(ה'של"ט-ה'תי"ד, 1579-1654)

רבי גרשון שאול יום-טוב ליפמן הלוי הלר, היה מגדולי רבני וחכמי אשכנז, פרשן, פוסק ופייטן. כיהן כאב בית דין וכרב נערץ בערים החשובות וינה, פראג וקרקוב. חיבר ספרים וחיבורים רבים על התורה. התפרסם במיוחד בעקבות פירושו למשנה, ה'תוספות יום-טוב'.

ראשית דרכו

רבינו נולד בשנת ה'של"ט (1579) בעיירה ולרשטיין שבבוואריה (כיום חלק מגרמניה). את אביו, רבי נתן ולרשטיין, לא זכה רבינו להכיר, כיון שנפטר צעיר לימים, תקופה קצרה לפני הלידה. רבינו נשלח לבית סבו, רבי משה ולרשטיין, שהיה רבה הראשי של גרמניה באותה תקופה, שם גדל והתחנך.

 

סולם העלייה

עם הגיעו לגיל מצוות, נשלח רבינו ללמוד אצל גדולי התורה המפורסמים של אותה התקופה. בתחילה בישיבתו של רבי יעקב גינצבורג בעיירה פרידברג, ובשנים מאוחרות יותר בבית מדרשו של הגאון הנודע המהר"ל מפראג, שהיה לרבו המובהק.

הוא שקד על תלמודו במרץ רב, מילא כרסו בש"ס ופוסקים, עד שהיה בקיא בהם באופן נפלא. גם בתורת הקבלה עסק רבות ורכש בה ידיעות עמוקות, אף שטרם הייתה נחלת הכלל בזמנו. במקביל רכש ידיעות בחכמות נוספות שסייעו לו בלימודו, פסיקותיו וכתיבת חיבוריו.

בפראג נשא רבינו לאשה את מרת רחל, בתו של רבי משה אהרן תאומים, אבי משפחת 'תאומים' המפורסמת, שהיה מראשי הקהילה בפראג.

 

דיין בפראג

עד מהרה זיהה המהר"ל את גאונותו וגדלותו בתורה של תלמידו הצעיר. כבר בהיות רבינו בן ח"י שנים, סמך ידיו עליו ומינהו כדיין בבית דינו החשוב שבפראג. בתפקיד זה כיהן במשך כעשרים ושמונה שנים.

באותן שנים זכה רבינו לתורה וגדולה במקום אחד. בביתו הרחב הקים בית מדרש לקבוצות תלמידי חכמים, שלא פסק פיהם מלימוד יומם ולילה, כשהוא עומד בראשם ומדריכם. בתקופה זו אף זכה לחבר את רוב ספריו וחיבוריו החשובים, ובראשם פירושו העיוני למשנה – ה'תוספות יום טוב'. פירוש זה הגיע לכל תפוצות ישראל, והתקבל כאחד מאבני היסוד בפרשנות המשנה עד ימינו.

בשנים ה'שע"ח-ה'ש"פ (1618-1620) התרחשו מהומות בפראג. בעקבותיהן חיבר פיוטי סליחות לתפילתם של יהודי העיר שלא יארע להם כל נזק.

 

ברבנות ניקלשבורג, וינה ופראג

בראשית שנת ה'שפ"ה (1624) התמנה רבינו כרבה של קהילת ניקלשבורג המעטירה. כעבור מספר חודשים מונה לאב בית הדין בוינה, שם תיקן תקנות חשובות ודאג להטיב את מצבה מכמה בחינות. בין השאר, תיקן נוסח 'מי שבירך' מיוחד, עבור הנזהרים משיחת חולין בבית הכנסת.

בטבת ה'שפ"ז (1627), לאחר קרוב לשלושים שנות רבנות ודיינות, הוא נקרא לשוב לפראג, בה שימש מלפנים כדיין, אך הפעם כרבה הראשי של העיר. לאחר תקופה קצרה התמנה לשמש במקביל כראש הישיבה המקומית. באותם ימים גם חיבר ספרים חשובים נוספים.

אך כהונתו במשרות נכבדות אלו לא ארכה זמן רב.

 

טפלו עלי שקר

לא חלפו שנתיים מאז עלותו על כס הרבנות בפראג, ולפתע התרגשה על רבינו צרה צרורה.

הייתה זו תקופה של מלחמות עזות וארוכות בין שליטי מדינות באירופה, שנודעו כ'מלחמת שלושים השנים', ופראג הייתה במרכזם של קרבות וסכסוכים רבים. בעקבות זאת גזרה הממשלה על כל הקהילות תשלומי מס כבדים, למימון נזקי המלחמה ושיפור מצבה הכלכלי של המדינה.

בהיותו מנהיג היהודים בפראג, הוטל על רבינו לעמוד בראש הועד של גביית וחלוקת סכומי המיסים בין אנשי הקהילה היהודית. תפקיד זה גרם לכמה מאנשי הקהילה העשירים, שלא היו מרוצים מהסכום הגבוה שנגבה מהם, להתקומם נגד רבינו, ולא נחה רוחם עד שהלשינו עליו לפני הקיסר כאילו הוא נושא פנים לעשירים ולא גובה מהם את הסכום הראוי.

על מנת לבסס את ההלשנה הם אף הוסיפו כי רבינו מזלזל בממשלה ובדת הנצרות במעשיו ובספריו. בנוסף הואשם על כך שכתב ספר על התלמוד ואף שיבחו, בניגוד לגזירת האפיפיור שציווה על שריפת התלמוד.

 

המאסר והכופר

זממם הרע של המלשינים יצא אל הפועל. ביום ה' בתמוז ה'שפ"ט (1629) ניתן צו מאסר מלכותי, וכעבור מספר ימים הובל רבינו לבית האסורים בוינה. לאחר חקירתו ושמיעת כל הסבריו, הועמד למשפט בפני הכמרים בבית הדין הקתולי, שם חרצו את דינו למיתה והטילו חרם על ספריו.

רק לאחר לחצים ותחנונים רבים של רבינו ושל ידידיו נכבדי הקהילה בפראג, חנן אותו הקיסר, והמיר את עונש המוות בתשלום כופר בסכום עצום של שנים עשר אלף 'טאלר'. זאת לאחר שהמלשינים טענו בעדותם כי רבינו הינו עשיר מופלג, וכי על היהודים מוטלת החובה של 'פדיון שבויים' בכל סכום אשר יושת עליהם. בפסק הדין נאמר כי אם לא יעמוד רבינו בתשלום הקנס, יאלץ להישאר במאסר ואף ילקוהו בביזיון ברחובות עירו פראג.

לאחר הפצרות נוספות, ושכנוע הקיסר כי גם רבינו וגם אחיו היהודים לא יצליחו לעמוד בשום אופן בתשלום של סכום כזה, ניאות הקיסר להפחית את סכום הקנס לעשרת אלפים מטבעות 'פלורין', ואף לקבלו בתשלומים במשך מספר שנים. בנוסף, ניאות הקיסר לבטל את החרם על ספרי רבינו, בתנאי שיימחקו מהם קטעים מסוימים שנחשדו בעיניהם כמבזים את דתם.

ביום כ"ח במנחם אב, במלאות ארבעים ימים בהם ישב במאסר, ולאחר תשלום דמי ערבות, שוחרר רבינו לחופשי.

בעצת המלשינים, שלא יכלו לשאת את הצלתו של רבינו ממאסרו, הוסיף וגזר הקיסר טרם השחרור, כי רבינו לא יוכל עוד לשמש בקודש בהנהגת הרבנות בכל רחבי המדינה. אך בזכות שתדלנות נוספת, צומצמה הגזירה לעיר פראג בלבד. גזירה זו גרמה לרבינו צער רב במיוחד.

רבינו חזר לביתו בערב יום הכיפורים (ה'ש"צ), כשהוא כואב על העבר ומיצר על העתיד. מגודל צערו חלה רבינו מאד והיה מוטל על ערש דווי במשך שלושה חודשים. בהיותו מחוסר פרנסה, יחד עם הקנס הכבד שרבץ על כתפיו, נאלץ למכור את ביתו ואת כל נכסיו, וכן לגייס סיוע מנדיבים בעמל רב.

 

נדודים ועלילה שנייה

כעבור כשנתיים משחרורו, ביום ב' בתמוז ה'שצ"א (1631), שילם רבינו את התשלום האחרון של דמי הכופר. למחרת עזב את פראג, ונסע עם משפחתו לחתונת בנו רבי אברהם, שהתקיימה בעיר לובלין שבפולין.

משם המשיך רבינו לעיר בריסק, שם עבר להתגורר אצל בנו רבי שמואל, והתקבל בעיר בכבוד רב. לאחר מספר חודשים עבר רבינו לעיר נמירוב, לשם הוזמן על מנת לשמש כרב ואב בית דין. באייר ה'שצ"ד (1634) נתמנה כרב קהילת העיר לודמיר. כעבור שנה נענה לבקשת קהילת פרמיסלה (פשמישל) הסמוכה, ושימש במקביל גם כרבם.

בתקופה זו יזם ופעל אצל רבני ארצות אשכנז בראשות 'ועד ארבע ארצות', לחדש ולחזק את התקנה שתוקנה על ידם כיובל שנים קודם לכן, שלא לאפשר לקנות את משרת הרבנות בכסף, אלא למנות רבנים ראויים לשמם, כרצון הקהל, וללא שיקולים זרים.

דבר זה גרם לעורר על רבינו את חמתם של שונאי חינם מבני קהילת לודמיר, שגמרו אומר בליבם להשתדל כדי לסלקו מתפקידו. בשנת ה'ת"ג (1643) שלחו מכתב אל מושל המחוז, בו טפלו על רבינו עלילת שווא.

המושל קיבל את הטענות וגזר על רבינו גירוש. אך כעבור כחודשיים, במאמציהם הרבים של נכבדי הקהילות, הצליחו לדבר על לבו ולבטל את רוע הגזירה.

רבנות העיר קרקוב

בחול המועד סוכות ה'ת"ד (1644), נקרא רבינו לשמש בקודש כאב בית הדין בעיר הגדולה והחשובה קרקוב (קראקא) וגלילותיה. תפקיד בו שימש רבי יואל סירקיש (המכונה על שם ספרו 'הב"ח'), שנסתלק שלוש שנים קודם לכן.

רבינו נעתר להזמנה ועקר את מושבו לקרקוב. ביום א' באדר התקיים מעמד ההכתרה הרשמי בנוכחות רבנים חשובים ונכבדי העיר. בקרקוב לימד רבינו בישיבתו של רבי יהושע העשיל חריף, (בעל ה'מגיני שלמה') ולאחר פטירתו נתמנה גם לראש הישיבה. בתפקידו זה שימש רבינו כעשר שנים, עד יום פטירתו.

בימים ההם, בקיץ ה'ת"ח (1648), פרצו באזור הפרעות הנוראות הידועות כ'גזירות ת"ח ות"ט', בהם נרצחו רבבות יהודים במיתות משונות הי"ד. בעקבות זאת נותרו נשים רבות מעוגנות מבעליהן, ורבינו נכנס לעובי הקורה, והתאמץ בכל מאודו כדי למצוא דרכים ולהתירן. כמו כן, חיבר כמה קינות וסליחות ל'תענית כ' סיון', שנתקנה לזכר המאורעות.

ביושבו בקרקוב חתם רבינו את חיבורו האוטוביוגרפי 'מגילת איבה', בו תיאר בקצרה את קורותיו מעת עלותו לראשונה על כס הדיינות בפראג, את כל פרטי השתלשלות ההלשנה והמאסר, ואת המשך נדודיו לאחר שחרורו. בחיבור זה אף קבע את יום תחילת פרשת מאסרו, ה' בתמוז, כיום תענית לכל צאצאיו. כמו כן קבע את יום חזרתו לגדולה – בעלותו על כס הרבנות בקרקוב, בו ראה את סיומה הטוב של הפרשה – א' באדר, ליום חג לו ולזרעו אחריו עד עולם.

 

הסתלקות רבינו

בשנת ה'תי"ד (1654), בהיותו בשנת השבעים וחמש לחייו, חלה רבינו מאד, ולשמו הוסיפו את השמות 'גרשון' ו'שאול' כסגולה לאריכות ימים. אך הגזירה נגזרה, וביום ו' באלול נסתלק לבית עולמו, ונטמן בבית החיים העתיק בקרקוב.

גדולי ישראל במהלך הדורות שבחוהו ביותר. רבינו החיד"א מכנהו בתואר: "גאון עוזנו הרב תוספות יו"ט", ואף מעיד עליו ש"ידע מנהגן של ישראל בכל תפוצותיהם". ביטוי מיוחד נאמר עליו מפי הרבי מליובאוויטש: "בעל ה'תוספות יום טוב' איננו זקוק ל'הסכמות'… הוא היה גדול בישראל, הן בנגלה דתורה, והן בנסתר – בסודות התורה, כידוע ומפורסם".

 

בניו ובנותיו

לרבינו נולדו חמישה בנים וחמש בנות:

בנו בכורו רבי משה מפראג.

בנו רבי שמואל – לאחר פטירת אביו הדפיס קונטרס בשם 'הוספה לספר מגילת איבה', בו סיפר את סיפור המאסר ביתר הרחבה, מתוך זיכרונותיו כנער צעיר, ופירט את מעורבותו בפרשה.

בנו רבי אברהם.

בנו רבי (לוי) ליווא.

בנו רבי חיים.

בתו מרת נעכלה – אשת רבי אהרן הלוי מירלש מוינה. נפטרה בצעירותה בחיי אביה.

בתו מרת ניסל – אשת רבי זאב הלוי סלוויס.

בתו מרת רייזל – אשת רבי יעקב יוסף הכהן כ"ץ מטריסק (מצאצאיהם האחים הגאונים רבי אריה לייב הכהן בעל 'קצות החושן', ורבי יהודה הכהן בעל 'קונטרס הספקות').

בתו מרת רבקה – אשת רבי צבי הירש אייכנשטיין מפראג (מצאצאיהם שושלת אדמו"רי זידיטשוב וקומרנא).

בתו מרת דאבריש – אשת רבי שמואל בַּ"ש. נפטרה בחיי אביה.

ספריו וחיבוריו

'צורת בית המקדש' – אותו כתב בצעירותו, ובו בירר וסידר את פרטי תבנית בית המקדש השלישי, לפי נבואת יחזקאל ובהתאם לשיטת הרמב"ם, בליווי מפות ותרשימים. את הספר מסר להדפסה לאחר בקשת תלמידיו בפראג.

'טוב טעם' – ד' כרכים של הערות על פירוש רבנו בחיי על התורה, ועיקרו ביאור דברי הקבלה שבדבריו על פי קבלת הרמ"ק. את הספר כתב בהיותו צעיר לימים, בגיל י"ז שנים, וקודם שהכיר את קבלת רבינו האר"י. החיבור נשאר בכתב יד ונדפס רק בשנים האחרונות על ידי אחד מצאצאיו – הרב יוסף אברהם הלר.

'תוספות יום טוב' (במקור: תוספת יום טוב) – ספרו הנודע ביותר, פירושו למשנה, המביא בתמצית את הדיון התלמודי בבבלי ובירושלמי, וכן השלמות ודיון בדברי פירוש רבי עובדיה מברטנורא. במהדורות המשנה הנפוצות מובאת תמצית הפירוש, הנקראת 'עיקר תוספות יו"ט', אותה ערך רבי משולם כ"ץ מקוריץ, כמאה שנים מאוחר יותר.

חיבוריו על ספרי הרא"ש: 'מעדני יום טוב' (שנקרא בתחילה: מעדני מלך) – לפרש את פסקי הרא"ש, ו'דברי חמודות' (שנקרא בתחילה: לחם חמודות) – להרחבה ודיון בדבריו. חיבורים אלו קיימים בידינו על הרא"ש במסכתות ברכות, חולין, בכורות, נדה, וכן על חלק ה'הלכות קטנות'. כמו כן כתב ספר 'פלפולא חריפתא' – לפירוש פסקי הרא"ש במסכתות סדר נזיקין.

נוסף לכך, בתקופת רבנותו בוינה, ביאר ותירגם ליידיש את ספר המוסר 'אורחות חיים' של הרא"ש. את הספר חילק לשבעה חלקים, חלק אחד לכל יום בשבוע, ותיקן שיקראוהו יחד בבתי הכנסת בכל בוקר לפני 'ברוך שאמר'.

'מלבושי יום טוב' – על 'ארבעה טורים', עיקרו הערות והשגות על ספרי ה'לבוש'.

'תורת האשם' – פירוש וביאור על ספר 'תורת חטאת' של הרמ"א, וכן השגות על דברי הב"ח.

'מאמר יום טוב' – הערות על פירוש רבי אברהם אבן עזרא על התורה.

'חידושי הלבנה' (או 'דרוש חידוש הלבנה') – ביאור מאמרי חז״ל בענין מיעוט הירח, בצירוף דרשות לפרשת החודש.

'ברית מלח' – הלכות מליחה בשפה המדוברת (יידיש).

קונטרס 'מגילת איבה' – על תולדות חייו, הנזכר לעיל.

קונטרס 'ימי משתה ותענית' – תשובות ומאמרים ולקט מנהגים על ימי הצום והמשתה שקבע לצאצאיו.

בנוסף כתב רבינו במהלך השנים 'תשובות' רבות שחלקן נדפס בספרי הרבנים בני דורו. כמו כן מציין רבינו בספריו כמה חיבורים נוספים שחיבר אך לא הגיעו לידינו.