יט כסלו - חג הגאולה

חג הגאולה או ראש השנה לחסידות הוא מועד המצוין מדי שנה בתאריך י"ט בכסלו, ולמחרתו כ' בכסלו, לזכר שחרורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי (האדמו"ר הזקן), מהכלא הרוסי, ביום זה בשנת ה'תקנ"ט (1798). 

י"ט כסלו הוא גם יום הילולת רבו, המגיד ממעזריטש. לסקירה על תולדות חייו לחץ כאן.

התפשטות החסידות וההתנגדות אליה

סיפור המאסר והגאולה של אדמו"ר הזקן התרחש בתקופת הדור השלישי של החסידות.

התנועה החסידית, בהנהגתו של האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן (לסקירה על תולדות חייו לחץ כאן), יחד עם חבריו תלמידי המגיד ממעזריטש, הלכה והתפשטה מאד. בערים ועיירות רבות התקיימה קהילה חסידית מבוססת. החסידות הכניסה רוח חדשה של שמחה וחיות פנימית בעבודת-ה', והשפעתה הגיעה לכל רחבי מזרח אירופה.

הצלחת התפשטות החסידות, גרמה להתלהטות מחודשת של המחלוקת שפרצה בימי התייסדות החסידות. אנשי ריב ומדון הוציאו את דיבת החסידים רעה, והעלילו עליהם עלילות שקר, שכביכול יצרו לעצמם 'כת' חדשה, וסטו מדרך התורה. אף רבים מאנשי תנועת ה'השכלה', שיתפו פעולה עם המלחמה בחסידות, בה ראו איום על דרכם.

אחד הדברים המרכזיים שהעצימו את השפעת דרך החסידות באותו זמן, היה הדפסתו והפצתו של ספר ה'תניא' של אדמו"ר הזקן בשנת ה'תקנ"ז (1796), בו הופיעו לראשונה עיקרי תורת החסידות, במבנה של הדרכה סדורה ומפורטת. הספר סחף אחריו רבים מאד, גם מהלמדנים הליטאיים, שהשתייכו קודם לכן לקהילות המתנגדים לחסידות.

עלילת השקר

בשלב מסוים, קמו מספר אנשים בני בלייעל, והחליטו לנצל את מצב הרוחות, כדי להעצים את המאבק נגד החסידים והחסידות. ועד מיוחד הוקם כדי לתכנן ולנהל את ה'מערכה' לפרטיה.

אנשי הוועד ידעו והכירו שהשיטה של כתבי החרמות ודברי הדיבה בגנותם של החסידים, כבר לא תועיל. תנועת החסידות ממשיכה לגדול ולהתפשט, ואנשיה ידועים כיראי שמיים ועובדי ה'. ולכן, החליטו להעז ולפרוץ את כל הגבולות, ו'למסור' את החסידים לטיפולה של הממלכה הצארית. הם טפלו עלילת שקר של מרידה במלכותו של הצאר, ופנו ישירות לממשלה בעיר הבירה פטרבורג, בדרישה לעצור מיידית את החסידים וראשיהם.

אחד מהדברים בהם עורר האדמו"ר הזקן את חסידיו בקביעות, היה לתרום מכספם סכומים גדולים לצדקה, עבור תמיכה כלכלית בקבוצת החסידים הגדולה שעלתה לארץ ישראל מספר שנים קודם לכן, בראשות רבי מנחם מענדל מויטבסק, תלמידו של המגיד ממעזריטש. התרומות היו נאספות בידי שלוחיו של האדמו"ר הזקן, ונשלחות לארץ בדרכים שונות.

באותם ימים הייתה ארץ ישראל בתחום שליטתה של ממשלת טורקיה, שהייתה נחשבת מדינת אויב עוינת של רוסיה. המלשינים ניצלו עובדה זו, והציבו אותה בראש כתב הלשנתם. הם טענו לפני הממשלה שהאדמו"ר הזקן (וכן עוד מראשי תנועת החסידות באותם ימים, כמו רבי לוי יצחק מברדיצ'וב) מורד במלכות הצאר, ולכן שולח סכומי כסף גדולים ישירות לטורקים. כביסוס לטענה זו, ציינו בכתב ההלשנה כי בספרו כותב אדמו"ר הזקן כי ספירת ה'מלכות' היא הנחותה ביותר, כאשר בכך רמז, לטענתם, למעמדה של מלכות הצאר.

לכך הוסיפו עלילות נוספות קטנות ערך, על מנהגיהם המשונים של החסידים, שלטענתם, פוגעים במסורת היהודית המקובלת.

בטוחים היו המלשינים כי בכך יצליחו להיפטר סוף סוף מהאדמו"ר הזקן, ובכך לעצור את התפשטות תנועת החסידות.

העלילה השפלה נפלה על אוזניים קשובות, וההוראה ניתנה מגבוה: לעצור מיידית את 'מנהיג המרד', ולהביאו לעיר הבירה בשלשלות ברזל.

מעצר במרכבה השחורה

באחד מימי חול המועד סוכות, הופיעה בעיירה ליוזנא, מקום מושבו של אדמו"ר הזקן, קבוצת שוטרים חמושים, ובראשם קצין בכיר. הם נשלחו על מנת לאסור את הרבי. אך אדמו"ר הזקן מיהר לצאת מביתו דרך דלת אחורית ולהסתתר. הקצין כעס מאד שלא מצא את הרבי, והודיע שישוב שנית לאחר החג.

לאחר התייעצות עם מקורביו, וביניהם החסיד רבי שמואל מונקס, החליט לחזור לביתו והודיע להם שבמקרה שיבואו שוב לאוסרו, מקבל הוא על עצמו לטובה את כל מה שיקרה עמו.

ואכן כעבור מספר ימים, למחרת שמחת תורה, נודע שהקצין הגיע שנית לליוזנא על מנת לאסור את הרבי. בנוסף מעצרו אף עשרים ושניים מראשי החסידים, ששמותיהם הופיעו בכתב ההלשנה. הבשורות הקשות גרמו לנפילת רוח רבה בקרב כל החסידים בליוזנא ובערים הסמוכות.

באותו יום כתב אדמו"ר הזקן איגרת מיוחדת, אותה ביקש להפיץ לכל עדת חסידיו ומקושריו, ובה ציווה להתחזק בתקווה ובביטחון גמור בה', בזכות מייסדי החסידות.

כמו כן שלח את אחד מחסידיו למסור 'פדיון נפש' לרבי לוי יצחק מברדיצ'וב, שיעתיר עליו ויזכה להינצל מהסכנה.

כעבור מספר שעות, הופיעה מרכבה (- כרכרה) שחורה רתומה לסוסים, ונעצרה על יד ביתו של הרבי. היא נועדה במיוחד עבור הפושעים החמורים ביותר המורדים במלכות הצאר. ברור היה לכולם כי הסכנה, בה נתון הרבי, חמורה ביותר.

הרבי התלווה לשוטרים בראש מורם ובמסירות נפש, מתוך אמונה וביטחון מוחלט בה'. אך החסידים המבוהלים נתמלאו פחד ודאגה, ולא מצאו מנוח לנפשם.

באותו לילה נתמנה ועד מיוחד מבין החסידים לריכוז הפעולות הגשמיות והרוחניות להצלת הרבי. הם מינו קבוצה אחת שהתעסקה בנסיונות הצלה חשאיים מול השלטונות בפטרבורג, קבוצה שנייה שהתעסקה בגיוס כספים מקהילות החסידים, למימון הוצאות הקבוצה הראשונה ולהחזקת מוסדות החסידות. וקבוצה שלישית התעסקה בחיזוק החסידים ברחבי המדינה, ובהפצת אור החסידות לציבור הרחב.

ימי המאסר בפטרבורג

כשהביאו את הרבי לעיר פטרבורג, הכניסוהו למאסר כבד באחד מחדריו החשאיים והשמורים של בית הכלא הנודע ב'מבצר הפטרופבלי' (פֶּטְרוֹפַּבְלוֹבְסקיה). בימי יושבו במאסר, נחקר ארוכות והתבקש להציג את עמדתו וטיעוניו ביחס לכל הטענות והעלילות שטפלו לו המלשינים.

לימים, סיפר אדמו"ר הזקן, כי הדבר שהיה לו הקשה ביותר, הוא זה שאילצוהו להסביר את מושגי תורת החסידות העדינים והמופשטים, בצורה שגם מוחם המגושם של החוקרים הרוסיים יוכל להבין.

רק בדור האחרון, בחלוף כמאתיים שנה מהמאסר, התגלה בשלמותו תיק החקירה של אדמו"ר הזקן בארכיוני הממשל הרוסי, ובו אוצר יקר ונדיר של שבעה עמודים כתובים בכתב יד קודשו של אדמו"ר הזקן וחתומים על ידו, ובו תשובותיו המפורטות, המבארות בשפה פשוטה כמה מחידושי החסידות ודרכיה, ופורכות את הטענות שטענו נגדה.

אישיותו של אדמו"ר הזקן, והסבריו ההגיוניים, הצליחו להרשים מאד את החוקרים, והם הכירו שלפניהם אדם גדול וטהור לב. במהלך המאסר הגיעו גם אישי ממשלה ושרים בכירים על מנת לשוחח באופן אישי עם הרבי, ואף הם התפעלו עמוקות מגדולתו ומחוכמתו.

פדה בשלום נפשי

כעבור חמישים ושלושה ימים של מאסר, בשעת המנחה של יום י"ט בכסלו, יום הילולת רבו המגיד ממעזריטש, נכנס אחד הסוהרים לתאו של אדמו"ר הזקן, והודיע לו כי הוא זוכה מכל אשמה, ומשוחרר לחופשי.

כשיצא אדמו"ר הזקן מבית המאסר, ביקש להגיע לביתו של אחד החסידים שהתגוררו בפטרבורג, אך בטעות הובילוהו המלווים לקומה התחתונה של הבניין, שם התגורר אחד מהמלשינים שגרמו למאסר. כשנכנס אדמו"ר הזקן לביתו, הוא החל לענות את אדמו"ר הזקן בטענות וגידופים נגד החסידות.

רק כעבור שלוש שעות, בליל כ' בכסלו, גילו החסידים את הטעות, והוציאוהו משם אל בית החסיד. אדמו"ר הזקן התבטא ששלושת השעות בביתו של המלשין, היו עבורו קשות יותר מכל הייסורים שעבר בימי שבתו במאסר. בעקבות המאורע, נקבע גם כ' בכסלו כיום נוסף לחג הגאולה.

זמן קצר לאחר צאתו לחירות, שיגר אדמו"ר הזקן איגרת מיוחדת לחסידיו, הפותחת במילים 'קטונתי מכל החסדים'. באגרת הוא מדגיש את היחס הראוי לנס שחרורו, ומזהיר שלא להתגאות על המתנגדים או להציק להם בדיבור, חלילה. אלא 'להשפיל את רוחם וליבם', ומתוך תקווה שהדבר אף יביא ליחס זהה מצד המתנגדים, 'כמים הפנים לפנים'.

במכתב נוסף, אותו שיגר לחברו רבי לוי יצחק מברדיצ'וב, ציין את גודל המאורע במילים: 'הפליא והגדיל ה' לעשות בארץ, והפליא והגדיל שמו הגדול והקדוש, אשר נתגדל ונתקדש בעיני כל השרים וכל העמים אשר בכל מדינות המלך, אשר גם בעיניהם ייפלא הדבר הפלא ופלא, וענו ואמרו על זאת כי אם 'מאת ה' הייתה זאת'.

במכתב תיאר גם את רגע בשורת השחרור: 'יום אשר עשה ה' לנו יום י"ט כסלו . . יום הילולא של רבינו הקדוש נ"ע, וכשקראתי בתהלים בפסוק 'פדה בשלום נפשי' . . יצאתי בשלום מה' שלום'.

משמעותו הפנימית של י"ט כסלו חג הגאולה

את סיפור המאסר והגאולה של י"ט כסלו, יש להבין מתוך נקודת מבט רחבה ועמוקה.

אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, לא ראה את מאסרו כצרה אישית שלו או של חסידיו בלבד. וכך גם את גאולתו לא ראה רק כהצלה פרטית. לכל השתלשלות האירועים הוא התייחס כמהלך רוחני עמוק, ובעל משמעות עצומה לעם כולו.

באותם ימים נחשב אדמו"ר הזקן מנהיגה הכללי של החסידות כולה במדינות ליטא ורוסיה, ומעשה ההלשנה נועד למעשה לסכן חלילה את כל המשך דרך החסידות שהתחיל הבעל שם טוב. 

לאחר יציאתו מהמאסר, סיפר אדמו"ר הזקן שבזמן שהותו שם התגלו אליו מעולם העליון מייסדי תנועת החסידות: רבו המגיד ממעזריטש, יחד עם רבו, הבעל שם טוב הקדוש.

כשראה אותם, פנה אליהם ושאל: 'מדוע נגזרה עלי גזירה כה קשה משמיים?'.

ענו לו רבותיו שבגלל שהוא אומר דברי חסידות רבים, ומגלה את סודותיה הכמוסים של החסידות בפרסום גדול, התעורר עליו 'קטרוג' חמור בבית דין של מעלה.

שאל אותם אדמו"ר הזקן: 'האם עליי לחדול ולהפסיק מהפצת החסידות לכשאשתחרר?'.

ענו לו: 'מכיוון שכבר התחלת, לא רק שלא תפסיק, אלא אדרבה, הוסף עוד יותר ממה שנהגת עד עתה'.

ואכן, אדמו"ר הזקן ראה את שחרורו כפסק דין משמיים לטובת דרך החסידות, והמשך הפצתה לרבים. הוא הוסיף שמנים נוספים לאמירת מאמרי חסידות, והמאמרים עצמם התארכו יותר, והתבארו באופן רחב ומותאם להבנתו של כל אחד. 

וכך, דווקא המאסר שביקש לעצור ולעמוד בדרכה של דרך החסידות, הפך לנקודה בה התעצמה החסידות לאין שיעור, ותפוצתה התפשטה והגיעה לכל החוגים ולכל רחבי העולם היהודי עד ימינו.

קביעת חג הגאולה בתאריך יט כסלו לדורות

אדמו"ר הזקן עצמו התנבא על יום גאולתו: 'זה היום יוקבע למועד תמידי בישראל, אשר בו יתגדל ויתקדש שמיה רבא, ויתעוררו אלפי לבבות בישראל בתשובה ועבודה שבלב. כי המעשה חקוקה בלב ישראל דלעילא, וכתובה בלב ישראל דלתתא' (ספר התולדות אדמו"ר הזקן עמ' רכב).

כמו כן הבטיח: 'מי שישמח בשמחתי, אוציאנו מן המיצר אל המרחב, מן הגשם אל הרוח, ומן הגיהנום' (ספר השיחות תרצ"ט עמ' 315).

ובהזדמנות אחרת אמר: 'הקדשתי את יום י"ט כסלו כמו יום הכיפורים, שכל מה שיהודי יבקש, תתקבל בקשתו' (ספר השיחות תרפ"ט עמ' 59).

האדמו"ר הרש"ב כותב במכתבו על חג הגאולה: 'החג אשר פדה בשלום נפשנו, ואור וחיות נפשנו ניתן לנו. היום הזה הוא ראש השנה לדא"ח (- לחסידות) . . זה היום תחילת מעשיך, שלימות הכוונה האמיתית בבריאת האדם עלי ארץ, להמשיך גילוי אור פנימיות תורתנו הקדושה, אשר נמשך ביום הזה בבחינת המשכה כללית על כללות השנה. ועלינו להעיר לבבנו ביום הזה . . שיאיר נפשנו באור פנימיות תורתו יתברך…' (מובא בהיום יום עמ' ד').

מנהגי היום של חג הגאולה – י"ט בכסלו

א. ביום זה נהוג לאחל איש לרעהו 'חג שמח', וכן מאחלים 'לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו' (היום יום עמ' קיג). כמו כן נוהגים ללבוש בגדי יום טוב.

ב. בשני ימי חג הגאולה, י"ט וכ' בכסלו, נוהגים שלא לומר את קטעי ה'תחנון' בתפילה (ספר המנהגים עמ' 16).

ג. עורכים ומשתתפים בסעודת חג בהתוועדות חסידית ברוב עם, בשמחה והודיה לה' על נס ההצלה. בהתוועדות נהוג לספר את סיפור המאסר והגאולה, ולקבל החלטות טובות להוספה וקביעות בלימוד החסידות, והליכה בדרכיה מתוך אהבת ישראל.

ד. במהלך התוועדויות י"ט כסלו נהוג לשיר את הניגון על המילים מפרק נ"ה בתהלים: 'פדה בשלום נפשי', שחובר בקשר לחג הגאולה. וכן את ניגונו הגדול של אדמו"ר הזקן, המכונה 'ד' בבות'.

ה. במהלך ההתוועדות נהוג לערוך בכל מקום את המנהג הקדום של 'חלוקת הש"ס', כהוראתו של אדמו"ר הזקן המובאת בסיום ספר התניא. כל אחד מאנשי הקהילה לוקח על עצמו מסכת ממסכתות הש"ס, אותה יסיים ללמוד עד י"ט כסלו בשנה הבאה, וכך מסיימים כולם יחד את לימוד הש"ס כולו.

ו. ביום זה מתחילים מדי שנה את המחזור השנתי של הלימוד היומי בספר התניא, לפי תקנת ה'חת"ת' הידועה.

ז. במשך היום ראוי ללמוד באחד מספרי החסידות של אדמו"ר הזקן, כמו תניא או תורה אור, או כפי שנתבארו בספרי החסידות של האדמו"רים ממשיכי דרכו (אגרות קודש חלק כ' עמ' סא).