'חכם' מנחם מנשה (ה'תרנ"ג-ה'תשכ"ח, 1892-1968) היה תלמיד חכם ומקובל, מייסד ארגון 'חברת אהבת חיים' ומחבר הספר 'אהבת חיים' על התורה. נודע בצדקותו וענוותנותו, ובפעולותיו למען הכלל
ראשית דרכו של הרב מנחם מנשה
רבנו נולד בשנת ה'תרנ"ג (1892), בכפר קאייק הסמוך לעיר בורסה בטורקיה, להוריו 'חכם' יעקב מנשה, ואמו הצדקנית סולטאנה זצ"ל.
בהיותו כבן עשר שנים התייתם מאביו, והתקשה מאוד להתנחם. עם זאת, השקיע את עצמו בלימוד התורה ועבודת ה', שהחזיקה אותו ואת כל משפחתו בתקופה הקשה.
סולם עליה
בנערותו עברה המשפחה לגור בעיר איסטנבול, שם קיבל תורה מפי חכמי העיר, ביניהם הגאון רבי שלמה אליעזר אלפנדרי, שעלה בסוף ימיו לארץ ישראל ונודע בשם 'הסבא קדישא'. במקביל עבד רבנו בעבודות מזדמנות כדי לסייע לאימו בפרנסת המשפחה.
בשנת ה'תרע"א (1911), קיים רבנו בעצמו 'בן שמונה עשרה לחופה', ונשא את רעייתו מרת אסתר למשפחת חרז, בת למשפחת נדבנים מהעיר אדריאנופול שבטורקיה.
כעבור שנה מנישואיו, נקרא רבנו להתגייס לצבא העות'מני. בתחילה ניסה להתחמק באמתלאות שונות, אך בהגיעו לגיל עשרים גויס בכפיה, ובהמשך נטל חלק בקרבות מלחמת העולם הראשונה.
גם בהיותו בצבא, מוקף בגויים ערלים, מסר רבנו את נפשו על שמירת המצוות קלה כבחמורה. הוא אף קיבץ סביבו יהודים נוספים ששירתו עמו, והיה מעודדם ומחזקם לשמור על יהדותם, חרף הקשיים.
בתקופת שירותו בצבא, היה לומד בלילות לאור הנר, למרות שחל איסור על הבערת אש במחנה. כמו כן היה מבריח מידי שבוע יין לקידוש מהכפרים הסמוכים, על אף האיסור על הכנסת משקאות אלכוהול.
במעשיו היה סיכון רב, אך הוא לא הסכים לוותר על 'קוצו של יו"ד' משמירת התורה והמצוות. פעם אחת נתפס במעשיו, ונענש קשות במכות אכזריות עד זוב דם. מכן רבנו שאל את הקצין שהיכהו לשמו, ולאחר מספר שעות, נפח אותו קצין את נשמתו בייסורים.
בשנת ה'תרע"ד (1914), נולד לרבנו ורעייתו בנם הבכור, רבי יעקב, שנקרא על שם אביו של רבנו. כשנה לאחר מכן, נמלטה המשפחה מטורקיה אל לבנון, ומשם לארץ ישראל. בהגיעם ארצה קבעו את דירתם בשכונת בית ישראל בירושלים.
אורחותיו והנהגותיו של הרב מנחם מנשה
תחילה עבד רבנו לפרנסתו כשמש בבית הכנסת בשכונה, ובהמשך שכר חנות ועבד כפחח. בכך גם הסתיר את גדלותו התורנית ומעשיו הכבירים. באותם ימים הכיר את הגאון המקובל רבי יצחק אלפייה, התחבר אליו, והשתתף עמו בפעולותיו לזיכוי הרבים, וארגון תפילות בציבור לקירוב הגאולה.
בשנת ה'תר"צ (1930), הקים רבנו את ארגון 'חברת אהבת חיים', שעסק בזיכוי הרבים, סדרי לימוד מיוחדים, תפילות ותיקונים במקומו בקברי צדיקים, וכן מתן בסתר ועזרה לנזקקים. חיבה יתירה הייתה לו לתינוקות של בית רבן, ובין פעולותיו הרבות, עסק במימון שיעורי תורה לילדי עולים חדשים, שבחלקם הגדול נאלץ לצאת בגיל צעיר כדי לעזור בפרנסת הבית.
רבנו היה משדלם לבוא בשעות הערב, ללמוד תורה ומוסר. בנוסף לכך היה דואג גם לרווחתם הגשמית, ותומך כלכלית במשפחתם. ילדים רבים הציל רבנו מחינוך של כפירה, ויחד עם ארגון הפעילים 'יד לאחים', פעל להכניסם למקומות לימוד המחנכים ברוח ישראל סבא, כרצון הוריהם.
סדר יומו הקבוע של רבנו היה גדוש. הוא התחיל בחצות ליל, עת השכים קום לערוך תיקון חצות, בבכייה וברעדה. לאחר מכן היה פונה לעסוק בתורת הנסתר ובתיקונים מיוחדים עד לתפלת שחרית בהנץ החמה. את חלק משעות אלו נהג להקדיש לכתיבת ועריכת ספרו 'אהבת חיים'. את הספר כתב בשפת ה'לאדינו', ולימים תורגם ללשון הקודש.
בנוסף, הקדיש חלק משעות אלו לפעולות של 'מתן בסתר', כאשר הרחובות היו ריקים מאדם, והכל עוד נמו את שנתם. מידי כחצי שעה, היו מגיעים לביתו אנשים, כל אחד לפי השעה שנקבעה לו מראש, והיו מקבלים ממנו מעטפות מוכנות ובהם סכומי כסף בהתאם לצרכיהם. כך לא נאלצו להתבייש בפני הציבור.
עובדה נוספת התגלתה רק לאחר פטירתו של רבנו והעידה על מעשיו הכבירים וצניעותו המופלגה. מידי ערב שבת נהג בעל המכולת השכונתית לספק מצרכים רבים מחנותו למאות משפחות מעוטות יכולת. מלבד זאת, הוסיף להביא להם מוצרי בשר ודגים שאינם בחנותו. כך הכל היו משבחים את בעל המכולת ומתפעלים מנדיבותו הגדולה. אך בשבוע הסמוך לפטירת רבנו, הפסיק לפתע את מנהגו באחת. כשנשאל על כך ענה: 'מנין לי כסף לממן את חלוקה זו? הלא במשך כל השנים היה זה חכם מנשה ששילם ומימן את כל הההוצאות!'.
לאחר תפלת שחרית ולימוד, היה פונה רבנו לחנותו ועוסק במלאכתו כפחח. בצהרי היום, היה נוהג לעזוב את חנותו, וללכת לבית הכנסת הריק, והיה לומד שעות ארוכות לבדו, באין מפריע. את רוב זמנו וכוחו, השקיע רבנו בלימוד התורה וזיכוי הרבים, ובמסירת שיעורים בירושלים ומחוצה לה.
מדי שבת היה לרבנו סדר קבוע של שיעורים רצופים, מאחרי סעודת הבוקר ועד לצאת השבת, אותם מסר במקומות שונים ברחבי העיר.
רבנו ייסד בשכונתו בית כנסת, שאף הוא קיבל את השם 'אהבת חיים'. בנוסף, היה חבר ב'חברת מזהירי שבת', במסגרתה היה צועד בשוק מדי יום שישי אחר הצוהריים ומזרז את בעלי החנויות לסגור מוקדם לקראת השבת הקדושה.
חכם מנחם מנשה הצדיק הנסתר
את גדלותו ומעשיו הכבירים נהג להסתיר מעין רואים. לבושו הפשוט, ועיסוקו כפחח, השוו לו מראה של אדם מן השורה. רק מעטים ידעו שתחת דמותו הפשוטה, מסתתר אדם הגדול בענקים, עבד ה' בכל חפצו ומאודו, דבק בה' ובתורתו. דרגותיו הגבוהות הביאוהו לכך שהיה מלומד בנסים, זכה לגילוי אליהו, ורוח הקודש היתה מצויה אצלו תדיר.
מסופר כי המקובל האלוקי רבי מרדכי שרעבי זצ"ל, היה עומד לרבנו כשהיה נכנס, והיה אומר שישנו עמוד אש מעליו, והעיד עליו כי הוא מגדולי ל"ו הצדיקים שבדור. גם מרן הראשון לציון המקובל רבי מרדכי אליהו זצ"ל התבטא פעם על רבנו ואמר 'שהוא היה אחד מל"ו צדיקים, אם לא הראשון שבהם'.
רבנו עמד בקשר הדוק עם צדיקים נסתרים אחרים כדוגמת רבי יוסף וולטוך, שהיה מגיע אליו מידי ראש חודש, וכן היה שולח אנשים לברכה אל רבי יהודה ליאון פטילון המכונה 'הצייר הקדוש'.
ראשי ישיבת פורת יוסף ורבניה, היו מכבדים ומעריכים את רבנו עד למאוד. בעתות צרה וגזירות קשות, היו מבקשים מרבנו לעבור לפני התיבה, ביודעם את גדלותו וצדקותו, ושתפלתו תפלה זכה, כבן המתחטא לפני אביו.
רבנו עסק רבות בתיקוני גלגולי נשמות, והיה מורגל בתעניות וסיגופים לביטול הגזירות ולכפרה על עוונות הדור. לעתים קרובות היו הוא וחבורתו הקדושה, 'מרצפים' את המקווה בשכונת בית ישראל, בבלוקים של קרח, ומתגלגלים עליהם במסירות נפש, עם כל היחודים והכוונות הידועות להם. ככלל, אורח חייו של רבנו היה סגפני ביותר, ולא פנה ליהנות מן העולם, מלבד הדברים ההכרחיים ביותר.
מידי מספר חודשים, היה שוכר משאית או שתיים, מעמיס עשרות רבות של אנשים, ועורך עמם נסיעה לקברות הצדיקים בצפון הארץ. משימה זו לא הייתה פשוטה כלל, והיתה כרוכה בהוצאות כבדות ואף במאמצים גופניים רבים, בהתאם לתנאי הדרך באותם ימים.
עם כל מעשיו העצומים, היה רבנו ענוותן וצנוע בתכלית, ולא חש לכבודו כלל. פעמים רבות היה מכתת רגליו ועובר בין פתחי הבתים כדי לאסוף כסף עבור הנזקקים, למרות העלבונות שספג מפעם לפעם.
ספריו
אהבת חיים – פירושים ומעשיות נפלאות, וכן אגדות חז"ל והלכות מעשיות בחיי היום, בשפה השווה לכל נפש, על סדר פרשת השבוע.
ליקוטי מנשה – הלכות מעשיות בלשון פשוטה, משולבות עם מוסר. רוב ככל הלכות אלו, הועתקו ושולבו בתוך ספר 'אהבת חיים' הנזכר.
צאצאיו של חכם מנשה
בנו בכורו רבי יעקב.
בנו רבי מרדכי.
בן נוסף בשם נסים, נפטר בצעירותו.
בתו הרבנית שרה, נישאה לרבי אברהם צבי שבתאי שגדל כילד יתום בבית רבנו.
פטירתו של רבי מנחם מנשה
שנת ה'תשכ"ח (1968), הייתה שנתו האחרונה של רבנו עלי אדמות. ניכר היה כי רבנו יודע את עתו, ומתכונן להשיב את נשמתו ליוצרה. הוא אף נתן הוראות מיוחדות הקשורות לסדרי הלוויה והקבורה, כגון שיישאו אותו לקברו במיטה העשויה כליבות ברזל, ולא בד או פלסטיק.
בזמן האחרון לפני פטירתו, אמר לאחד מבניו, כי הוא עתיד להיפטר מן העולם בזמן הקרוב, כדי לכפר על גזירה קשה שמרחפת על כלל ישראל.
לקראת חודש אלול של אותה שנה, הביא לו נכדו הרב יוסף שבתאי אתרוג מהודר כהרגלו מידי שנה, אלא שהפעם פטרו רבנו בביטול שאינו צריך. רק לאחר כשבועיים ימים התבררה כוונתו.
ביום י"ב באלול, נסתלק רבנו לבית עולמו, וגפו הקדוש נטמן בהר המנוחות בירושלים.
