רבי יצחק טייב (ה'תקי"ג-ה'תק"צ, 1753-1830) היה מגדולי חכמי ופוסקי תוניס, מחבר הספר 'ערך השלחן', ולימים אב בית הדין הגדול וראש רבני תוניסיה.
ראשית דרכו
רבנו נולד בתוניס בירת תוניסיה, לאביו רבי בנימין, בשנת ה'תקי"ג (1753). שנות ילדותו של רבנו לווו בקשיים רבים. הוא נולד כשהוא סגי נהור בעינו האחת, ובהיותו בגיל צעיר מאוד נפטרה עליו אימו. המאורע השפיע מאוד על משפחתו ועל רבנו עצמו, וגם המצב הכלכלי בבית היה עגום וקשה מנשוא.
אולם כל זאת לא הניא את רבנו לעסוק בתורה בחשק ובשקידה נפלאה, ועל אף הקשיים הרבים בגוף ובנפש התגבר רבנו על הכל, והשקיע את עצמו בלימוד התורה וקיים בעצמו את הפסוק 'לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי'. הוא היה הוגה בספרים הקדושים ללא לאות וחוזר ומשנן את לימודו עד שרכש בקיאות עצומה בספרי הראשונים והאחרונים, ספרי שו"ת וחידושים והיה יודע את לשונם של רבים מהם בעל פה.
עוד מימי ילדותו של רבנו היתה לו תשוקה מיוחדת לספרי קודש, וחיבב אותם מאוד. כל אימת שנזדמן לפניו ספר קודש חדש או עתיק, ראשון או אחרון, ספר שאלות ותשובות או חידושים, מיד היה שוקע בו וחוקר אותו לעומקו, מתחילתו ועד סופו.
בביתו של הגביר
מן השמים גלגלו, ודווקא תשוקה זו גרמה להקל מעט את מצבו הגשמי בשנות נערותו. היה זה כאשר התבקש פעם באקראי להיכנס כדי להשלים מנין בבית הכנסת שהתקיים בביתו הפרטי של גביר נכבד ממשפחת עתאל.
על אף שכבר התפלל בעצמו, נאות להצטרף כדי לגמול חסד ולזכות את המתפללים בתפילה בציבור. מיד בהיכנסו, נמשך לספרייה הענפה שהחזיק הגביר בביתו, וכללה ספרים עתיקים ונדירים. הוא עיין בספרים האחד אחרי השני, והגה בהם במשך שעה ארוכה.
מראהו של הנער הצעיר, המשתוקק לדברי תורה ולספרי הקודש שברשותו, שבה את לבו של הגביר והוא פנה אליו בהצעה נדיבה. הוא הציע לו לבוא ולהתגורר בביתו ולהגות בספריו, ובתמורה לספק את כל צרכיו הגשמיים, ולשלם לו משכורת חודשית.
רבנו שמח מאוד על ההצעה הנדיבה, בפרט שמאז פטירת אימו, מצבו הגשמי היה ירוד מאוד, מה שהקשה עליו ללמוד ביישוב הדעת כרצונו. ואכן מאז עבר לגור ביתו של הגביר, עד לנישואיו.
חיבתו המיוחדת לספרי קודש לא משה ממנו במשך כל ימיו. וכפי שהעיד עליו רבי חיים פלאג'י בספרו (נפש כל חי, מערכת ט' אות ט'): 'וזכור לטוב מופת דורנו הרב ערך השלחן זלה"ה, עם שהיה ריש מתא וריש מתיבתא בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים תוניס יע"א, ותנא דאורייתא וזקן, עם כל זה היה מוליך בידיו ובזרועו כמה ספרים מביתו לבית המדרש, ומבית המדרש לביתו, בשמחה רבה כמו המוליך ספר תורה בבית כנסת מההיכל לתיבה ומהתיבה להיכל'.
סולם עליה
שקדן עצום היה רבנו, ודרכו היתה ללמוד עד כלות כוחותיו ממש. בתקופה מסוימת נחלה מרוב יגיעתו, והרופאים פקדו עליו ללכת לכפר נופש, בו יוכל לנוח ולנשום אוויר צח הנחוץ לבריאות גופו. אמנם גם שם לא פסק משקידתו בתורה, ומלבד זמן מועט שהקדיש למנוחה, היה יושב והוגה בספריו בהתמדה רבה.
בצעירותו למד רבנו אצל רבו המובהק הגאון העצום רבי יוסף זרקא, מגדולי הרבנים בתוניס, ומחבר ספר 'עוד יוסף חי' על הש"ס. רבנו השתלם אצלו ביסודות העיון העמוק ודרכי הלימוד הישר בסוגיות הגמרא והרמב"ם.
בנוסף, למד גם אצל הגאונים רבי שלמה אלפסי, רבה הראשי של תוניס, ורבי אברהם כטורזה, בעל 'זרע אברהם' על הש"ס והרמב"ם.
על כס ההנהגה
בגיל צעיר מאד הוסמך רבנו לדיינות, ובתחילת דרכו שימש כדיין בבית הדין של הגאון רבי נהוראי ג'רמון. פסקים רבים של בית הדין שרבנו חתום עליהם מובאים בספרי הרבנים בני דורו. לאחר מכן המשיך רבנו לשמש בדיינות בבתי דינים רבים בעיר, ובין היתר כיהן כדיין לצד הגאון רבי עוזיאל אלחייך, בעל 'משכנות הרועים'.
פסקי הדין שיצאו מתחת ידו של רבנו מיוחדים במינם, ומצטיינים בבהירות נדירה. שאלות כבדות משקל הובאו לפניו מכל רחבי תוניסיה ואף מחוצה לה.
באופן מופלא, היה נוהג לשבת ולהקשיב היטב לטענות בעלי הדין, תוך כדי ששפתותיו רוחשות בדברי תורה, ובידו כותב חידושים שנתחדשו לו בלימודו.
בשנת ה'תקפ"ג (1823), נתמנה לאב בית הדין הגדול בתוניס ולראש רבני תוניסיה. מאז הפך רבנו למנהיגה הרוחני של יהדות תוניסיה כולה, והיה מכונה בפי כל 'מורינו'. הוא זכה לכבוד רב גם מאת השלטונות, שהכירו בגדולת תורתו ומנהיגותו.
דרכו והנהגותיו
במשך כל ימיו היו הנהגותיו והליכותיו בפשטות וענווה מופלגת. בגדיו היו כאחד העם וביתו היה פשוט וצנוע ביותר. גם לאחר שנתמנה רבנו כאב בית הדין הגדול, לא הסכים שיגדילו את משכורתו המצומצמת, וטען שאינו זקוק ליותר.
במשך שנים רבות ועד לפטירתו, היה מוקדש כל סדר יומו לתורה ולהנהגת הציבור. הוא היה ניעור באשמורת הבוקר לתפלה עם הנץ החמה, ומיד לאחריה קיים יחד עם כמה מתלמידי החכמים את סדר הלימוד המכונה 'ארבע אמות הלכה', בו לומדים גמרא עם דברי הראשונים, בעיון חודר ומעמיק, עד למסקנת ההלכה. לאחר מכן היה ממהר לבית הדין, שם נדרש לטפל בדינים סבוכים בענייני חושן משפט ואבן העזר, שהמתינו לפסיקתו והכרעתו הבהירה.
רבנו היה מוסר עצמו לעבודת בית הדין, ועסק בכך עד לשעת ערב מאוחרת. אז היה סר לביתו לטעום ארוחה קלה, כשמיד לאחריה היה פותח בסדר לימוד שנמשך עד לחצות לילה, ובסיומו עלה על יצועו לשעות ספורות, כדי לאגור כוחות ליום המחרת.
תלמידיו
תלמידים רבים העמיד רבנו במשך ימי חייו, אך גדול תלמידיו הוא הגאון המקובל רבי ישועה בסיס, שאף מילא את מקומו אחריו כראש רבני תונסיה.
ספריו
ערך השולחן – ששה כרכים, על ארבעת חלקי השלחן ערוך. נחשב כספר יסוד בפסיקת ההלכה של רבני תוניס. בהקדמתו לספר רומז רבנו כי הוצאת הספר היא כתשלום קרבן תודה שנדר בעת חוליו שבזכות זאת יזכה לרפואה. רבו המובהק, רבי יוסף זרקא, כתב הסכמה לספר, בה מביע את אהבתו והערכתו הרבה לרבנו עוד מימי חורפו, ומתארו בשבחים מופלגים.
את שני הכרכים הראשונים, על אורח חיים ויורה דעה, הדפיס בחייו (הראשון בשנת ה'תקנ"א (1791) והשני בשנת ה'תקנ"ח (1798)). שאר החלקים נדפסו על ידי צאצאיו לאחר פטירתו.
חוקת הפסח – על שלחן ערוך הלכות פסח. ספר זה חיבר לקראת סוף ימיו. תלמידו המובהק, רבי ישועה בסיס, סייע רבות בעריכתו והבאתו לדפוס.
ווי העמודים – על 'ספר יראים' לרבי אליעזר ממיץ, מגדולי הפוסקים בדורות הראשונים.
ויזרע יצחק – חידושים על התורה בדרך הפרד"ס. בספר זה מתגלה בקיאותו העצומה בתורת הנסתר, בזוהר ובכתבי האר"י. בשנת ה'תשנ"ט (1999) נדפס במהדורה חדשה, בעריכת הגאון רבי מאיר מאזוז, ראש ישיבת 'כסא רחמים'.
ספר הזכרון – כללים ומערכות בהלכה, על סדר הא"ב. וכן חידושים על מסכת אבות, ועל הגדה של פסח.
דבר השמטה – חידושים על הש"ס. בנוסף חיבר רבנו 'שיטה' למסכת בבא מציעא, שעודנה בכתב יד.
הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן, ראב"ד ג'רבא, כותב על רבנו: 'כל הלומד בספריו הקדושים, ובפרט בחלקי חושן משפט, יראה עוצם חכמתו ובקיאותו בספרי הפוסקים, ראשונים ואחרונים, דבר נפלא, הפלא ופלא'.
משפחתו
בנו רבי יוסף טייב – כתב הגהות ל'ספר הזכרון' של רבנו.
בנו רבי משה טייב – נפטר כשנה אחת קודם פטירת רבנו.
בן-דודו של רבנו היה הגאון הקדוש רבי יצחק חי טייב (המכונה: 'לא מת'), מחשובי רבני תוניס ומחבר הספר 'חלב חיטים' על הש"ס, שנפטר בשנת ה'תקצ"ז (1837).
פטירתו
בליל שבת קודש, ו' בשבט ה'תק"צ (1830), השיב רבנו את נשמתו ליוצרה, וגופו הקדוש נטמן בבית העלמין העתיק בתוניס.
בכמה מקומות נכתב שיום פטירת רבנו הוא ח' בשבט, כיון שכך כתוב על מצבתו כיום, אך העיד הגאון רבי מאיר מאזוז זצ"ל כי אין זו המצבה והכיתוב המקוריים, והתאריך האמיתי הוא כדלעיל (הובא בהקדמה לספר 'הלכות פסח עם חקת הפסח וערך השלחן', הוצאת מכון מאורות זרחו).
בשנת ה'תשי"ח (1958), בעקבות הפקעת שטח בית העלמין בידי העירייה, הועברו הקברים הישנים, וביניהם קברו של רבנו, לבית העלמין 'בורג'ל' שמחוץ לעיר, שם נטמן בסמוך לבן דודו רבי יצחק חי טייב.
זכותו תגן עלינו, אמן.
