רבי יהודה (אריה) לֵייבּ משְׁפּוֹלִי (ה'תפ"ה-ה'תקע"ב, 1724-1811), הידוע בכינויו 'הסבא משפולי', היה מגדולי צדיקי תנועת החסידות בדורותיה הראשונים, שהתגורר בעיירה שפולי (שפולה) שבאוקראינה.
ראשית דרכו
רבנו נולד ביום כ"ה בכסלו, נר ראשון של חנוכה, ה'תפ"ה (1724), בכפר סמוך לעיירה אומן שבאוקראינה, לאביו רבי ברוך ולאמו מרת רחל. אביו היה מצאצאי הרב הקדוש המהר"ל (רבי יהודה ליווא) מפראג, ורבנו נקרא על שמו.
יניק וחכים היה רבנו, והוא ניצל את כישרונותיו הברוכים ותפיסתו המהירה, ללימוד התורה וקנייניה. אביו שהיה איש אמיד, השתדל והקפיד מאוד על חינוכו, לא חסך ממנו כלום, והמציא לו את המלמדים הטובים ביותר שיוכלו ללמדו לפי השגותיו. בגיל שמונה היה בקי בתנ"ך כולו ובששה סדרי משנה, לצד יראת שמים טהורה ומדות תרומיות.
לימים סיפר רבנו על עצמו כי בהיותו בגיל שלש שנים, פגש את הרב הקדוש רבי ישראל ה'בעל שם טוב' הקדוש וזכה לברכתו, ובאותו מעמד הניח הבעל שם טוב את ידו את ידו הקדושה על ליבו של רבנו, ומיני אז הרגיש בליבו כל ימיו להט והתלהבות גדולה לעבודת הבורא ואהבת ישראל.
ימי שלוותו של רבנו נפסקו באחת, כאשר בהגיעו לגיל בר מצוה נפטרה אמו. כעבור כשנתיים מאז, התרגשה צרה נוספת על המשפחה, אביו ירד מנכסיו, וכבר לא היה בידו לדאוג לכל צרכיו כבתחילה. על אף כל זאת, לא נשבר רבנו, והשקיע כוחות עצומים בדבקותו בתורה ובעבודת ה'.
סולם עליה
בבחרותו, גלה למקום תורה לעיר קוריץ שבאוקראינה, שם החלה לזרוח שמשו של הרב הקדוש רבי פינחס מקוריץ, תלמיד-חבר לרבנו ה'בעל שם טוב'. רבי פינחס קירב את רבנו מאוד, ומידי לילה היתה להם קביעות ללימוד משותף בסתרי תורה ותורת הקבלה. רבי פינחס היה לרבו המובהק של רבנו, ורבנו ינק ממנו את עיקר תלמודו בתורה, חסידות, ועבודת ה'. כבר בשנים אלו, יצא שמעו הטוב של רבנו בעולם, וחבריו לישיבה הכירו בגדלותו ובקומתו הרוחנית הנדירה, ובעוצם תורתו ויראתו.
בשנת ה'תק"ג (1743) לערך, נשא את בת הרב והשוחט של העיירה מדבדיבקה. חותנו הבטיח לו להיות סמוך על שולחנו, ורבנו עבר להתגורר בסמוך אליו.
לאחר שנים ספורות בהן היה רבנו ספון רוב היום בבית המדרש, הציע לו חותנו ללמדו את מלאכת השחיטה והבדיקה. רבנו נענה להצעה, ותוך זמן קצר נעשה מומחה נפלא בכל פרטי הדינים. רבנו אף עסק במקצוע זה באופן מעשי בכפר סמוך, למשך תקופה קצרה. מאז התגלגל רבנו לשמש בקודש בכמה מקומות כרב, דיין ושוחט, אך בכולם לא האריך ימים בתפקידו, ולאחר שנים מועטות חזר לכפרו של חותנו.
משחזר לכפרו של חותנו אירעה התפנית בחייו. עקב גילו המופלג של חותנו, הוצע לרבנו להחליף אותו ולכהן כרב וכשוחט, ורבנו התלבט מאוד עקב נסיונו הקודם ברבנות. רבנו קם ונסע להתייעץ עם רבו רבי פינחס מקוריץ, והוא שלחו אל הבעל שם טוב, שהתגורר באותם ימים במז'יבוז, ושמו רק החל להתפרסם בעולם. בפגישה מכוננת זו, שוחח רבנו הבעל שם טוב עם רבנו דיבורים גבוהים ונשגבים באשר לתפקידו בעולם, ורמז לו שלצורך התגלות נשמתו ותיקון נפשו יש צורך שיצא קודם לגלות, ורק לאחר מכן יתגלה אורו הגדול בעולם, ויוכל למלא את תפקידו לתקן נשמות ישראל בעולם הזה.
רבנו לא איחר לעשות את דבריו, ובשנת ה'תקט"ו (1755), החל את שבע שנות גלותו. בנדודיו עבר בעיירות וכפרים רבים, כשהוא לבוש כקבצן, ולעיתים עבד כמלמד לילדי הכפרים. בכל מקום אליו הגיע בדרכו, עזר ליהודים רבים שהיו בצרה, ופעל בליבו הרחום לקרב יהודים תועים לצור מחצבתם, כשאיש אינו יודע את זהותו האמיתית.
במשך שנות גלותו שמר רבנו על קשר קרוב גם עם הרב הצדיק רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב, שרבנו ראה גם בו כרב ומורה דרך. לאחר מספר שנים בהן נדד לבדו, הצטרפו אליו למשך תקופה שני צדיקים נסתרים נוספים. רבי מרדכי מנעשכיז ורבי מרדכי מזסלאב.
בשנתיים האחרונות של גלותו, שהה בעיירה הקטנה זלטפולה, ושימש כשמש העיירה הרב והחזן. בתקופה זו נקשר רבנו אל הצדיק רבי יעקב יוסף מפולנאה בעל 'תולדות יעקב יוסף', ודבק בדרכיו. מידי שנה שהה אצלו מספר שבועות רצופים, כדי להתבשם מתורתו ומאורחותיו.
על כס ההנהגה
בשנת ה'תקכ"ב (1762) לערך, לאחר שבע שנות גלות, הגיע זמנו של רבנו להתגלות. אט אט החלה לזרוח שמשו של רבנו ושמו החל להתפרסם, כאיש קדוש, רם מעלה, ופועל ישועות. ענוותנותו הגדולה ואהבת ישראל שפיעמה בקרבו, משכה אליו יהודים רבים שהתאספו סביבו, וביקשו להתקרב ולהתבשם מתורתו וקדושתו.
רבנו לימד והדריך את צאן מרעיתו בעבודת ה' בדרך החסידות. בדרך של קירבה ופשטות ידע להרים את נשמותיהם של פשוטי העם, ולהקנות להם דרגות רוחניות. איש פלא היה רבנו, ועם כל פעולותיו למען הכלל, עדיין ידע להסתיר את גדלותו האמיתית, שנשארה סתומה ונסתרת מעין אדם.
לאחר התגלותו זכה רבנו להערצה גדולה מכל גדולי דורו.
קשר מיוחד היה לו לרבנו עם גדולי החסידות בדורו, ביניהם רבי יעקב יצחק המכונה 'היהודי הקדוש מפשיסחא' זצ"ל, ורבי לוי יצחק מברדיצ'וב בעל ה'קדושת לוי'. כמו כן ידידות קרובה שררה בינו לבין רבי שניאור זלמן מלאדי, 'האדמו"ר הזקן' בעל התניא ומייסד חסידות חב"ד.
בשנת ה'תק"ל (1770), לאחר טלטולים רבים, הגיע לעיירה שפולי (שפולה), ובה התגורר עד לפטירתו. רבנו פעל רבות ונצורות ובמיוחד היה ידוע בהתעסקותו למען פדיון שבויים.
גדול היה רבנו גם בתורת הניגון והריקוד, המביא לדביקות בה' יתברך. ניגונו המפורסם ביותר של רבנו נקרא 'קול ביער', המורכב על המילים שחיבר רבנו בשפת ה'יידיש', בו הוא מבטא את קול ה' הקורא ומבקש מעם ישראל בניו האהובים שיחזרו אליו. ניגון זה נודע ביותר בקרב חסידות חב"ד. ניגון נוסף המיוחס לרבנו הוא הניגון 'האפ קוזק'.
תלמידיו
הצדיק רבי משה מאורזיטשוב.
הצדיק רבי יוסף חיים מפוסטין.
שני תלמידים אלו נתייתמו בצעירותם ורבנו גידלם בביתו ודאג לכל מחסורם הגשמי והרוחני, ולימים נעשו מצדיקי הדור.
צאצאיו
לרבנו נולדו שלשה בנים ובת אחת. בניו הם:
רבי אברהם שנפטר בצעירותו בחיי רבנו.
רבי יעקב.
רבי פסח.
בקרב צאצאי רבנו לדורותיהם נהוג לערוך מידי שנה ביום י"ט בשבט, סעודת הודיה על נס הצלת רבנו ביום זה, בעת שנסע על גבי הנהר הקפוא, וכפסע היה בינו לבין המוות, כאשר הקרח החל להפשיר והעגלה נפלה אל תוך הנהר.
מסופר שרבנו ביקש מצאצאיו שמאותה שנה והלאה יעשו מסיבת הודיה לה', ובסעודה זו ישרתו הם בעצמם את הבאים, ויזמינו עניים לערוך להם סעודה בעין יפה.
פטירתו
רבנו זכה והאריך ימים לאחר פטירת רוב גדולי החסידות בני דורו.
בימים שאחר ראש השנה של שנת ה'תקע"ב (1811), נחלש רבנו, ומצב בריאותו התרופף מיום ליום, עד שביום ו' תשרי השיב את נשמתו הטהורה ליוצרה, ומנוחתו כבוד בעירו שפולי. מקובל שלפני פטירתו הורה שלא יקימו מצבה על קברו אלא גל של אבנים בלבד.
זכותו תגן עלינו, אמן.
