ד' כסלו: רבי רפאל כדיר צבאן

הרב יורם אברג'ל » הילולות צדיקים » ד' כסלו: רבי רפאל כדיר צבאן

שתפו עם חברים:

רבי רפאל כדיר צבאן (ה'תע"ר-ה'תשנ"ה, 1909-1994) היה דיין וראש ישיבה בג'רבה, ולימים רבה של נתיבות, זקן רבני תוניסיה בארץ ישראל, חבר מועצת הרבנות הראשית, ונשיא ישיבת 'כסא רחמים'

ראשית דרכו

רבנו נולד ביום א' בטבת שנת ה'תע"ר (1909), באי ג'רבה שבתוניסיה, לאביו רבי יעקב ולאמו מרת אמימה.

בהיותו בן חמש שנים, נשלח ללמוד אצל הגאון רבי שאול מקיקץ שלי, בעל 'מדרשו של שם'. כעשר שנים רצופות למד מפיו, החל מיסודות המקרא והמשנה, ועד לקניית דרך העיון העמוק בגמרא. רבנו השקיע את כל כולו בלימוד התורה, עד שבעודו צעיר מאוד היה לתלמיד חכם מופלג.

סולם עליה

בשנת ה'תרפ"ד (1924), בהיות רבנו כבן ארבע עשרה, החל ללמוד אצל הגאון המפורסם רבי רחמים חי חויתה הכהן, בעל ה'שמחת כהן' ומי שלימים כיהן כרבה הראשי ואב בית הדין של ג'רבה.

בתקופה הראשונה למד אצלו רבנו מספר שעות ביום בלבד, אך כעבור כשנה פתח רבי חויתה ישיבה בה לימד תלמידים במשך היום כולו, ורבנו היה מראשוני התלמידים בה. בתקופה זו של ימי בחרותו, חיבר את ספרו 'זרע יעקב', הכולל חידושים בסוגיות הש"ס ובהלכה.

בשנת ה'תרפ"ט (1929) כבר ערך רבנו תשובה הלכתית ארוכה ומנומקת, העוסקת בדיני ריבית, אותה שלח לארץ ישראל אל הגאון רבי עובדיה הדאיה, בעל שו"ת 'ישכיל עבדי', שהתפעל מאוד מדברי רבנו ופלפל בדבריו.

בברית הנישואין

בשנת ה'תר"ץ (1930), בהיות כבן עשרים, נשא רבנו את מרת עוישה בת רבי מרדכי חדאד, שהיתה בת דודתו מצד אמו. רבנו ורעייתו שכלו כמה ילדים בקטנותם, עקב המצב הסביבתי והתנאים הקשים שהיו מנת חלקם בג'רבה.

לאחר נישואיו, הוכרח רבנו לעבוד לצורך פרנסתו כסוחר בשוק, מספר ימים בשבוע. אולם גם בזמנים קשים אלו, כאשר דוחק הפרנסה נשף בעורפו, לא זנח רבנו את לימודיו, וקביעות מיוחדת הייתה לו ללמוד עם רבו המובהק רבי חויתה, שלשה לילות בשבוע, עד לשעת חצות לילה.

הקביעות נשמרה במשך כשלוש שנים. בשנה הראשונה עסקו בלימוד דיני טהרה, ובשנתיים האחרות, הגו יחד בתורת הקבלה.

בקהילת ג'רבה

כעבור כשנתיים מנישואיו, הציע לו רבו לקבל עצמו תפקיד בהנהגת הקהילה, במסירת שיעורים ודרשות, ובלימוד התלמידים והנערים.

אט אט החל רבנו להחליף את רבו בתפקידיו הרבים, ובכך התאפשר לו להתמסר לעבודתו בבית הדין וברבנות. בתקופה זו העמיד רבנו תלמידים רבים, ובני הקהילה שתו בצמא את דרשותיו ושיעוריו.

רבנו היה צמוד לרבו, התייעץ עימו ולמד אצלו את דרכי הנהגת הציבור, והסתופף בצילו ככל שיכל. אף רבו מצדו העריכו וקרבו אליו מאוד, ובמשך כל חייו הוקיר לו טובה, על עמידתו לעזרתו ובפרט בימי חוליו.

בנוסף לשאר תפקידיו, שימש רבנו כנציג רשמי של הקהילה היהודית אצל השלטונות בג'רבה וכן בעיר הבירה תוניס, ועמד בנשיאות ארגונים שונים שפעלו בקהילה, לרווחת העניים והנזקקים ועוד.

בבית הדפוס וירחון 'הירח'

בסביבות שנת ה'תש"ד (1944), עקב השפעות מלחמת העולם השנייה על הכלכלה העולמית, האמיר היוקר במדינה, וכבר לא היה די במשכורת המועטה שקיבל מהלימוד עם התלמידים, ולכן נכנס רבנו לעבוד כשותף בבית הדפוס היהודי המקומי.

בין תפקידיו היה להגיה את גיליונות חידושי התורה טרם הוצאתם לאור. שמחה גדולה הייתה עבורו בכך שגם בשעות שנאלץ לצאת מבית המדרש, זימן לו ה' להתעסק בקדשים, ולהגות בדברי תורה.

את עבודתו בבית הדפוס ניצל רבנו גם להגדיל תורה ולהאדירה, וייסד את הירחון התורני 'הירח', אותו החל לערוך ולהוציא לאור מידי חודש. ירחון זה שימש במה מכובדת לחידושי תורה, דרשות, ותשובות הלכתיות, פרי עטם של גדולי תלמידי החכמים, לצד תלמידיהם הצעירים.

חשיבות רבה ראה רבנו בהוצאת הירחון, כדי לטעת חשק וקנאת סופרים בקרב התלמידים, להמריצם ללמוד היטב, ולהעלות את חידושיהם על הכתב.

במשך שלש שנים התעסק רבנו בהוצאת הירחון לאור עולם, ובמהלכן יצאו שנים עשר גליונות שהיכו גלים ברחבי עולם התורה, ועלו על שולחנם של גדולי הדור גם מעבר לים.

בשנת ה'תשי"א (1951) נתמנה רבנו לרב ראשי בעיר מדנין שבתוניסיה, במינוי רשמי אף מטעם הממשלה, ובתפקיד זה שימש כשש שנים.

ברבנות נתיבות

בשנת ה'תשי"ז (1956), זכה לעלות לארץ ישראל. בתקופה הראשונה התגוררו בעיר בית שמש. אולם כעבור מספר חודשים, נקרא לשמש כרבה של נתיבות, שהיתה נחשבת אז 'עיירת פיתוח' ועד אותה שנה נקראה בשם 'עזתה'. בתפקיד זה שימש רבנו במשך כשלושים ושמונה שנים, עד לפטירתו.

הוא נכנס לתפקידו במלוא המרץ ובמסירות גדולה, ועשה לילות כימים להרמת קרן התורה ושמירת המצוות בנתיבות ובסביבתה. רבנו ניחן בכישרון ופיקחות מיוחדת לכבוש את לבו של כל אחד, ולרותמו לסייע לעבודתו בקודש.

כפי שנהג בתוניסיה, הצליח לפעול גדולות ונצורות, בהקמת מוסדות תורה וישיבות בעיר, בהם 'ישיבת תורה ומלאכה', ולאחר מכן בהקמת 'ישיבת הנגב' בעיר.

אחד ממפעליו המיוחדים שיזם רבנו, היה 'יום עיון שבועי לרבנים' אותו אירח בבית מדרשו. מידי יום שלישי בשבוע, היו מתאספים רבני האזור, לדון בענייני הלכה והנהגה העומדים על סדר היום, ויחד היו מגבשים דעה למעשה ותשועה ברוב יועץ.

בין המשתתפים הקבועים היו הרבנים הגאונים רבי שלמה מאזוז, בעל ה'כרם שלמה' ומרבני העיר, רבי נסים הכהן רב מושב שרשרת, ורבי נסים טרבלסי, רב מושב תלמים ומחבר ספר 'אם הבנים שמחה'.

את מיטב כוחותיו הקדיש רבנו לשמירת צביונה של העיר המתפתחת, ומסר על כך את נפשו. מלבד דאגתו לשירותי הדת ככשרות, נישואין ועירובין, עמד כצור חלמיש על שמירת השבת וגדרי הצניעות בעיר. יחד עם ה'בבא סאלי' וגדולי ישראל נוספים, הוציא פסק דין מיוחד, בו אסרו באיסור חמור תערובת בנים ובנות גם בבתי הספר הכלליים בעיר.

זקן רבני תוניסיה

מאז פטירת רבו רבי רחמים חויתה הכהן, בשנת ה'תשי"ט (1959), נחשב רבנו זקן רבני תוניסיה, ובעל הסמכות התורנית העליונה של בני העדה בארץ ישראל. הוא סייע רבות לפיתוח מוסדות התורה של בני העדה, ועסק בהוצאתם לאור עולם של ספרי חכמי תוניסיה מהדורות קודמים.

בשנת ה'תשל"ב (1972) נתמנה כנשיא ישיבת 'כסא רחמים', שנוסדה בתוניסיה על ידי הגאון רבי מצליח מאזוז הי"ד, והוקמה מחדש בבני ברק על ידי בניו.

בשנת ה'תשל"ג (1973), נבחר רבנו לכהן כחבר במועצת הרבנות הראשית לישראל, ועמד בקשר אמיץ עם רבני ישראל בכל רחבי הארץ.

מתלמידיו

רבי בוגיד חנינא סעדון, ראב"ד ג'רבה, ולימים ראש ישיבת 'תורה ורחמים' בפריז.

רבי פנחס כהן, רבה הנוכחי של העיר נתיבות.

ספריו

'זרע יעקב' – שלשה כרכים. שני כרכים הראשונים כוללים חידושי ש"ס, וחידושים על השלחן ערוך חלק אורח חיים ויורה דעה. יצאו לאור בג'רבה בשנת ה'תשט"ז (1956). החלק השלישי נדפס בארץ ישראל בשנת ה'תשל"ט (1979), ובו דרשות על התורה וכן דברים שנשא באירועים שונים. את שם הספר קרא רבנו על שם אביו רבי יעקב.

'מגיד דבריו ליעקב' – חידושים ופירושים על הגדה של פסח. פנים הספר מחולק לשני פירושים. 'מגיד מראשית', חידושיו של רבו רבי חויתה. ו'ויגידו למרדכי' – חידושיו ופירושיו של רבנו. את פירושו קרא על שמו של חותנו ודודו רבי מרדכי חדאד.

'נפש חיה' – שני חלקים. חלק הראשון כולל מערכות, תשובות ופסקים בארבעת חלקי השלחן ערוך. החלק השני כולל חידושים על פרשיות התורה וההפטרות, וכן דרשות שונות. הספר יצא לראשונה על ידי רבנו בשנת ה'תשד"מ (1884), והוקדש על ידיו לעילוי נשמת רעייתו הצדקנית. בשנת ה'תשנ"ד (1994), השנה האחרונה לחייו, הוציא את ספרו 'שיירי הנפש', ובו השלמות וחידושים על הנכתב בספר 'נפש חיה'.