רבי אליהו סלימאן מני (ה'תקע"ח-ה'תרנ"ט, 1818-1899) היה מגדולי רבני ומקובלי יהדות עיראק, רבה הראשי הספרדי של חברון ומבוני היישוב היהודי בה.
ראשית דרכו
רבנו נולד בחודש תמוז שנת ה'תקע"ח (1818), בעיר בגדאד שבעיראק, לאביו רבי סלימאן, שהיה מעשירי ונכבדי הקהילה היהודית. מסורת עתיקה מייחסת את משפחת רבנו כצאצאי דוד המלך, ומכאן שמה 'מנ"י' – ראשי תיבות 'מזרע נין ישי'.
בגיל צעיר מאוד, ניכרו בו כשרונות נפלאים, ותשוקה מיוחדת לכל דבר שבקדושה, ורבותיו ניבאו לו גדולות ונצורות. הוא ניצל כל רגע פנוי להגות בתורה, בעיון נמרץ, והתמדה נפלאה.
בישיבת 'בית זלכה'
כנער צעיר החל לחבוש את ספסלי ישיבת 'מדרש בית זלכה' בבגדאד, אשר נודעה לתפארה בכל ארצות המזרח, בראשות מייסדה הגאון רבי עבדאללה סומך. בישיבה זו לימדו טובי הרבנים והחכמים בבגדאד והתקבצו בה גדולי תלמידי החכמים מכל האזור, וכמעט כל גדולי רבני בבל צמחו מתוכה.
בסביבה זו צמח רבנו והוסיף רבנו חכמה על חכמתו עד שכנער צעיר כבר נודע כתלמיד חכם מופלג והיה נקרא בפי חכמי הישיבה בתואר 'חכם' ו'רבי'. סדר לימודו היה מיוחד במינו, ומלבד העיון בש"ס ופוסקים, החשיב מאוד את לימוד המוסר ותיקון המידות מתוך עבודה פנימית, וקבע זמן ללימוד בספרי מוסר מידי יום.
בתשוקתו לתורה ועבודת ה' בשלימות, לא הסתפק בתורת הנגלה, ונכנס ללימוד תורת הסוד יחד עם ידידו המבוגר ממנו הגאון המקובל רבי אליהו בן רבי משה חיים, אביו של ה'בן איש חי'.
רבנו ינק תורה מפי ראש הישיבה רבי עבדאללה, והיה לאחד מתלמידיו המובהקים. הערכתו של רבו אליו היתה כה רבה, עד שבחר בו כחתן לאחותו מרת סמרה.
עלייתו לארץ ישראל
בשנת ה'תרט"ז (1856), גמר בדעתו לעלות ארצה, ולחונן את עפרה של ארץ ישראל. באותם ימים, העליה לארץ היתה כרוכה במסע קשה ומפרך שארך מספר חודשים, בדרך מדברית, שוממה ורוויית סכנות.
קרוביו ובני ומשפחתו ניסו להניאו מתוכניתו, כי רצו שיישאר עמם, וכן מחשש פן יבולע לו ולמשפחתו, אולם רבנו מרוב חיבתו ותשוקתו העזה לארץ ישראל, לא שעה לדבריהם, ויצא לדרך יחד עם רעייתו ושלושת ילדיו.
מי שעודד את רבנו לעלות, ושכנע בכך גם את בני הקהילה, היה ידידו רבנו ה'בן איש חי', שידע כי בכך טמונה טובתו הרוחנית של רבנו, ושם יוכל להתעלות יותר במעלות תורת הנסתר, ויפוצו מעיינותיו חוצה.
במשך שלושה חודשים היטלטל רבנו בדרך. מידי שבת, סירב להמשיך בדרך, עזב את השיירה, ונשאר לבדו עם משפחתו, ורק במוצאי השבת היה מזדרז כדי להספיק ולהדביק את השיירה.
כאשר הגיע לארץ ישראל, שמח שמחה גדולה. הוא מיהר לבוא תחילה לירושלים עיר הקודש. כאשר ראה את העיר בחורבנה, קרע קריעה כדין. חכמי ורבני ירושלים, קבלו את פני רבנו ומשפחתו בכבוד גדול, ובסבר פנים יפות, וקראו עליו 'ארי עלה מבבל'.
עד מהרה הצטרף אל חבורת הלומדים בישיבת המקובלים 'בית א-ל'. ידידו מנוער רבנו יוסף חיים ה'בן איש חי', היה מתכתב עימו רבות בהלכה ונהג לברר אצלו על מנהג החכמים בירושלים ובפרט את מנהגי חכמי ישיבת המקובלים.
כשנתיים ימים התגורר רבנו בירושלים, אולם מחמת סיבות רפואיות שלו ושל משפחתו, החליט לעבור להתגורר במקום בו האקלים ייטיב עימם.
ברבנות חברון
בשנת ה'תרי"ח (1858), עבר רבנו להתגורר בעיר חברון, וישב בה בה עד לסוף ימיו.
מיד עם הגיעו, פנה רבנו במרץ רב להפריח את מצבה של הקהילה המקומית, שהיתה במצב ירוד רוחנית וגשמית. רב העיר באותם ימים היה הגאון רבי משה פירירה, שלימים נעשה מחותנו, ושמח מאד בבואו של רבנו אל העיר.
על אף שלא כיהן בתפקיד רשמי ברבנות, החל בפעולות כבירות לפיתוח הקהילה. הוא שלח מכתבים אל משפחות מבוססות שהכיר בבגדאד, והפציר בהם שיתרמו מכספם לטובת ביסוס היישוב בחברון, ואף עודדם שיעלו ארצה בעצמם ויבואו לחזק את הקהילה.
במקביל ייסד רבנו בית מדרש גדול, בו למדו נערים בוגרים ש"ס ופוסקים, עד שנסמכו להוראה. גם את בית הכנסת הצר והוותיק, הרחיב והגדיל, כדי שיוכל להכיל ברווח את בני הקהילה המתפתחת.
בחודש אייר ה'תרכ"ד (1864), נפטר רב העיר רבי משה פירירה, ועדת יהודי חברון ביקשו מרבנו למלא את מקומו. רבנו התמהמה בהחלטתו, כי דרכו היתה להתרחק מן הרבנות. בנוסף על כך, באותה שעה פרצה (ל"ע) מגפה קשה במצרים, שהתפשטה גם לארץ ישראל, והפילה חללים רבים.
באותם ימים אחזו פחד ואימה בכל יושבי הארץ, המחלה גבתה את חייהם של אנשים רבים מידי יום, ותושבים ברחו ממרכזי הערים אל השדות. באותה עת צרה, נתגלתה אצילות נפשו, עוז רוחו, וטוהר מידותיו של רבנו. בעת שהכל היו נמלטים בפחד מאימת המוות, מכל מי שנחשד כנגוע במגיפה, היה רבנו הולך ומטפל בחולים, מספק את צרכיהם, מדבר על ליבם, וממלא אותם תקוה שיחלימו במהרה. בני הקהילה שראו את מעשיו הנאצלים של רבנו העריצו אותו ונקשרו אליו בעבותות אהבה.
לאחר שפסקה המגפה, שבו והפצירו ברבנו להתעטר בכתר הרבנות בעירם. תחילה סירב רבנו, ואף הבטיח שיעשה כל יכולתו לעזור ולתמוך, רק אינו רוצה להתהדר במשרת הרבנות. משהפצירו בו מאוד, נעתר להם בתנאי שיהיה זה 'שלא על מנת לקבל פרס'. ואכן במשך שנים רבות, כיהן רבנו כרב העיר בלא לקבל שכר עבור עבודתו. רק לאחר כארבע עשרה שנה, כשמשפחתו התרחבה והוצאותיו גדלו, הסכים להתחיל ולקבל שכר.
בביסוס הקהילה
בשנת ה'תרכ"ט (1869), הקים רבנו בעיר את בית הכנסת ובית המדרש 'בית יעקב', בו התפללו לפי כוונות האר"י והרש"ש, וכמנהג ישיבת 'בית א-ל' בירושלים. רבנו טרח הרבה בהקמתו, ועסק בבנייתו במו ידיו. בנוסף, פעל וייסד ישיבות, בעזרת נדיבי עם מערי הודו ובגדאד, בשם 'מדרש אליהו' ו'מעשה נסים'.
את כל מעשיו פעל ועשה רבנו לשם שמים. הוא הנהיג את צאן מרעיתו כאב רחום, וסייע גם בצד החומרי, ללמד את בני העניים מקצוע שיוכלו להתפרנס בו ולא יצטרכו לפשוט יד. ביתו היה פתוח תמיד לרווחה לנזקקים, וכן עבור העולים לפקוד את קברי האבות במערת המכפלה.
אחד הנושאים שהיו קרובים לליבו של רבנו היה 'יישוב ארץ ישראל'. בין מכתביו של רבנו נמצאו מכתבים רבים לקהילות ישראל בגולה, בפרט אלה שבארצות ערב, לשדלם לעלות ארצה וליישב את הארץ. מכתב נוסף בנושא זה הוא לנדיב הנודע שר משה מונטפיורי, בו הוא מגלה את אוזנו על קרקעות בארץ ישראל, שיצאו למכירה פומבית על ידי השלטונות.
הנהגתו של רבנו היתה בתכלית הצניעות והפשטות. לבושו היה כשל אחד העם, ובענוותנותו, מעולם לא לבש בגדי הדר כמנהג החכמים. מגיל צעיר הרגיל עצמו בצומות וסיגופים, מאכלו היה רק מה שנצרך לקיום גופו, ובמשך עשרות שנים לא טעם טעם בשר. בלילות היה ישן שעות מועטות על גבי מחצלת דקה. כל הליכותיו היו של חסידות ופרישות. הקפיד כל ימיו לקום לתיקון חצות, ונהג להקדיש את ליל שישי וליל מוצאי שבת ללימוד תורת הקבלה לבדו בסתר.
כשלושים וארבע שנים, הנהיג רבנו את קהילת יהודי חברון, עד לפטירתו. במשך כל ימיו למד ולימד תורה, וגמל מממונו צדקה וחסד, אף לשאינם בני ברית, כדי לקדש שם שמים. נערץ היה רבנו על הכל, ונודע ביושרו ובחכמתו גם בין הגויים תושבי חברון והסביבה. הם היו מבכרים להביא דין ודברים שביניהם לפניו, ולא לפני בתי דינים שלהם.
חיבוריו
ברוב ענוותנותו, סירב רבנו להדפיס את כתביו בחייו, מחשש שיכנס בו שמץ יוהרא. אך לאחר פטירתו ערכו בניו וצאצאיו חלק מכתביו והביאום לדפוס, ורובם נותרו בכתב יד.
מחיבוריו שנדפסו:
מעשה אליהו – תשובות לשאלות ופסקי דין להלכה ולמעשה, שהשיב רבנו מידי יום לשואליו, בארבעת חלקי השלחן ערוך.
זכרונות אליהו – אסיפת דינים וחידושי הלכות, שכתב רבנו למזכרת, על סדר ארבעת חלקי השולחן ערוך.
תנא דבי אליהו – שאלות ותשובות בהלכה.
ברכת אליהו – ביאורים וכוונות על סדר התפלה.
שיח יצחק – מוסר, ומנהגי ישיבת המקובלים בית א-ל בירושלים.
מעיל אליהו – ביאורים וחידושים על שער הכוונות לרבי חיים ויטאל, סידור הרש"ש ועוד.
כסא אליהו – הקדמות ושערים לחכמת הקבלה.
קרנות צדיק – חידושים וביאורים בעניין פגם הברית, וסדר תיקון ימי השובבי"ם.
מזכיר שלום – מערכות וחידושים בתורת הקבלה על סדר ספר 'עץ חיים' לרבנו חיים ויטאל זצ"ל.
כתביו ופסקיו של רבנו מצויינים בבהירות מיוחדת, ודרכו היתה לעיין ולדייק בדברי הפוסקים, הראשונים והאחרונים, עד לבירור ההלכה היטב.
צאצאיו
מבניו הנודעים:
בנו הבכור, רבי סלימאן מנחם – לאחר פטירת אביו ישב על כסאו כרבה של חברון.
בנו רבי אברהם ברוך – מחבר קונטרס 'ברוך מבנים' שנדפס בסוף ספר 'זכרונות אליהו' חלק א'. נפטר בדמי ימיו כבן עשרים ושבע שנה
בנו רבי יחזקאל שלום – שימש כשד"ר (שלוחא דרבנן) מטעם קהילת יהודי חברון.
פטירתו
במוצאי יום הכיפורים שנת ה'תרנ"ט (1898), ניכר היה על התנהגותו של רבנו, כי זהו יום הכיפורים האחרון לחייו עלי אדמות. לאחר סיום התפלה ושבירת הצום, קרא אליו בסתר את ראש ה'חברא קדישא', ומסר בידו הוראות מפורטות, כיצד לנהוג בגופו לאחר פטירתו.
מני אז החל רבנו ללמוד שעות רבות מסדר יומו בהתבודדות, והקדיש חלק גדול מזמנו לעסוק בספרי מוסר, כדוגמת 'שבט מוסר' ו'ראשית חכמה'.
מאז ל"ג לעומר באותה שנה, חלה רבנו מספר פעמים, וגופו נחלש. עד שביום ח' בתמוז ה'תרנ"ט (1899), נצחו אראלים את המצוקים, ורבנו נסתלק לבית עולמו.
רבים ליוו את רבנו בדרכו האחרונה, וגופו הקדוש נטמן בבית העלמין העתיק בחברון.
זכותו תגן עלינו, אמן.
