבעו חדשים ויעברו שנים.
ובספרו יד החזקה (קידוש החודש פ"א ה"ח) כתב, אין מחשבין וקובעין חודשים ומעברין שנים אלא בארץ ישראל שנאמר "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב, ג) ואם היה אדם גדול בחכמה ונסמך בארץ ישראל ויצא לחוצה לארץ ולא הניח בארץ ישראל כמותו, הרי זה מחשב וקובע חדשים ומעבר שנים בחוצה לארץ, ואם נודע לו שנעשה בארץ ישראל אדם גדול כמותו ואין צריך לומר גדול ממנו, הרי זה אסור לקבוע ולעבר בחוצה לארץ ואם עבר וקבע ועיבר לא עשה כלום.
וכן כתב בספר החינוך (מצוה ד) שמצות קידוש החודש נעשית בבית דין הגדול בחכמה בארץ ישראל והוא שהוסמכו. וכן כל מי שהוא חכם גדול בישראל ונסמך בארץ ישראל… יש לו רשות לעשות מצוה זו אפילו בחוצה לארץ, והוא שלא הניח כמותו בארץ. וכן מצינו שעשו כן רבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי עקיבא בן יוסף שהיו בענין זה (ברכות סג.). אבל בלתי תנאים אלו אין רשות לשום אדם מישראל לקבוע חדשים ולעבר שנים.
דעת המגן אברהם (סימן תיז סעי"ק א) שקידוש החודש היה בעמידה, ולכן נהגו לעמוד בשעת אמירת (הכרזת) ראש חודש ביום פלוני, דוגמת קידוש החודש שהיה מעומד.
וכן כתב הבן איש חי (פרשת ויקרא שנה שנייה) שתיקנו לומר יהי רצון על קבלת ראש חודש בשבת שלפני ראש חודש, מפני שביום השבת כל העם נאספים בבית הכנסת ושומעין ההכרזה…
ונהגו לעמוד כל הקהל בשעת ההכרזה דוגמת קדוש החדש שהיה מעומד ומה שמבקשים רחמים על חכמי ישראל, מפני, כי בזמן קדמון היו החכמים מקדשים החדש על פי הראיה, ומבקשים כדי שתחזור העטרה הזאת לחכמים, ויקדשו החודש כבראשונה.
אולם רבי עקיבא איגר (אורח חיים סימן תיז) כתב, היכן מצינו דקידוש החודש היא מעומד ואדרבה במסכת ראש השנה פרק ג משמע שהיה מיושב .
והגאון הקדוש רבי משה טייטלבוים מסאטמר (ברך משה), מיישב קושיית רבי עקיבא איגר דהן אמת שבכל קידוש החודש שנעשה בבית דין היו הדיינים יושבים ולא עומדים, אכן מסתבר לומר כי בקידוש החודש הראשון שהיה על ידי הקדוש ברוך הוא בצירוף משה ואהרון, היו משה ואהרון עומדים בהיותם במחיצתו של הקדוש ברוך הוא וכפי שראינו אצל אברהם אבינו בשעה שנגלה אליו השם יתברך, ביקש אברהם לעמוד מפני כבוד השכינה, אלא שאמר לו הקדוש ברוך הוא שב.
ובזמן הזה שאין לנו בית דין קבוע לקדש החודש, כוונתינו לעשות זכר לקידוש החודש הראשון שאז נתקדשו כל ראשי חודשים שבמשך הגלות על ידי הקדוש ברוך הוא, לכן המנהג לעמוד בברכת החודש דוגמת קידוש החודש הראשון שהיה בעמידה.
מובא במדרש (שמות רבה פרשה טו, ב) "החדש הזה לכם" (שמות יב, ב), אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולם אימתי אתה עושה את המועדות, שכן כתיב "בגזירת עירין פתגמא" (דניאל ד יד) , אמר להם אני ואתם מסכים על מה שישראל גומרין ומעברין את השנה שנאמר "אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי" (תהלים נז, ג), וכן הוא אומר "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אֹתם במועדם" (ויקרא כג, ד) אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו.
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל לשעבר היה בידי (קידוש החודש) שנאמר "עשה ירח למועדים" (תהלים קד, יט) אבל מכאן ואילך הרי מסורה בידכם ברשותכם, אם אמרתם הן הן, אם אמרתם לאו לאו, מכל מקום יהא החודש הזה לכם, ולא עוד אלא אם בקשתם לעבר את השנה, הריני משלים עמכם לכך כתיב "החדש הזה לכם".
מובא בתלמוד ירושלמי (כתובות פ"א ה"ב) שבמצות קידוש החודש רואים את הכח שיש ביד חכמים לשנות את הטבע על פי הכרעתם במצוה יקרה ונפלאה זו, למשל אם אדם בא על הקטנה בת שלש שנים ויום אחד, בתוליה לא חוזרים ואם נמלכו בית דין לעבר את השנה, ונמצא שבא על הקטנה לפני גיל שלש שנים, בתוליה חוזרים.
מבאר הפני משה (שם ד"ה אקרא) שהקב"ה מסכים עם בית דין של מטה שאם היא כבר בת שלש ונמלכין הבית דין לעבר השנה, הבתולין חוזרין אצלה לאחר שנבעלה שאף הטבע מסכמת עליהן על ידי גזירתו יתעלה ברוך הוא.
כתב החינוך (מצוה ד) משרשי מצוה זו, כדי שיעשו ישראל מועדי השם בזמנן, שהשם יתברך צוה לעשות פסח בזמן שהתבואה באביב, כמו שכתוב "שמור את חדש האביב ועשית פסח" (דברים טז, א), וחג הסוכות בזמן האסיף, כמו שכתוב "וחג האסיף תקופת השנה" (שמות לד, כב). ואלולי עיבור השנים יבואו המועדים שלא בזמנים אלו, לפי שישראל מחשבים חדשיהם ומועדיהם לימי שנת הלבנה, שהם שנ"ד יום, ח' שעות, תתע"ו חלקים, והיא חסרה משנת החמה י' ימים, כ"א שעות, ר"ד חלקים…
נמצא שאלולי העיבור שאנו משוים בו שנות הלבנה בשנות החמה לא יבוא הפסח בזמן האביב והסוכות בזמן האסיף. ונתקן הדבר להעשות בגדולי הדור, לפי שהוא ענין חכמה גדולה… ואין ראוי למוסרו אלא לגדולים וחסידים… והעובר עליה ולא עשאה, אם הוא חכם שראוי לה, ביטל עשה. וענשו גדול מאד שגורם קלקול המועדות.
