בצומת של סוף תקופת תור הזהב של יהדות ספרד, והתקופה הקשה של הגזירות המרות שהטילו על יהודי ספרד, עמד רבי יצחק בר ששת והנהיג את דורו בחכמה וברגישות.

רבינו ניווט את דורו בחכמה בין גזירות ההתנצרות והגירוש, שהעלו דילמות קשות, שהכרעות בהן היו קריטיות להחזקת היהדות, ודרשו זהירות רבה, על מנת שלא תיקטע השושלת היהודית המפוארת של יהדות ספרד. לאחר תקופה זו, התחיל את הנהגתו מחדש ביהדות אלג'יריה בתחילת ימי הזהר שלה.

פסיקותיו של רבנו נכנסו לשולחן ערוך, רבים פסקו על פיהן, והן נלמדות עד היום.

ראשית דרכו

בתקופת ימי הזוהר של יהדות ספרד, בשנת ה'פ"ו, נולד רבי יצחק בר ששת, לאביו ר' ששת. משושלת משפחת ברפת, משפחה ותיקה וחשובה בספרד, ובברצלונה בפרט.

סולם העלייה

רבנו ינק את תורתו מהסתופפות בצילם של שלושה מרבותיו המובהקים, שהיו שלושה מעמודי התווך בעיר ברצלונה שבספרד – רבי פרץ הכהן, רבי חסדאי קרשקש, והר"ן. הקשר בינו לבין רבו הר"ן, היה כקשר של בן ואב, מלא בהערכה ובאהבה.

בתחילת דרכו, בחר רבנו שלא לשמש במשרה רבנית על אף הפניות הרבות שקיבל. עשייתו התורנית הציבורית הייתה עמוסה. הוא עמד בראש בית מדרש והשקיע רבות בהצלחתו, ושירת במסירות כחבר ב'וועד העומד על המשמר' בברצלונה, שם פעל רבות למען הציבור.

באותה תקופה אנשי בליעל העלילו עלילה חסרת שחר על ראשי הקהל בברצלונה. בעקבות העלילה נכנס רבנו למאסר, יחד עם ראשי הקהל, הר"ן, רבי חסדאי ועוד מחשובי העיר. המאסר נמשך כמה חודשים, ורק לאחר מתן סכום כסף גדול כערבון יצאו מהמאסר. בדין שנערך אחר כך, יצאו זכאים בסייעתא דשמיא.

עלילה זו גרמה לרבנו סבל רב, והוא העיד על עצמו שהמאורע גרם לו לחוסר פניות ללימוד ולעסקי בית המדרש.

על כס הרבנות

הרבנות בסרגוסה

לאחר הפצרות רבות מנכבדי העיר סרגוסה, נענה רבנו להצעתם לבא ולשמש כרב העיר סרגוסה. רבנו עזב בקושי רב את עיר הולדתו, בה חי את מחצית משנותיו. בעיקר היה קשה לו להתרחק מרבותיו, אותם אהב והעריץ.

כשהגיע רבנו לסרגוסה, גילה שחיים בה יהודים רבים, שונים מאוד זה מזה. חלקם היו יהודים יראי שמיים בתכלית, וחלקם עמי הארצות שלא ידעו את טעמם המתוק של המצוות, ואף זלזלו בהם. הגיוון הזה בחלקי העם, הצריך מרבנו עבודה רבה ועדינה, עם רגישות רבה, במטרה להגיע לכל חלקי העם, ולקדם אותם רוחנית, עד שיהיו כולם אוהבי ה', ואוהבי התורה ומצוותיה.

רבנו התייעץ רבות עם רבו הר"ן, בדרכי ההנהגה הנכונות, ועמל לשם שמיים לעקור שיבושים בהלכה, שהשתרשו אצל רבים מבני העיר. רבנו שהיה איש אמת, נלחם על כך גם בפני רבנים שחשבו שאין צורך בכך. ההלכה הייתה אורחות חייו, ובני קהילתו היו כבניו ממש, והוא לא הסכים להתפשר על שום שיבוש בהלכה.

אמנם, דרכו לא התקבלה אצל קבוצה מועטת מבני העיר. הם התנכלו אליו ולפסיקותיו, ולבסוף הגיעו מים עד נפש. רבנו החליט לנטוש את רבנות קהילת סרגוסה, לטובת רבנות בקהילה קטנה יותר – קהילת קלעת איוב.

אך אז, לנוכח החלטתו של רבנו, התפכחו מיעוטי מתנגדיו, והפצירו בו להישאר ברבנות עירם. הם שכנעו גם את ראשי קהילת קלעת איוב לאפשר לרב לחזור בו מהסכמתו, ולאפשר לו להמשיך ברבנות עירם. כך המשיך רבנו בהנהגתו העיר סרגוסה, בהנחלת ההלכה האמיתית לכלל, ובגידול תלמידי חכמים גאונים, בבית מדרש שפתח בעיר.

ברם, אחד מחשובי הקהל שהיה בעל השפעה רבה, התנכל רבות לרבנו ולא הרפה, עד שגרם למעצרו של רבנו. הדבר העלה את חמת הקהילה, שביקשה להרחיק את המתנכל בדרכים שונות, ואפילו קיצוניות, אך ללא הצלחה.

תקרית זו גרמה לרבנו לעזוב סופית את רבנות העיר סרגוסה, לטובת רבנות בעיר ואלנסיה. כך הסתיימה תקופה של כ-13 שנים, בהן כיהן רבנו בסרגוסה במסירות ובאהבה רבה.

בזמן כהונתו בעיר סרגוסה, נודע לו על אסונות קשים שפקדו את משפחתו: פטירת אחיינו הצעיר ואחיו, פטירת אימו עליה התאבל, ופטירת חתנו – כנראה בעקבות המגפה שהתפשטה בברצלונה בימים אלו.

הרבנות בואלנסיה

בעיר ואלנסיה חיכו לרבנו כ-1,000 משפחות, צמאות להנהגתו. שש שנים כיהן רבנו בעיר ואלנסיה. היו  אלו שנים רגועות ושקטות, שאפשרו לו פעילות פוריה, וכן להקדיש זמן לענות על שאלות, שנשלחו אליו מכל רחבי העולם.

דבר אחד העיב על שנות השלווה הללו – מות בנו היחיד. הבן הותיר אחריו ילד אחד קטן. עם האבל והכאב הגדול, לקח עליו רבנו את גידולו של נכדו היתום, ודאג לו בהרבה אהבה, הן לצרכיו הגשמיים, והן לגדלותו הרוחנית.

כהונתו הסתיימה כשהחלו לעלות עננים שחורים על שמי ספרד, והנוצרים התחילו לפרוע ביהודים שברחבי העיר, פרעות שנקראו לאחר מכן: פרעות קנ"א. היו אלו פרעות קשות ואכזריות, שנמשכו זמן רב, ובאו לאחר הסתה נוראית מצד מנהיגי הנוצרים נגד היהודים. הנוצרים האשימו את היהודים שהם הגורמים לכל הצרות שבאות עליהם. ההמון הנוצרי הוסת בקלות, והפרעות החלו להתפשט ברחבי ספרד.

באותם ימים קשים ומבולבלים, הפיצו הנוצרים בעיר ולאנסיה שמועות מרושעות על רבנו. הם סיפרו שכביכול הוא התנצר וחי כאנוס, וכך חשבו לעודד יהודים להמיר את דתם ולהתנצר. אולם כמובן היה זה שקר גס, זדוני ומרושע.

הרדיפות נמשכו כמאה שנים עד גירוש ספרד, והן מהוות אקורד סיום צורם, לתקופת תור הזהב של יהדות ספרד המפוארת. גם לואלנסיה הגיעו הפרעות, ו-250 קדושים נהרגו בעיר. השאר, יחד עם רבנו, חיפשו מקום מקלט, וברחו לצפון אפריקה. כך הסתיימו ימי ספרד בתולדותיו של רבנו.

הרבנות באלגי'ר

בהיות רבנו בן 65, הגיע לאלגי'ר, יחד עם פליטים רבים שברחו מספרד, שהוצפה בדם יהודי טהור. אלג'יר קיבלה את פניהם במצב כלכלי נמוך, שנבע ממיסים רבים שגבתה מהם הממשלה. הפליטים הביאו איתם לאלג'יר גם התחלה של תקופה חדשה וטובה יותר, של שגשוג גשמי והתפתחות המסחר, ושל שגשוג רוחני והתפתחות מרכזי התורה.

רבנו עזב את אלגי'ר לתקופה קצרה, לאחר שהשלטון בה התערער, ולאחר שנפטרה אשת נעוריו. כשחזר, המשיך את פעילותו בעיר, ותיקן תקנות לשמור על גדרי וסייגי ההלכה, כנגד גזרות שונות שהביאו להתערערות התוקף ההלכתי, של השמירה על אורחות חייהם של היהודים.

גם באלג'יר לא תמו המתנגדים לרבנו, עליהם סיפר שהתנכלו אליו מתוך קנאה עזה. אדם מבולטי המתנכלים, נהג ברשעות גם כלפי שאר הפליטים היהודים. הוא הכריח כל פליט שהגיע לשלם מס רב על מנת להיכנס, ומי שלא עמד בזה – חזר למקום ממנו הוא בא.

כשראה זאת רבנו, מיד הוציא עליו חרם בקרב הקהילה. אותו אדם כעס על החרם שעשה עליו רבנו, והחל לפעול נגדו בגלוי, וגרם למריבה גדולה. עד שקם רבי שאול כהן, מנהיג הקהל, שקינא לכבודו של רבנו, ודאג לו למינוי רשמי מהמלכות, להיותו של רבנו דיין יחידי בעיר.

בא השמש

בב' באלול, בשנת קס"ח, שסימנה בגימטריא: "כי לקח אלוקים את יצחק", החזיר רבנו את נשמתו הטהורה והזכה לבוראו. הוא הותיר אחריו מורשת מפוארת של דרכי הלכה ואורחות הנהגה, שנלמדים ומיושמים עד ימינו.

יהודי אלגי'ריה התאבלו עליו, וביכו את מות מנהיגם, שהיה להם לאביהם הרוחני ולמורה דרך. הלוויתו ההמונית יצאה לעבר בית העלמין היהודי הישן שבאלג'יר, שם ספדו לו בבכי גדולי הדור מקרוב ומרחוק.

במשך 500 שנים, כל שנה ביום פטירתו, עלו המונים לקברו, לתפילה ולנתינת צדקה, והדלקת נר לעילוי נשמתו. כשעלו הצרפתים לשלטון באלגי'ר, החליטו להרחיב את העיר, ולצורך כך דרשו להרוס קברים רבים, ביניהם קברו של רבנו, וקברו של תלמידו הרשב"ץ.

יהודי אלג'יר השתדלו רבות לבטל את החלטת השלטון, אך השתדלותם לא עזרה. בכאב רב הרימו את מצבתו בשלמותה, והעבירו אותה במסע הלוויה כאוב למקום אחר, שם קברו גם את תלמידו, ובנו על מצבותיהם מבנה מפואר שקיים עד היום.

ספריו

רבנו כתב פירושים רבים לתלמוד, ושירים וקינות נפלאים בלשונו הזהב. אולם אלו לא נשתמרו, ובידינו נותר ספרו החשוב והבולט ביותר – שו"ת הריב"ש.

בשו"ת יש 518 שאלות ותשובות, אותם כתב במשך 40 שנה, והם מקיפים את כל צדדי ההלכה, בכל התחומים. פסקיו החשובים מאירים את עינינו עד היום, ומרן הבית יוסף התחשב בהם רבות בפסקיו בעריכת ה'שולחן ערוך'.