ב' אדר: רבי יום-טוב (המהרי"ט) אלגאזי

הרב יורם אברג'ל » הילולות צדיקים » ב' אדר: רבי יום-טוב (המהרי"ט) אלגאזי

שתפו עם חברים:

רבי יום-טוב אלגאזי (ה'תפ"ז-ה'תקס"ב, 1727-1802), המכונה המהרי"ט אלגאזי או מהריט"א, היה מגדולי חכמי ישראל בתקופתו, 'שד"ר' נודד בקהילות ישראל, הרב ה'ראשון לציון' בארץ ישראל, וראש ישיבת המקובלים בית א-ל. נודע במיוחד בספרו 'הלכות יום טוב' על הלכות בכורות וחלה של הרמב"ן.

ראשית דרכו

רבנו נולד בשנת ה'תפ"ז (1727), בעיר איזמיר שבטורקיה, לאביו הגאון רבי ישראל יעקב אלגאזי, ונצר לשושלת מפוארת של גאונים וצדיקים. אביו של רבנו, היה מגדולי הרבנים בעיר איזמיר, לימים הראשון לציון בירושלים, וחיבר ספרים רבים בכל מקצועות התורה. שמו בישראל נקרא על שם זקנו מצד אביו, הגאון רבי יום טוב, שהיה גם הוא מגדולי רבני איזמיר וחכמיה.

בשנת ה'תצ"א (1731), בהיותו כבן ארבע שנים, עלה יחד עם אביו ומשפחתו לארץ ישראל, שם קבעו את משכנם בירושלים עיר הקודש. בילדותו ונערותו למד רבנו בעיקר מאביו הגדול, שחינכו וטיפחו היטב בתורה ובהנהגה ככל יכולתו.

אביו של רבנו, רבי יעקב ישראל, כיהן תחילה כדיין בבית הדין של הראשון לציון הגאון רבי אליעזר נחום, ולימים נתמנה בעצמו כראש הרבנים והראשון לציון. במקביל שימש כראש הישיבה הראשון של ישיבת 'נווה שלום' שנוסדה אז בירושלים, בה למדו גדולי חכמי ירושלים של הדור הבא.

סולם העלייה

בירושלים למד רבנו אצל הגאון רבי יהודה נבון בעל ה'קרית מלך רב', בנו של הגאון רבי אפרים נבון בעל ה'מחנה אפרים' על הרמב"ם, שרבנו הרבה להגות בו בכל ימי חייו.

בהמשך נכנס רבנו ללמוד בישיבת 'בית יעקב פירארה', אצל הגאון רבי יונה נבון בעל ה'נחפה בכסף'. בישיבה זו למד בצוותא עם הגאון החיד"א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, שהיה מבוגר ממנו בכשלוש שנים, ומאז נקשרו זה בזה בעבותות אהבה ובקשר מיוחד שנמשך כל ימי חייהם.

כמו כן למד את תורת הנסתר בישיבת המקובלים 'בית א-ל' בירושלים, מפי ראש הישיבה, המקובל האלוקי רבי שלום מזרחי שרעבי, המכונה 'הרש"ש הקדוש'.

רבנו שתה בצמא את דברי התורה היוצאים מפיהם של רבותיו, ושקד על תלמודו ללא לאות, בקדושה וענווה מיוחדת, עד שגדל לאילן רב פארות, שתורה וחסידות השתלבו באישיותו בצורה מופלאה.

בהנהגת הציבור

על אף שהשתדל בכל מאודו להצניע את עצמו ואת גדולתו בתורה, נתפרסם שמו של רבנו בבתי המדרש כעילוי, ובעודו צעיר לימים נתמנה כחבר בית הדין הגדול בירושלים, בראשות הראשון לציון רבי רפאל משה בולה, והיה לאחד ממנהיגיה של הקהילה הספרדית בירושלים.

לאחר פטירת אביו בשנת ה'תקט"ז (1757), החל לשמש גם כאחד מרבני ישיבת 'נווה שלום', שאביו עמד בראשה. ובמקביל הצטרף ל'חברת אהבת שלום', חבורה מצומצמת של גדולי המקובלים בירושלים, מיסודו ובראשותו של הרש"ש הקדוש.

בשנת ה'תקכ"א (1741), הוציא רבנו לאור את ספר 'נאות יעקב' של אביו, שנסתלק לבית עולמו כחמש שנים קודם לכן, כשבסופו צירף רבנו קונטרס שחיבר בשם 'גט מקושר', העוסק בדיני שטר קידושין. בענוותנותו לא ראה רבנו את חיבורו ראוי לצאת כספר בפני עצמו, וצירפו לחיבורו של אביו. היו אלו חידושי תורתו הראשונים שיצאו לאור עולם והתפרסמו בקרב בתי המדרש.

נודד בקהילות ישראל

באותן שנים מצב הכלכלי של יהודי ירושלים היה בכי רע, והם סבלו מחרפת רעב איומה. בשלב מסוים נאלצו היהודים ליטול הלוואות גדולות מאת שכניהם הערביים, אך השכנים ניצלו את המצב לרעה והתעמרו בהם, כשהריביות העצומות שנדרשו לשלם החמירו עוד יותר את מצבם. מלבד זאת, גזירות שונות ומשונות הוטלו על היהודים בידי השלטונות, ועל ביטולה של כל אחת מהם דרשו כופר של הון עתק.

משהגיעו מים עד נפש, החליטו חכמי העיר שאין מנוס מלבקש את עזרת אחיהם שבגולה. הם שמו את עיניהם על רבנו, והסכימו פה אחד שאין מתאים ממנו לשמש כ'שד"ר' (שלוחא דרבנן), בשל גדלותו בתורה, חכמתו ותבונתו הרבה, והחן שהוצק בשפתותיו. בליבו הרחום, נענה רבנו למשימה, על אף הקושי הגדול עבורו לעזוב את בית המדרש, והדרך הקשה והמפרכת שציפתה לו.

בשנת ה'תק"ל (1770), יצא רבנו יחד עם ידידו רבי יעקב חזן, למסע בין קהילות ישראל באירופה, כשהם עוברים ייסורי דרך, במעברים מלאי סכנות. במסעו עבר רבנו בין השאר בארצות טורקיה, איטליה, יון, צרפת, הולנד, גרמניה, פולין, ומקומות נוספים באירופה ובצפון אפריקה.

בכל קהילה אליה הגיע רבנו, היו משתאים ומתפעלים מגדולתו, והתבשמו מתורתו. ביקורו של רבנו היה מותיר רושם עז בבני הקהילה וחכמיה. מלבד מלאכת איסוף התרומות למען יהודי ירושלים, עסק רבנו בדיני תורה סבוכים שהובאו להכרעתו, וכן סכסוכים ארוכי שנים, שרבנו הצליח לפשר בין הצדדים ולהחזיר את השלום והשלווה למחוזותיהם.

רבים הם מגדולי ישראל שניצלו את הגעתו של רבנו לעירם, כדי לקבל ממנו הסכמה לספריהם. ביניהם היו הגאון הנודע רבי יהודה עייאש רבה של אלגי'ר לספרו 'וזאת ליהודה', הגאון המקובל רבי שלמה מולכו 'בעל השמנים' לספרו 'שמן משחת קודש', והגאון רבי דוד פארדו לספרו 'חסדי דוד'.

הראשון לציון וראש המקובלים

מסעותיו של רבנו נמשכו כשש שנים, עד לשנת ה'תקל"ה (1775). תקופה קצרה לאחר מכן נתמנה לכהן בקודש כ'ראשון לציון' ואב בית דין הגדול בירושלים.

בשנת תקל"ז (1777), לאחר פטירת הרש"ש, נמנו וגמרו בני ישיבת 'בית א-ל', למנות במקומו בראשות הישיבה, את רבנו, שהיה בקי עצום בתורת הקבלה, והיו נהירין לו שבילי הכוונות והייחודים. רבנו קיבל את המינוי ומאז עד לפטירתו עסק במסירת השיעורים בישיבה, וכשליח הציבור הקבוע, במשך כעשרים וחמש שנה.

הנהגתו עם הציבור היתה כשל אב רחום. הוא נשא את עול הציבור על כתפו, ועל שולחנו היו מתארחים וניזונים דרך קבע אלמנות ויתומים, שהיה להם לאב ומורה דרך. אחד מהם היה רבי יצחק פרחי, שברבות הימים גדל והיה לגביר נכבד ותלמיד חכם, ואף חיבר ספר בשם 'מתוק מדבש – טוב ירושלים', העוסק במוסר ובשבח ארץ ישראל וירושלים.

רבנו היה נערץ על כל גדולי דורו, ונחשב לעמוד התורה וההוראה בימיו. שמו היה נזכר בכל תפוצות ישראל כגדול הדור, ורבן של כל בני הגולה. רבנו מכונה על ידי מחברים המזכירים את דברי תורתו, בתארים מופלגים כגון: 'מופת הדור והדרו', 'מראהו כמראה מלאך האלוקים', 'חסידא קדיש ופרישא'.

אולם 'במקום שאתה מוצא גדולתו, שם אתה מוצא ענוותנותו'. גם כשכבר התפרסם רבנו כפוסק הדור ומכל קצוי ארץ היו שולחים אליו את שאלותיהם וספיקותיהם, לא החזיק רבנו טובה לעצמו, וכמעט בכל תשובה בהלכה שנשאל מחכמים אחרים, סייג את דבריו בצניעות, וכתב שכל דבריו הם בתנאי שיסכימו עימו מורי הוראה לאחר העיון בדבריו.

בהצלת קהילת חברון

בהמשך חייו, בסביבות שנת ה'תקנ"ח (1798), יצא רבנו פעם נוספת למסע בארצות הגולה. היה זה בעבור יהודי חברון שסבלו אז מעוני וממחסור, ורבנו צר את צרתם וסבלם נגע לליבו הרחום.

תחילה פעל רבנו למנות גוף אחראי, המורכב מחשובי הרבנים והגבאים, ביניהם גם את בנו יחידו, החכם השלם רבי יעקב, כדי לנסות ולייצב את מצבם. אמנם למרבה הצער, הנושים הישמעאלים באו לתבוע בכוח הזרוע את חובותיהם, ובאכזריותם היכו ופצעו את בני הקהילה, ובתוכם בנו של רבנו שנשבה והוכה ללא רחם, ונפצע בפציעות קשות עד שנפל למשכב.

כעבור כשנה, על אף שכבר לא היה צעיר בגילו, ובנו היה מוטל במיטת חוליו, יצא רבנו למסע נוסף שארך כשנה שלימה, על מנת לאסוף כסף לכיסוי חובות הקהילה שרבצו עליה. לאחר שחזר ממסעו, התבשר רבנו בבשורה הקשה והמרה כי בנו חביבו נפטר בדמי ימיו.

ספריו

הלכות יום טוב – ספרו המפורסם ביותר. פירוש על הלכות בכורות, חלה ונדרים של הרמב"ן. בהיותו נודד בארצות אירופה כשד"ר, מצא רבנו את כתב היד של חיבורים אלו לרמב"ן, שלא נודעו עד אז, והוציאו לאור לראשונה עם פירוש ארוך ומורחב. בחיבור זה נתגלתה גאונותו המופלאה של רבנו, והוא זכה להערכתם העצומה של גדולי ישראל.

שמחת יום טוב – שני חלקים. כולל שאלות ותשובות הלכתיות, וכן חידושי סוגיות בארבעת חלקי השלחן ערוך.

קדושת יום טוב – שאלות תשובות, חידושים על הרמב"ם, ועוד. מתוך כתבי רבנו שנותרו בכתב יד. יצא לאור לאחר פטירתו על ידי הראשון לציון רבי חיים אברהם גאגין.

גט מקושר – קונטרס קצר בדיני שטר קידושין. נדפס בסוף ספרו של אביו 'נאות יעקב'.

יום טוב דרבנן – דרשות.

בנוסף, הוציא רבנו לאור חיבור מכתבי אביו הנקרא 'תוספת דרבנן', העוסק בכללי הש"ס. בספר זה שילב רבנו הוספות וחידושים רבים משלו, כשבהרבה מקומות התוספת מרובה מן העיקר.

בספריו רבנו מפלפל הרבה בספרי 'משנה למלך' ו'מחנה אפרים', וסגנון לימודו וכתיבתו בדומה להם.

תשובות ופסקים רבים נוספים של רבנו פזורים בספרי גדולי דורו.

צאצאיו

לרבנו נולד בן אחד, ושלש בנות שנישאו לחתנים תלמידי חכמים וממשפחות מיוחסות, מהם ראה רבנו נכדים ונינים זרע קודש.

בנו רבי יעקב – רבנו שלחו להיות מחכמי ורבני חברון, כדי להציל את הקהילה ממצבה הקשה. נפטר בעודו צעיר, בחיי רבנו, כמסופר לעיל.

חתנו רבי משה יוסף מרדכי מיוחס – ידוע בספריו 'שער המים', 'ברכות מים' ושו"ת 'מים שאל'. לאחר פטירת רבנו נתמנה לשבת על כסאו כ'ראשון לציון'. מביא בספריו דיונים רבים שנשא ונתן בהם עם רבנו.

חתנו רבי שלמה חסאן – נישא לבתו מרת אסתר. שימש כדיין בירושלים.

חתנו הגביר רבי נסים פרחי – עזר רבות בידי רבנו להדפיס את ספרי אביו.