רבי חיים בן עטר (ה'תנ"ו-ה'תק"ג, 1969-1743) היה מגדולי פרשני המקרא בתקופת האחרונים, מפרש התלמוד, מקובל, ופוסק הלכה. מכונה ה'אור החיים' הקדוש, על שם פירושו לתורה.
ראשית דרכו של רבי חיים בן עטר
רבנו נולד ביום ד' באב ה'תנ"ו (1696), בעיר סאלי שבמרוקו, לאביו רבי משה, שהיה תלמיד חכם ודרשן, מנכבדי הקהילה. בברית המילה נקרא רבנו על שם זקנו, רבי חיים בן עטר הראשון ('הזקן'), שהיה מגדולי חכמי מרוקו. אבות המשפחה היו ממגורשי ספרד, וכמו רבים אחרים, נדדו לצפון אפריקה, והשתקעו במרוקו.
בשנות ילדותו החל רבנו ללמוד תורה מפי זקנו, רבי חיים 'הזקן', שהיה לרבו המובהק.
פעמיים באותן שנים נדדה משפחת רבנו להתגורר בעיר מקנס, פעם לצורך עסקי מסחר, ופעם מחשש סכנה בעקבות רדיפות כנגד יהודי העיר. במקנס הם התארחו בביתו של הגאון רבי משה די אבילה, שכיהן כדיין בעיר, ולימים נשא לאשה את אחות רבנו. בשנת ה'תס"ח (1708), בהיות רבנו כבן שתים עשרה, שבה משפחת רבנו לסאלי.
אור החיים הקדוש על כס ההנהגה
בהגיעו לפרקו, נשא רבנו את קרובת משפחתו הצדקנית מרת פאצוניה, בתו של הנגיד רבי משה בן עטר, שהיה עשיר גדול, ותמך רבות בישיבות ולומדי תורה.
לאחר נישואיו, התגורר רבנו בבית חותנו בסאלי, ועמד בראש ישיבה בעיר, בה לימד תלמידים רבים מן בוקר עד ליל, חינם אין כסף, כשכל מחסורם עליו. עם זאת, הקדיש רבנו זמן לעסוק בצרכי ציבור ודאגה לעניים, וכן זיכה את הרבים בדרשותיו לבני הקהילה.
בשנת ה'תצ"ב (1732), הדפיס רבנו את ספרו 'חפץ ה", המלא בחידושיו על כמה ממסכתות הש"ס, וככל הנראה התבסס על הלימוד עם תלמידיו בישיבה.
בשלב מסוים, לאחר שנולדו לו רק בנות ולא בנים, וכפי שהיה מקובל במקומו ובזמנו, נשא רבנו אשה נוספת בשם אסתר בת מאיר ביבאס.
בהקדמות לספריו, רומז רבנו לתלאות הרבות שהיו מנת חלקו, גם מצד השלטונות שעשקו את כספו, וגבו ממנו מסים ותשלומים גבוהים, וגם מצד אנשים הקרובים אליו.
בשנת ה'תצ"ו (1736) לערך, נגדשה הסאה, ורבנו נטל שוב את מקל הנדודים, וסבב בין ערי מרוקו, כשבכך החל בעצם את מסעו לכיוונה של ארץ ישראל. בדרכו עבר רבנו בערים מקנס, פאס, וטטואן, כשהוא חוצה בדרכו הרים ומדבריות, וניצל בניסי ניסים מסכנות הדרך הרבות.
בעיר פאס, התיידד רבנו עם הגאון רבי שמואל בן אלבאז שהיה ראש ישיבה בעיר, ודן עימו רבות בהלכות איסור והיתר. בהקדמת ספרו 'פרי תואר' כותב רבנו בענוותנותו, שכמעט בכל הלכה שעסק בה, לא העלה אותה על ספר, עד שקיבל את הסכמתו של רבי שמואל.
לאחר מסע ארוך, הגיע רבנו לאלג'יר, ובשנת ה'תצ"ט (1739), המשיך בדרכו לליבורנו שבאיטליה. חכמי העיר הכירו את מעלת של רבנו, וקבלו אותו בכבוד גדול. בליוורנו הדפיס רבנו את ספריו 'פרי תואר' ו'אור החיים', המעוטרים בין היתר בהסכמותיהם של רבני העיר.
בסוף שנת ה'תק"א (1741), הפליג רבנו מליבורנו אל ארץ ישראל, יחד עם קבוצה מתלמידיו, איתם הקים לבסוף את ישיבתו בירושלים.
תחילת יישובו של רבנו עם בני משפחתו ותלמידיו היה בצפון הארץ, באזור עכו, טבריה וחיפה. הטעם העיקרי לכך היה, משום שבירושלים פרצה מגיפה באותה העת.
רק כעבור כשנה, בקיץ ה'תק"ב (1742), נודע שהמגיפה פסקה, ורבנו עלה עם תלמידיו לירושלים. רבנו נתקבל בכבוד רב על ידי חכמי ונכבדי ירושלים, ורבנו הקים בה את ישיבתו 'כנסת ישראל', במבנה קבע השוכן בעיר העתיקה.
לא רבים היו הימים בהם עמד רבנו בראשות הישיבה בירושלים, משום שלאחר פחות משנה, נתבקש רבנו לישיבה של מעלה. תלמידיו הקרובים מילאו את מקומו בהנהגת הישיבה, עד לרכישתה בידי בני הקהילה האשכנזית בעיר, שקראו את שמה 'ישיבת אור החיים' על שם רבנו.
מתלמידיו של רבי חיים בן עטר
מתלמידי רבנו הקרובים שעלו עימו לארץ ישראל, ולמדו בישיבתו בירושלים הם:
רבי יונה נבון – מחבר הספר 'נחפה בכסף' ורבו המובהק של החיד"א.
רבי דוד חיים שמואל חסאן – דיין וראש ישיבת 'בית יוסף', מחבר הספר 'מכתם לדוד' על הרמב"ם.
רבי שם טוב גבאי – כיהן כדיין וראש ישיבה בירושלים.
רבי חיים יהודה אמזלג.
רבי יוסף אמזלג – היה דיין, ושימש זמנית כראש הישיבה לאחר פטירתו של רבנו, אך בענוותנותו סירב להתמנות לתפקיד באורח קבע.
רבי יהודה די אבילה.
המקובל רבי אברהם ישמעאל חי סנגויניטי.
רבי משה נג'ארה.
המפורסם ביותר מבין תלמידיו בירושלים היה רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), שמעיד על כך בספרו 'שם הגדולים': 'ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו, עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעין המתגבר'.
חיבוריו של רבי חיים בן עטר
חפץ ה' – חיבורו הראשון שנדפס, ובו חידושים וביאורים על כמה ממסכתות הש"ס: ברכות, שבת, הוריות, וחולין.
פרי תואר (במקור: פירות גינוסר) – חידושים וביאורים על סדר שלחן ערוך יורה דעה (סימנים א-קכב). רבנו הדפיס את חיבורו כך שפירושו מופיע סביב דברי השלחן ערוך, לצד פירוש ה'פרי חדש' שחיבר הפוסק רבי חזקיה די סילוה. בהקדמתו מבאר רבנו, 'כי ישר בעיניו דרך לימודו', ובמקומות רבים רבנו דן בדבריו ואף חולק עליו ומיישב את דעות הפוסקים מקושיותיו. עיקרו של ספר זה נתחבר כששהה רבנו בפאס, יחד עם ידידו הגאון רבי שמואל בן אלבאז, ויחד עמו עסק בליבון ההלכות. ספר זה הדפיס רבנו בהיותו בליוורנו שבאטליה, והסכמותיהם של גדולי העיר, יחד עם גדולי תורה נוספים, מתנוססות בראש הספר, כשהם מרבים בשבח הספר ומחברו.
אור החיים – חיבורו המפורסם ביותר של רבנו, המפרש את חמשת חומשי התורה. חיבור זה בלול מעומק העיון בפשט הפסוקים עם ביאורים נעימים המבוססים על פי תורת הסוד. ספר זה נתפשט בכל תפוצות ישראל, במיוחד אצל בני עדות המזרח וקהילות החסידים. הוא נלמד בערגה ובחיבה מיוחדת על ידי גדולים וקטנים, פשוטי עם ותלמידי חכמים. במשך הדורות הרבו חכמי ישראל לדבר בשבח החיבור וקדושתו, ואף אמרו עליו שמסוגל להשפיע קדושה וטהרת הנפש על הלומד בו.
ראשון לציון – חידושים ודיונים בסוגיות נבחרות ממסכתות הש"ס: ברכות, סוכה, ביצה, תענית, מועד קטן, מגילה, וחגיגה. בחידושים אלו מבאר רבנו את מהלך הסוגיות אליבא דהלכתא לפי שיטת הרמב"ם. חלק נוסף מהספר הוא חידושים על נביאים וכתובים, ועל שלחן ערוך חלק יורה דעה (החל מסימן ר"מ), עם כללי 'ספק ספיקא'.
פטירתו של האור החיים
רבנו נסתלק במוצאי שבת, ט"ו בתמוז ה'תק"ג (1743), לאחר מחלה קצרה, כשהוא בגיל ארבעים ושבע בלבד, וגופו הקדוש נטמן בהר הזיתים בירושלים.
מספד גדול נספד רבנו, על ידי גדולי הדור בירושלים ומחוצה לה, בכל הערים אשר יצא שמעו של רבנו, והמקומות שעבר בהם רבנו, והותיר את רישומו הטהור.
מסופר כי באותה שעה שנפטר רבנו בירושלים, ישב ה'בעל שם טוב' במז'יבוז', וערך את הסעודה השלישית, שכנראה נתארכה למוצאי השבת. בשלב מסוים במהלך הסעודה אמר לפתע לתלמידיו: 'כבה נר המערבי'. תלמידיו החסידים לא הבינו כוונתו, עד שלאחר ההבדלה הסביר להם ה'בעל שם טוב', כי רבנו חיים בן עטר נסתלק לבית עולמו, ונקרא 'נר המערבי', משום שמוצאו בארצות המערב (מרוקו).
לשאלת התלמידים מנין לו, השיב, כי ישנה כוונה אחת בנטילת ידיים שאין מגלים אותה מן השמים אלא לצדיק אחד בדור, ועד כה היתה ידועה לרבי חיים בן עטר, ועתה נתגלתה אליו, ומשכך הבין כי באותו זמן נסתלק רבנו לגנזי מרומים.
מקום קבורתו של רבנו הפך לתל תלפיות, שכל המבקש ישועה בא לקברו של רבנו, שיעתיר בעדו בשמיים. גם בימינו, נאספים מידי שנה ביום ההילולא רבבות מתפללים על ציונו הקדוש של רבנו, שנודע כמקום מסוגל לקבלת התפילות.
זכותו תגן עלינו אמן.
