רבי מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (מלבי"ם) וייזר (ה'תקס"ט-ה'תר"מ, 1809-1879), היה פוסק, דרשן, ופרשן מקרא, שכיהן ברבנות בקהילות רבות ברחבי אירופה. נודע בביאורו הייחודי לתנ"ך, ובספרו ההלכתי 'ארצות החיים' על ה'שולחן ערוך'.

שנות ילדותו

רבינו נולד בעיירה וולוצ'יסק (אשר בווהלין, אוקראינה), ביום י"ט באדר ה'תקס"ט (1809), לאביו רבי יחיאל מיכל, שהיה תלמיד-חכם גאון וחריף, ולאמו הצדקנית מרת סימציא. הוריו שמחו מאד בבנם היקר, שניכרו בו כשרונות נעלים, וקיוו לראות יחד בפריחתו בתורה וביראת שמיים.

שעות רבות השקיע האב בלימודו עם בנו הרך, אך לא זכה למלאות את משאלתו בחייו. בהיות הילד בן שמונה שנים, נחלה רבי יחיאל מיכל במחלה קשה, ונפטר כשהוא צעיר לימים. האם נישאה בזיווג-שני לגאון רבי יהודה לייב, ששימש כאב בית הדין המקומי, ועברה להתגורר בביתו יחד עם בנה.

רבי יהודה לייב אימץ לליבו את היתום הרך, ודאג להמשך חינוכו וטיפוחו הרוחני. לאחר הגיעו למצוות מסרו אביו-חורגו ללמוד באופן פרטי אצל הגאון רבי משה הלוי הורוביץ, בעל 'עמק השידים', ששימש אף הוא כאב"ד בעיירה.

מלבד כשרונותיו השכליים, התגלה רבינו כשקדן ומתמיד, ותשוקה עזה בערה בלבו ללמוד עוד ועוד. באותם ימים החל רבינו לאחוז את קולמוס בידו, עט סופר מהיר, ומילא את גליונותיו בחידושים ופירושים רבים שנתחדשו לו בלימודו. יותר ממה שלמד מפי אביו-חורגו, ומפי רבו הגאון, למד בכוחות עצמו, כשהוא ספון בחדרו ומנצל את כל עתותיו לכך.

 

העילוי מווהלין

כמקובל באותם ימים, כשמלאו לרבינו י"ד שנה, השיאו לו נערה מבנות אחד מעשירי העיירה. אך הזיווג לא עלה יפה, וכעבור כארבע שנים מנישואיהם נאלצו להיפרד.

בעקבות זאת החליט לעזוב רבינו את עיירת הולדתו, ולגלות למקום תורה. הוא כיתת את רגליו למרחקים עד שהגיע לישיבה המעטירה בוורשה שבפולין. בשנות לימודיו בוורשה נודע רבינו כגאון צעיר, והיה מכונה בפי כל 'העילוי מווהלין'. אף בתורת הנסתר הספיק רבינו לרכוש בקיאות, ואף נסע במיוחד לגליציה, כדי ללמוד מפי הגאון המקובל רבי צבי הירש אייכנשטיין, האדמו"ר הראשון מזידיטשוב. מתוך לימודו בקבלה ממורו זה חיבר רבינו ספר אותו כינה 'מגילת סתרים בחכמת האמת'.

 

ספר הביכורים ושהותו בברסלאו

בשנת ה'תקצ"ד (1834), לאחר שנים כתיבה של כתיבה מתוך יגיעת התורה ועמל רב, השלים רבינו את חיבורו הראשון, ובו פירושיו וחידושיו ההלכתיים על ה'שולחן ערוך'. אך לא אץ להדפיסו, אלא החל לכתת את רגליו בין ערים וארצות רחוקות בכל רחבי אירופה, כדי לקבל את הסכמותיהם של גדולי הדור. עם גליונות כתב היד באמתחתו, הוא נדד בין מדינות: פולין, הונגריה, איטליה, צרפת, הולנד וגרמניה. המסכימים הרבים, ביניהם גם רבה של פרשבורג, הגאון בעל ה'חתם סופר', הביעו בהסכמותיהם התפעלות רבה מהחיבור ומחברו.

תחנתו האחרונה של רבינו במסעו היתה בעיר הפולנית ברסלאו (ורוצלב), אז בממלכת פרוסיה, אליה הגיע בחודש אב ה'תקצ"ז (1837). בברסלאו פעל באותם ימים דפוס עברי, ובו התכוון רבינו להוציא את ספרו לאור עולם.

בנוסף, השתוקק רבינו לפגוש ולהכיר מקרוב את רב העיר, הגאון רבי שלמה זלמן טיקטין, שנודע הן בגדלותו בתורה והן במלחמתו העיקשת נגד 'מתקני הדת' מהתנועה הרפורמית שהחלה לפעול בעיר.

בפועל השתהה רבינו בברסלאו משך למעלה משנה תמימה, בה עסק בהדפסה, כשהוא מתארח בביתו של הרב, עמו רכש ידידות קרובה. הרב טיקטין ייקר וחיבב מאד את רבינו, ואף כבדו לדרוש בבתי הכנסת שבעיר. כמו כן, הציע לו לאשה את קרובת משפחתו, בת הנגיד ר' פייבל אופצ'ינסקי מלונטשיץ (לנצ'יצה), שהיתה אלמנה צעירה.

 

רבה של וורשנא

לאחר שנדפס הספר והחל להתפרסם, הלך שמעו של רבינו ונודע ברבים, וקהילות רבות חפצו להתהדר בהכתרתו עליהם כרב ומורה צדק. בין שלל ההצעות, בלטה הצעת קהילת פוזנא (פוזנן), למלא את מקומו של גאון הדור רבי עקיבא איגר שנסתלק לא מכבר. אולם ידידו ומארחו הרב טיקטין, יעץ לו שלא ימהר לקבל על עצמו רבנות עיר גדולה, ובמקום זאת המליץ עליו לראשי הקהילה בעיירה וורשנא (וז'שניה) הסמוכה לפוזנא, שאף הם חיפשו באותם ימים אחר מועמד ראוי לרבנות.

ואכן, בכסלו ה'תקצ"ח (1837), נתמנה רבינו לראשונה לכהן כרב בוורשנא. עד מהרה התגלה כמתאים היטב לתפקידו, והתקבל באהדה בכל שכבות הציבור. הוא השקיע את מרצו ומסירותו לטובת שיפור מצבה הרוחני של העיר, תיקן תקנות, ייסד ישיבה, והנהיג את בני עדתו ביד רמה. זמן קצר לאחר התמנותו, נשא לאשה את רעייתו, מרת חיה מלונטשיץ, אשר שידך לו הרב טיקטין, וחמיו החדש אף תמך בו כלכלית כדי שיוכל להתמסר ללימודו וכתיבתו. אך ימי שלוותו בוורשנה לא ארכו.

באותן שנים, תנועת ה'השכלה', אשר פשתה במדינות מערב אירופה, החלה לצוץ אט אט גם במזרחה. רבינו זיהה את הסכנה האורבת, ונעמד מולה כחומה בצורה. דרכו הנאמנה של הרב החדש לא מצאה חן בעיני חלק מעסקני העיר שחברו לדרך ה'משכילים', ושאפו 'לעדכן' את הליכות הקהילה בהתאם לרוח החדשה והמודרנית. הם ניסו להצר את צעדיו של רבינו בתואנות שונות, התעמרו בו ובמשכורתו הדלה, והתסיסו כלפיו את אנשי הקהילה. ככל שחלף הזמן, חש רבינו כי דרכו לא תצלח במקום זה, וביום ט"ו טבת ה'תר"א (1841), כעבור שלוש שנים מבואו, עזב את וורשנא.

 

רבה של קמפן

מוורשנא שם רבינו פעמיו אל העיר הסמוכה, קמפן (קמפנו), שם ישבה אחת הקהילות החשובות במחוז, וזה מספר שנים שחיפשו להם רב חדש וראוי. לאחר שנבחר ברוב קולות ע"י בני הקהילה, אושר מינויו באופן רשמי גם מטעם הממשלה הפרוסית. מאותה תקופה נודע בתפוצות ישראל גם בכינוי 'הרב מקמפן' או 'המגיד מקמפן'.

גם כאן לא התנהלה רבנותו על מי מנוחות. קבוצת ה'משכילים', שחפצו למנות 'רב' לפי טעמם, לא היו מוכנים לקבל את תוצאות הבחירות. הם לא נחו עד שטפלו על רבינו עלילות שווא שונות ומשונות, ועיקרן שאינו מספיק 'נאור ומתקדם' כראוי לרב בעת החדשה. אולם מזימתם זו לא צלחה. שר הפנים, שהבין שמדובר במחלוקת פנימית בקהילה, דחה את טענותיהם מכל וכל.

 

הפירוש לתנ"ך ומלחמתו במשכילים

בתקופת ישיבתו בקמפן החל רבינו לכתוב את חיבורו הגדול, בו פירש וביאר את ספרי המקרא, בסגנון חדש שלא היה מוכר עד אז. למלאכה גדולה זו החליט לגשת בעקבות התפשטותם של תנועות ה'רפורמה' וה'השכלה', ועמידתו על טיבם ושאיפותיהם המסוכנות. אחד הדברים המרכזיים בהם השתמשו המשכילים היה פרשנות 'מחודשת' לתנ"ך, שלא לפי מסורת חז"ל, שגרמה להרס רוחני רב בקרב העם.

כוונתו של רבינו בביאורו, וייחודיותו על הפרשנים הקדמונים, היתה להראות ולהוכיח את ההתאמה המלאה בין דברי חז"ל, לבין לשונות התורה שבכתב, ולהדגיש את אמיתותם וקדושתם. גאונותו של רבינו ניכרה בחיבורו, הן בתוכנו, בו התגלתה גם בקיאותו בכל מכמני התורה, והן בסגנון כתיבתו המופלא, המיוסד היטב על חכמת הדקדוק והמליצה, ומלא עושר רוחני ופיוטי.

לכל אורך שנות רבנותו קיים רבינו בהידור את הציווי 'לא תגורו מפני איש', ולא היסס לצאת בגלוי נגד פורקי העול, ללחום כנגדם, ולעשותם ללעג ולקלס בדרשותיו הקבועות ובאמרותיו החריפות.

 

רבה של בוקרשט וגלילותיה

לאחר י"ז שנות רבנות, הנהגה ויצירה תורנית בקמפן, החליט רבינו לסיים את כהונתו שם, ולנדוד עד לקהילת העיר בוקרשט שברומניה הרחוקה, שם ביקשו להכתירו כאב"ד ורב ראשי על כל יהודי המדינה.

מצבה הרוחני של קהילת בוקרשט באותם ימים לא היה מרנין. קבוצות ה'מחדשים' השונות שפעלו בעיר, אשר חתרו בכל דרך להידמות לשכניהם הגויים, השפיעה לרעה על הרוח הכללית בעיר ויד המשכילים והמתבוללים היתה על העליונה. אף 'טמפל' רפורמי שהוקם בעיר. רבינו לא נרתע מכך, אלא גמר אומר ללחום מלחמת ה', והשתדל בכל מרצו להעמיד את היהדות המסורתית על תילה, ולחזק את שמירת התורה והמצוות.

אנשי הקהילה, ובראשם המשכילים, שגילו שלפניהם עומד רב אמיץ וחזק בדעתו, ואינם יכולים לנהלו כפי רצונם, החלו להצר את צעדיו. הם לא בחלו בשום אמצעי כדי להתגרות בו ולהפריע לעבודתו. הפיצו כתבי-פלסתר בגנותו, דאגו שיופסק תשלום משכורתו החודשית, ואף ניסו מפעם לפעם להלשין עליו לשלטונות בעלילות שונות.

 

גירושו ונדודיו

בשנת ה'תרכ"ב (1862) ניסו להעליל עליו אנשי ההשכלה ולפעול אצל השלטונות לפיטוריו תמורת תשלום פיצויים. אך מסיבות שונות הענין לא יצא אל הפועל, ורבינו המשיך לכהן בנתיים במשרתו.

כעבור שנתיים, בשנת ה'תרכ"ד (1864), פנה ראש ה'טמפל' הרפורמי שנית אל השלטונות, והלשין באוזניהם כי רבינו הגיע לרומני כמרגל מטעם גרמניה, וכן הפיץ שמועה בקרב האוכלוסיה הנוצרית שבפירושו לספר ישעיה מלגלג רבינו על הדת הנוצרית, ואף עלילה זו הגיעה לאוזני הממשל. הלשנה זו הצליחה אף יותר מהצפוי.

בערב שבת ויקרא-זכור, י' באדר ב', באמצע תפילת שחרית, התפרצו שוטרים וחיילים מזויינים לביתו של הרב, ערכו מצור על הבית וביקשו לעצור את הרב ה'בוגד'. הדבר זיעזע מאד את הרב ובני ביתו, ואת אנשי הקהילה שנשארו נאמנים לרב וניסו למחות על המתרחש, אך השוטרים היכו בגסות את כל מי שהפריע להם בדרכם. הם הושיבו את רבינו בעגלה, ולקחוהו כאחרון הפושעים. הוא הובל לנמל העיר ג'ורג'יו שעל גבול בולגריה. משם העבירוהו בספינה על נהר דנובה אל העיר הבולגרית רוסציוק (רוסה), שם שוחרר לחופשי.

אנשי הקהילה הנדהמים והכואבים מיהרו לפרסם את הפרשייה בכל מקום שידם מגעת, וניסו להפעיל את כל דרכי ההשתדלות האפשריים כדי לבטל את רוע הגזירה. השמועה אודות המאורע המחריד הרעידה את לבבות קהילות ישראל בכל תפוצותיהם, והמחישה את גודל הפקרותם וחוצפתם של ה'מתחדשים'.

בבואו לבולגריה, החליט רבינו להפליג בנדודיו אל קושטא (איסטנבול) בירתה של טורקיה, על מנת להתלונן על העוול שנעשה לו בפני הממשלה הטורקית, אשר נסיכי רומניה היו כפופים אליהם. הוא שהה בקושטא כמחצית השנה, וניסה להוכיח את חפותו, אך ללא הועיל.

משראה שמשם לא תבוא ישועתו, לא אמר רבינו נואש, אחז את מקלו ותרמילו, ויצא מערבה למסע נדודים ארוך עד לפריז בירת צרפת, אליה הגיע בראש חודש אלול, ואף שם התעכב כחצי שנה. הוא קיווה לקבל סיוע משר המשפטים היהודי יצחק כרמיה. השר כרמיה אכן כתב עבורו המלצה לנסיך רומניה, ורבינו צירפה למכתב פנייתו אותו שיגר אל הנסיך. במכתב דרש לבטל את הגירוש, לקבל את תשלום משכורתו שנמנעה ממנו, ואף פיצויים על הנזק ועוגמת הנפש. אולם, למרבה הצער, גם תעמולה זו לא הניבה פרי.

 

בלונטשיץ ובחרסון

ביום ט' אדר ה'תרכ"ה (1865) יצא רבינו את פריז, ושב בלית ברירה ללונטשיץ הפולנית, עיירת מולדתה של רעייתו, שם נפטר בנתיים חמיו, וביתו ורכושו נפל להם בירושה. בתקופה זו נמנע רבינו מלקבל על עצמו עול רבנות, והתפנה להמשיך בנחת בשקידתו בתורה ובכתיבת חיבוריו.

אך על אף שביקש לישב בשלווה קמו לו צרות אחרת. בזמן שישב על התורה והעבודה רעייתו עסקה במסחר, אך אחד מאנשי העיירה שהוכנס כשותף לניהול העסק, התגלה כנוכל ערמומי שמעל בכספים, עד כי גרם לכך שההשקעה ירדה לטמיון, והפסדים עצומים נגרמו להם, עד לאיבוד כל רכושם.

בשלב זה, לא ראה רבינו ברירה לעצמו, כי אם לשוב ולקבל על עצמו את עול הרבנות, ולו כדי לפרנס את בני משפחתו. בלונטשיץ עצמה עמדה משרת הרבנות פנויה, אך בעקבות מצב המחלוקות בעיירה בעניני הרבנות, לא חפץ בה רבינו.

כעבור זמן קצר, בשנת ה'תרכ"ט (1869) הוצעה לרבינו משרת רבנות העיר חרסון, ורבינו ניאות לקבלה. הוא הבטיח לבני קהילת לנוטשיץ, שקשה היתה עליהם פרידתו מהם, והתאחדו ברצונם למנותו כרב, שכעבור שנה ישוב אליהם להנהיגם.

בחרסון התקבל רבינו בכבוד מלכים והתלהבות רבה. אך גם שם לא מצא רבינו מנוח, ודווקא התקבלותו המוחלטת בקרב יהודי העיר, עוררה את קנאתם של חוגים אחרים, שאף עירבו את השלטונות. עם סיומה של שנה, הודיע רבינו לאנשי העיר כי ייאלץ לעוזבם. בחורף ה'תר"ל (1870), שב לעקבותיו אל לונטשיץ, שם נתמנה לכהן כאב"ד העיר הרשמי. אך כעבור זמן קצר התברר לרבינו כי המחלוקות בעיירה רק הולכות ומתגברות, ואנשי המדון החלו למרר את חייו, ואף טענו כנגד ספריו שנוטה בהם לרעיונות ההשכלה.

רבינו שכבר הגיע לשנות השישים לחייו, ושבע רדיפות והשפלות, בחר לנטוש את המערכה מראש, ועזב את העיירה. הוא עבר להתגורר בנתיים בביתה של בתו בעיר סמולנסק.

 

ברבנות מוהילוב

כעבור זמן לקבל את משרת רבנות העיר מוהילוב (מוגילוב), שהיתה מהקהילות הגדולות והנכבדות ברוסיה באותם ימים. גם במוהילוב התקבל רבינו בתחילה בהערצה. אך לאכזבתו גם כאן לא יכל למצוא נחת. דרכו של רבינו שלא נשא פנים לאיש לא מצאה חן בעיני בעלי הממון ונכבדי העיר וקבוצת התנגדות התארגנה נגדו. אף הם פנו לממשל והתלוננו כי מדובר בדמות מסוכנת לציבור ולממלכה. עד כי בחודש אלול ה'תרל"ה (1875) החליט השר להטיל על רבינו גזירת גירוש מהמחוז, ורבינו נאלץ להמשיך בנדודיו ושב לסמולנסק.

 

מנוחה בקניגסברג

בסמולנסק קיבל רבינו הצעה מרבי מאיר להמן אב"ד מגנצא שבאשכנז (גרמניה) לבוא ולישב בשלווה בעירו, ללא כל עול רבנות מחייב, ומאידך בהתחייבות לפרנסו בכבוד. רבינו נעתר להזמנה, אך בדרכו לשם עבר בעיר קניגסברג, גברו עליו תחנוניהם של בני העיר, מהגרים מליטא ופולין, שביקשו להישאר עימהם ולמלא את מקומו של רבם שנפטר כעשור מלפנים. ואכן קיבל רבינו את ההצעה וכיהן כרבם בשלושת השנים הבאות. אף בקניגסברג געש יצר המחלוקת בין הקהילות השונות, ורבינו הרגיש כי שליחותו במקום זה נסתיימה.

 

מסעו האחרון ופטירתו

שמעו של רבינו הגיע עד יבשת אמריקה, ובשנת ה'תרל"ט (1879) התאגדו כ-50 מהקהילות היהודיות בניו יורק, מהגרים מפולין ומרוסיה, והזמינוהו לבוא ולכהן כרב ראשי עליהם. רבינו שקל את הרעיון ברצינות, אך עקב חלישות כוחו, בחר לבסוף לוותר על ההצעה. כמו כן, קיבל הצעות רבנות גם מקהילות אמסטרדם, פריז, גרודנו ועוג. מבין שלל ההצעות הנכבדות, החליט להיעתר להזמנת קהילת קרמנצ'וג, ולכהן בה כרב. לקראת הימים הנוראים יצא לדרכו. הוא עבר בדרכו בוילנא, בבריסק (ברסט), קוברין, וקייב. אך בדרכו חלה מאד ונפל למשכב, עד כי ביום א' דראש השנה ה'תר"מ (1879), נתבקש לישיבה של מעלה כשהוא בן שבעים שנה, ונטמן בבית החיים היהודי בקייב.

 

משפחתו

לרבינו נולדו בן ובת. בתו פרידה נישאה לר' אליהו חריף הלפרן מוילנא, ולאחר פטירתו נישאה לרבי יהושע זליקין מסמולנסק.

 

ספריו

ארצות החיים – אוצר פירושים, מקורות, פלפולים וחידושים על 'שולחן ערוך – אורח חיים'.

ארצות השלום – דרשות עמוקות וחקירות הגיוניות. חיברו בתקופת רבנותו בוורשנא.

ארץ חמדה – דרשות על התורה ופירושי אגדות.

התורה והמצוה – פירושו על התורה, ומדרשי המכילתא, הספרא והספרי.

מקראי קודש – פירושו על ספרי הנ"ך.

עלה לתרופה – פירוש על פרק רביעי מהלכות דעות לרמב"ם.

יסודי חכמת ההיגיון – ביאור חוקי תורת ההיגיון (לוגיקה).

יאיר אור – מילון לפעלים ומילים נרדפות.

מלבד חיבוריו על התורה, כתב רבינו ביד-אמן קרוב ל-800 פרקי שירה מלבבים, שרבים מהם יועדו לחזק את יסודות התורה והמסורה, ולהעמיד את פורצי הפרצות על מקומם. המפורסם מביניהם הוא 'משל ומליצה' שיצא לאור כחיבור בפני עצמו.

 

מורשתו בידינו

סיפר מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א (בצור ירום, פרק מד, עמ' 98):

"מספרים על הגאון העצום, קודש הקדשים, המלבי"ם זיע"א, שבימיו התפשטה מאוד תנועת ההשכלה שהשחיתה רבים מעם ישראל באירופה, והמלבי"ם היה נלחם בהם מלחמת חורמה.

ביום מן הימים קיבל הרב אזהרה חמורה מראשי התנועה שאם לא יחדול ממלחמתו נגדם ישלם על כך בחייו. הרב לא האמין למשמע אזניו, היתכן שכך יתנהגו יהודים?! אך בכל זאת המשיך בדרכו.

לא עבר זמן רב ובאחד הלילות התנפלו עליו שני בריונים, עטפו אותו בשמיכה וקשרו אותו היטב, ולאחר כמה אגרופים השליכו אותו כך לתוך פח אשפה גדול. במשך כל הלילה היה הרב קשור בתוך הפח ובקושי הצליח לנשום. רק למחרת בבוקר, כאשר באו לפנות את האשפה, מצאוהו שם והצילו את חייו.

הרב סיפר להם את מה שעבר עליו, ולא ידעו מי הם הרשעים שעוללו זאת. 'יש לי אהבת ישראל' – אמר הרב – 'ולכן מצידי אני מוחל למי שעשה זאת, אך לצערי בשמים כבר נגזרה עליהם גזירה קשה מאוד, שהם ובני משפחותיהם לא ישלימו את שנתם. וביקשתי מה' שלפחות ישאיר מכל אחד מהם שריד אחד, והסכימו בשמים לבקשתי, אך בתנאי שהאחד הזה יהיה חולה נפש'.

עבר שבוע, והנה נשמע בעיר כי פלוני היה מתקן את גגו ופתאום באה רוח עזה והפילה אותו למטה ונהרג במקום. עברו עוד שלשה ימים ונשמע בעיר כי אלמוני, חברו הקרוב של ההרוג, טבע בנהר למוות. וכך כל כמה ימים אירעו עוד ועוד טרגדיות נוראיות על כל ילדיהם של שני ההרוגים הללו עד שלא נותר מהם מאומה, מלבד שנים, אחד מכל משפחה, שאף הם יצאו מדעתם מחמת צערם מהאסונות הכבדים שפקדו אותם בזה אחר זה.

מה היה כאן? לא ידעו מי אלה, אין הוכחות, אין חקירות, אף אחד לא ראה, רק הקב"ה ראה, והרי המלבי"ם עצמו הסכים גם למחול להם, ומדוע הם כל כך נענשו? אלא שכאשר פוגעים בתלמיד חכם, גם אם הוא מוחל על כבודו, הקב"ה לא מוחל, כפי שאמרו חז"ל (ברכות יט.): 'שאני צורבא מרבנן דקודשא בריך הוא תבע ביקריה' [שונה הוא תלמיד חכם משאר אנשים בכך שהקב"ה בעצמו תובע את עלבונו].

אילו שני הבריונים הללו היו יודעים שעל פגיעה זו שהם פגעו במלבי"ם כל משפחתם תאבד מן העולם, האם הם היו מעיזים לעשות זאת?!".