אתה יודע איפה הילד שלך?
יש דברים שנדמה לנו שלא יקרו אצלנו בבית.
הילד בסדר, המשפחה בסדר, אנחנו משתדלים, שולחים למסגרת טובה, מדברים פה ושם, נותנים אמון. הכול נראה על מקומו. ואז, לאט לאט, משהו משתנה – ולא תמיד שמים לב מתי זה התחיל.
שכנים סיפרו פעם על בחור בן ארבע-עשרה שגר אצלם בבניין. שקט, נעים, לא בולט במיוחד. אבל פתאום התחיל לחזור הביתה בשעות מוזרות. החברים השתנו. הבגדים. השפה. ההורים שמו לב שמשהו מתרחש, אבל לקח זמן עד שהבינו את העומק. וכשכבר פנו לעזרה – זה היה אחרי שכמה דברים הספיקו להתפורר.
הם לא היו אנשים אדישים. להפך – הורים טובים, חמים, כאלה שלא חסכו כלום. אבל הם חשבו שהוא "גדל", שצריך "לתת לו מרחב", ש"לא נעים לחטט לו יותר מדי"…
וזה בדיוק העניין.
לא מדובר בהזנחה. גם לא בחוסר אהבה. מדובר בשלב שבו הורה מחליט שהוא "סומך". ואולי בלי לשים לב – גם קצת משחרר. קצת מוותר על תפקידו כשומר, כמלווה, כעין פקוחה.
אבל ילד, גם כשהוא כבר מתגלח, עדיין צריך את העיניים של אבא ואמא. לא עיניים שופטות – עיניים שרואות. עוקבות. אכפת להן.
זה לא אומר לשים מצלמות בכל פינה. לא להיכנס לו לנשמה. אבל כן לדעת: לאן הוא הולך, עם מי, מתי הוא חוזר, מה קורה איתו באמת.
כי אם אנחנו לא נדע – מישהו אחר יידע. ואם אנחנו לא נכוון – מישהו אחר יכוון. ואנחנו הרי יודעים לאיזה כיוונים זה עלול ללכת.
היום כל ילד נמצא בסוג של סיכון – גם הילדים הכי טובים. זה לא תלוי רק בחינוך ולא רק בבית. זה העולם. זה הקצב. זה הלחץ. זה הפיתוי שבמסך. והמציאות הזו מחייבת אותנו להיות הרבה יותר נוכחים. לא לוותר לעצמנו.
וזה כל מה הנקודה במאמר שלפניכם: אחריות. נוכחות. שמירה.
לא ממקום של פחד – אלא ממקום של שליחות. כי ילד לא גודל לבד. וגם אם הוא נראה עצמאי – בפנים הוא זקוק ללווי שלנו, כל הזמן.
אז שנדע לשים לב. לשאול. ללוות.
כי לא מדובר רק בחינוך – אלא בעתיד של נשמה אחת, יקרה, שנשלחה אלינו – ומבקשת, גם אם בשקט, שנשמור עליה.
חובת חינוך הילדים
עיקר כוונתו של יעקב אבינו בתשובתו לעשו "יעבֹר נא אדנִי לפני עבדו, ואני אתנהלה לאִטִי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים, עד אשר אבֹא אל אדנִי שעירה" (בראשית לג, יד), וסרובו המוחלט ללכת יחד עם עשו, זה משום שכל עבודתו של יעקב אבינו עלי אדמות היתה לדאוג לקדושת ילדיו, ועל כן לא היה מוכן בשום אופן ללכת יחד עם עשו בדרך, כדי שילדיו לא ילמדו מדרכיו וממעשיו המקולקלים של עשו הרשע.
מכך צריך כל אדם ללמוד עד כמה יש לו לשמור את צעדיהם של ילדיו היקרים, ולדעת בכל עת ובכל שעה היכן הם נמצאים ועם מי הם הולכים, ומי הם חבריהם. אסור להסתפק בכך שהילד אומר: 'אני הולך לחבר פלוני' וכל כיו"ב, אלא צריך לדעת בדיוק לאן הוא הולך, והיכן הוא יהיה, ומתי יחזור, כדי שלא יפול חלילה במקומות לא רצויים. וכשם שאסור לשומר העומד על משמרתו להירדם, כך צריך כל הורה להיות עירני ביותר לכל מה שנעשה עם ילדיו בכל רגע ביממה, ולדעת מה הם עושים והיכן הם נמצאים וכו'.
אסור לנו לשכוח, ולוּ לרגע אחד, שהתכלית שלנו עלי אדמות היא להעמיד בעולם זרע קודש. מבחינתנו זוהי המשימה היקרה והחשובה ביותר שהוטלה עלינו בעולם הזה, ועליה צריכים אנו לתת את הדעת ומלוא תשומת הלב, ולזעוק לה' יתברך ללא הרף שנצליח לעמוד בה בכבוד. שאר עניני העולם הזה חולפים ועוברים וכלל לא צריכים להטריד אותנו. אם תהיה לנו יותר פרנסה או פחות פרנסה זה כלל לא חשוב – אך בענין חינוך הילדים אסור לנו להפסיד.
לכן צריך כל אדם להרבות בתפילות ותחנונים לפני הקב"ה על זרעו, שיזכו כולם להיות שלמים ביראתם וקדושתם, ולא יסורו חלילה מדרך ה' כל ימיהם. ובכל יום ויום, ובכל עת רצון, יתפללו על כך כל אב ואם. וטוב ונכון לקרוא בכל יום את התפילה הנפלאה שחיבר השל"ה הק' על ענין חינוך הילדים. ורק כשירבו בתפילות מעומקא דליבא על כך, יזכו לראות את בניהם ובנותיהם שתולים בבית ה' כל ימיהם, ויתקיים בהם מה שנאמר: "כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'" (ישעיה סא, ט).
כמו כן, כדי להצליח בחינוך הילדים, ראשית כל, צריכים ההורים להשתדל בכל יכולתם לנטוע את ילדיהם במקומות חינוך שבהם יחנכו אותם בדרך התורה הקדושה, אך לא די בכך, אלא על ההורים להשקיע בחינוך ילדיהם עוד ועוד גם בבית, וזאת על ידי שבבית יתנהגו ההורים בקדושה ובמידות טובות, וישמשו לילדיהם דוגמא נאותה. יש לדעת שעיקר החינוך שנשאר חקוק בלב הילדים לאורך ימים ושנים הוא דוקא זה שהם קיבלו מהוריהם בבית, ולא ממה שלמדו בתלמוד תורה ובבית הספר.
לכן אם ברצוננו להצליח לשתול בעומק ליבם של ילדינו את יסודות האמונה והקדושה במידה כזו שגם כשהם יגדלו לא יסורו מהם, עלינו להתמסר ביותר לענין החינוך שלהם ולהשקיע בכך את מיטב כוחנו, הוננו וזמננו, ללמוד איתם, להתפלל ולברך איתם וכו'. ומי שאינו יכול לעשות זאת בעצמו, ישכור להם בכסף מלא מלמד טוב וירא שמים שיעשה זאת במקומו. וכגודל מסירות נפשם של ההורים למען חינוכם הטוב של ילדיהם, כך יראו מהם בעתיד פירות מתוקים וירוו מהם רוב נחת דקדושה.