ראשית דרכו

רבנו נולד בעיר גומבין בפולניה הפרוסית שנת שצ"ז (633), לאביו רבי חיים ואמו הצדקנית, עליה מספרים שבכל בוקר הייתה משכימה קום והולכת לעזרת הנשים שבבית הכנסת הסמוך מתפללת תפילה קצרה מעומק הלב ואומרת (בתרגום מאידיש): "צפרא טבא אלקים רחימאי, איני יכולה לבלות פה הרבה, עלי ללכת הביתה להכין אוכל למען אברהמ'לה שיהא לו כוח לעסוק בתורתך הקדושה, ושלום לך אלקים רחימאי".

רבנו היה חלוש וידוע חולי מקטנותו ובמשך רוב ימיו, בנוסף בימי נערותו התרגשו עליו ייסורים קשים, הוריו הצדיקים נהרגו על קידוש השם בימי הפרעות בפולין בשנים תט"ו-תט"ז (651-652) והוצרך לנדוד ולנוס על נפשו עם שאר הפליטים לעיר קאליש הסמוכה כשהוא בודד וגלמוד, אך כל זה לא מנע ממנו לגדול ולצמוח כאחד מענקי וגדולי האומה.

 

סולם עליה

בעיר קאליש הרווה רבנו את צמאונו לתורה במחיצת גדולי התורה שהיו בה. דרך לימודו היה בעמקות נפלאה וביגיעה עצומה, ורכש בקיאות בכל מכמני התורה בנגלה ובנסתר, והיה מעלה את חידושיו הרבים על הכתב בדייקנות ובקיצור נמרץ.

בתקופה מסוימת היה גם בעיר ליסא ושם למד תורה מפי רב העיר הגאון רבי יעקב יצחק מגומבין עיר הולדתו.

על אף גדלותו הרבה השכיל רבנו להסתיר את עצמו וכל מעשיו היו בהצנע. לאחר נישואיו עם הרבנית דינה עסק לפרנסתו כמלמד תינוקות, וממנה היה לו פרנסתו, אם כי בדוחק ובצמצום רב.

וכמו שמעיד הגאון רבי יוסף תאומים באגרתו שהודפסה בראש ספרו פרי מגדים: "הלא ידוע מאדוננו בעל ספר מגן אברהם ז"ל כל ימיו היה אוכל חולין בטהרה בצמצום, והיה לומד תורה לשמה, כעת הוא רבן של כל בני הגולה וכוכבו מאיר מסוף העולם ועד סופו". איש לא העלה בדעתו שהמלמד הצעיר אינו אלא אחד  מגדולי הדור שלימים כל בית ישראל ילכו לאור פסקיו ותורתו.

כאמור, מצבו הכלכלי של רבנו לא היה מן המשופרים. פעמים רבות לא היה בידו אפשרות להשיג ניירות, כדי להעלות על הכתב את חידושי תורתו. כדי לא לאבדם, היה כותבם בפחם על גבי קירות ביתו. כמו כן היה כותב על שקי הקמח המשומשים שהיו עשויים נייר. מסופר, שבאחת הפעמים שכלתה הפרוטה מכיסם, לקחה הרבנית את השקים הריקים כדי לנסות להחליפם אצל החנווני במעט קמח, מבלי שידעה שבעלה הגדול כתב בצידם הפנימי את חידושיו. כשגילה בעל החנות את הכיתוב בתוך השקים, הניחם בצד מבלי להשתמש בהם.

לאחר מספר ימים הוצרך רבנו לעיין במה שכתב, וגילה שהשקים אינם במקומם. כשבירר אצל אשתו הרבנית אמרה לו שהחזירתם לחנות לפני מספר ימים כדי לקבל בעדם מעט קמח. מיהר רבנו לבעל החנות ובקשו להחזיר לו את השקים היקרים, והוא ישלם לו בעד הקמח בפעם אחרת. בעל החנות שהשכיל להבין בגדלותו וצדקותו של רבנו, ומאידך בעניותו הרבה, הטמין דינר זהב בתוך ערימת השקים.

כאשר בא רבנו לביתו גילה להפתעתו את הדינר ובא להחזירו לבעל החנות, אך הוא טען מצידו שאינו שלו. אז מסרו רבנו לידי שמש הקהילה שיכריז עליו במשך שלושים יום, ומשלא בא איש לדורשו, זכה בו רבנו.

 

על כס הרבנות

משעמדו חכמי הדור על גדולתו מיד מינוהו לראש עליהם, ובשנת ת"כ (656) לערך נתמנה לראש ישיבה ודיין בבית דינו של הגאון רבי ישראל שפירא זצ"ל מחבר ספר "בית ישראל" על הלכות שחיטה, ובנו של רבנו נתן שפירא זצ"ל בעל מגלה עמוקות.

בתקופה זו העמיד רבנו תלמידים רבים ששמשו כרבנים גדולים בקהילות ישראל, מתוכם הגאון הנודע רבי אליהו שפירא בעל אליהו רבה.

 

רבותיו

הגאון רבינו יצחק הגדול מפוזנא זצ"ל – שהיה גאון גדול בנגלה ובנסתר, ונחשב לרבו המובהק של רבנו. רבנו נזכר פעמים רבות בתשובותיו וחידושיו שנדפסו לאחר שנים כספר שאלות ותשובות באר יצחק שם נכרת הערכתו הרבה לרבנו. רבי יצחק היה גם רבו של חתן רבנו הגאון רבי יקותיאל מחבר ספר לחם הפנים.

הגאון רבי יעקב יצחק מגומבין זצ"ל – רבה של ליסא, שרבנו למד אצלו בצעירותו.

 

תלמידיו

הגאון רבי אליהו שפירא זצוק"ל – מגדולי האחרונים, נודע בחיבוריו אליה רבה על הלבוש ואליהו זוטא.

רבי מאיר איזנשטאט זצוק"ל – רב ואב"ד אייזנשטאט, ומחבר הספר פנים מאירות.

הגאון רבי משה מווילנא זצוק"ל – המכונה רבי משה הדרשן, ראב"ד ווילנא ובנו של הגאון בעל בית הלל.

הגאון רבי אביעזר זעליג מרגליות – בעל כסף נבחר.

רבי מאיר פערלש מפראג זצוק"ל – מורה צדק בעיר וינה, ובעל "מגילת ספר" על מגלת אסתר.

רבי מנחם מנלי זצוק"ל – דיין בערים ליסא וורמייזא ובעל צנצנת המן.

הגאון רבי פנחס אוירבך זצוק"ל – מחבר ספר הלכה ברורה.

 

צאצאיו

בנו רבי חיים זצוק"ל – שטרח וטיפל בהוצאת חיבורו של אביו, וקראו "מגן אברהם" על שמו.

חתנו הגאון רבי משה יקותיאל קופמאן זצוק"ל – מחבר "לחם הפנים" על שלחן ערוך יורה דעה וספר "כלי הדיינים" על שלחן ערוך חושן משפט. שימש כאב"ד קוטנא. בנו, נכד רבנו הגאון רבי אברהם זצוק"ל חיבר ספר 'מאכלת אברהם' על הלכות שחיטה.

 

ספריו

מגן אברהם על שלחן ערוך אורח חיים – חיבורו הגדול והמפורסם, שרבנו מכונה על שמו. חיבור זה הוא פירוש מעמיק על דברי מרן השלחן ערוך והרמ"א, בו רבנו מבאר ומדייק, מקשה ומתרץ, ופעמים במילה אחת בדרך אגב ובהבלעה מסלק חבילין של קושיות, עד שדברי רבותינו בש"ס ובעלי שלחן ערוך ברורים ומחוורין כשמלה, אין בהם נפתל ועיקש. וכלשון רבנו החיד"א בספרו שם הגדולים: "ודבריו בקיצור ועומק ישר ובקיאות". הגאון רבי שמואל קעלן חיבר ספר "מחצית השקל" שם הוא מבאר כוונת רבנו במילותיו הקצרות, ומרחיב את המקורות שרמז להם רבנו, ולפתוח בפני הלומד שערי בינה. גם הגאון רבי יוסף תאומים בספרו פרי מגדים חלק "אשל אברהם" טרח להרחיב ולבאר דברי קודשו של רבנו.

פעמים שרבנו חותר להכריע בדעתו הרחבה ההלכה כמי, במקום שנחלקו מרן והרמ"א. בנוסף רבנו דן פעמים רבות בדברי הזוהר הקדוש, ומביא דינים ומנהגים מכתבי האר"י וספרי הקבלה.

הקדמת החיבור שנכתבה על ידי בנו, שופכת אור על מהותו של החיבור וסיפור הוצאתו לאור. מדבריו עולה שרבנו סיים לכותבו קודם שהגיע לגיל שלושים, לבקשת תלמידיו שראו צורך בביאור מספיק לשלחן ערוך אורח חיים. רבנו בענוותנותו סירב בתחילה, אולם לאחר שהפצירו בו לא יכול היה לסרב להם, מרוב אהבתו אותם.

לאחר שרבנו כתב את ספרו במהדורתו הראשונה, קודם שהספיק להדפיסו, יצא לאור ספר "עולת תמיד" לרבנו שמואל מקראקא זצוק"ל, שנכתב במתכונת דומה מאוד לחיבורו של רבנו, והתפרסם בהרבה קהילות אחינו בית ישראל. רבנו בראותו כך, גמר בדעתו לשכלל את חיבורו, ולעבור על כל הספר עולת תמיד, ולציין בכל מקום שנחלק עליו כדרכה של תורה. כך נערך ספרו של רבנו שוב במהדורתו השניה.

מסיבות שונות לא אסתייעא מילתא, והדפסת הספר התעכבה עד להסתלקותו של רבנו בדמי ימיו.

בנו רבי חיים רצה בכל מאודו להשלים מלאכת ההדפסה ולזכות את הרבים בתורתו של אביו הגדול. אולם אז התברר שכתב היד נפל בידי אנשים שונים שרצו לעכב את כתב היד אצלם. רבי חיים טרח בכל מאודו לגאול את כתב היד, וביקש מגדולי דורו להכריז על אותם בני בליעל ולהחרים אותם. כמו כן הרבה בשתדלנות אצל הממשלה, עד שלאחר מאמצים מרובים עלה בידו להשיג את כתב היד ולהדפיסו.

רבנו לא הספיק לקרוא לחיבורו בשם, ובנו רבי חיים קראו "מגן אברהם" על שם אביו. זאת גם בהתאם לכך שנדפס לראשונה יחד עם חיבורו של הט"ז, הנקרא "מגן דוד", ויחד נקראו "המגינים". לאחר מכן נודע על ידי תלמידיו שרבנו רצה לקרוא לחיבורו "נר ישראל", שהוא ר"ת: נר יפה של רבי אברהם הלוי, על כן שמו המלא של הספר הוא "נר ישראל – מגן אברהם".

חיבור מגן אברהם ראה אור לראשונה בשנת תנ"ב (1682), על ידי רבי חיים, בדפוס רבי שבתי מפראג, יחד עם חיבור הט"ז כאמור, ולאחר מכן נדפס סביב השלחן ערוך. ספרו של רבנו נתקבל באהבה ובחיבה כספר יסוד, ובכל תפוצות ישראל נוהגים על פיו, כמעט בכל מקום. גדולי ישראל במשך הדורות גמרו עליו את ההלל, ומעידים בגודלם על החיבור הזה ומעלתו הרבה.

הגאון רבי יוסף שמואל מקראקא בעל מסורת הש"ס, שהכיר את רבנו, כותב בהסכמתו: "והספר מגן אברהם הזה, המחבר ההוא אני הייתי מכירו היטב, כי כל ימיו היה כל עסקיו רק בתורת ה' יום ולילה, ולמד לשם שמים ולא לשם יוהרא, להתפרנס במעשי ידיו…וראיתי כי דבריו בנויים על פי שכל זך ונקי, מחדש חידושים ולא כמעתיק ספר על ספר". רבי חיים מוולוז'ין כותב בזה הלשון: "בעיני גדול כבוד האחרון הזה כאחד מן הראשונים". גם הגאונים רבי עקיבא איגר והחתם סופר מכנים אותו בספריהם "גדול האחרונים".

מגן אברהם על התוספתא – סדר נזיקין ובסופו חידושי דינים על שאר חלקי הש"ע  נדפס בסוף ספר לחם הפנים של חתנו.

זית רענן – פירוש על ילקוט שמעוני.

שמן ששון – דרושים על התורה בחריפות ובקיאות. נמצא לפנינו חידושים עד פרשת חיי שרה.

בנוסף יש מעט חידושי תורה שהובאו בספרי חתנו כגון שמות גיטין ותשובה בהלכה.

פטירתו

רבנו נפטר בקיצור ימים, טרם הגיעו לגיל חמישים שנה, ביום ג' תשרי שנת תמ"ג (1683) בעיר קאליש, ושם מנוחתו כבוד.