רבי עמרם בן אפרים דיוואן (ה'ת"ק-ה'תקמ"ב, 1740-1782), המכונה גם 'רבנו העד"ן הקדוש', היה תלמיד חכם ומקובל יליד ירושלים, שנשלח למרוקו כשד"ר למען קהילת חברון, ונודע כפועל ישועות.
ראשית דרכו
רבנו נולד בשנת ה'ת"ק (1740) לערך, בעיר הקודש ירושלים, לאביו רבי אפרים (בן רבי עמרם) דיוואן. שם משפחת רבנו הוא על שם כפר 'דיוואן' הסמוך לעיר טנג'יר שבמרוקו, שמשם הגיעו אבות המשפחה.
קדוש מרחם היה רבנו, וכל ילדותו היתה בצילם של חכמי גאוני ירושלים, מהם ינק תורה ויראה. במסירות גדולה והתמדה עצומה קנה רבנו את קנייני תורת הנגלה, עד שנעשה למעיין המתגבר.
משגדל, הצטרף ללומדים בישיבת המקובלים בירושלים, ולמד מהם את רזי תורת הנסתר. בהמשך הצטרף לישיבת 'נווה שלום', מיסודו של דודו הגאון רבי יהודה דיוואן.
בשנות העשרים לחייו, עבר רבנו לגור בעיר חברון. גם שם עשה רבנו חיל בלימודיו, נתמנה לדיין, ונודע כאחר מגדולי חכמי העיר, על אף גילו הצעיר.
בתקופת שהותו בחברון התיידד במיוחד עם הגאון רבי חיים רחמים באג'יו, ראש ישיבת 'חסד לאברהם' בחברון, ועם הגאון רבי אברהם גידיליא, מחבר ספר 'ברית אברהם' על הילקוט שמעוני.
שליחות ראשונה למרוקו
בשנת ה'תקכ"ג (1763), נבחר על ידי חכמי העיר, לצאת כשד"ר (שלוחא דרבנן) מטעמם לארצות צפון אפריקה, כדי לאסוף כסף עבור הוצאות הקהילה ומעות צדקה לעניי העיר.
מצבה הכלכלי של קהילת היהודים בעיר, היה קשה מנשוא, מלבד המיסים והחובות הגדולים, שהשלטונות היו נוגשים בהם ללא רחם. הם תלו את תקוותם ברבנו, שברוב חכמתו, גדולתו וקדושתו, ייטיב לייצגם בפני יהודי התפוצות, ויפתח את ליבם למען חיזוק הישוב היהודי בחברון.
חכמי העיר הפקידו בידו כתב שליחות מטעמם, עליו חתמו גדולי הרבנים, ובו כתבו עליו תארים מופלגים. רבנו קיבל על עצמו את המשימה שהוטלה עליו, למרות הסכנות וטלטולי הדרך המפרכים.
בהגיעו למרוקו, התיישב בכפר אסז'ן ופתח בה ישיבה לתלמידים.
לאחר כשנתיים בגולה, בהן פעל רבות והצליח מאד במשימתו, חזר רבנו לחברון.
שליחות שנייה למרוקו
בשנת ה'תקל"ג (1773), התבקש רבנו לצאת בשנית כשד"ר למרוקו. מסופר שהסיבה האמיתית ליציאתו מן הארץ, היתה כדי לברוח מהשלטונות שהפקירו את דמו, כעונש על שנתפס מחמת שנכנס להתפלל במערת המכפלה, יחד עם בנו שנזקק לרפואה.
הפעם הגיע רבנו לעיר 'מקנס', והתארח אצל ידידו הגאון רבי זכרי משאש. רבנו התיידד עמוקות עם חכמי מקנס, ומדי יום היה נושא ונותן עימם בתורה ובהלכה.
כשבע שנים שהה רבנו במקנס. על אף רצונו העז לחזור לארץ הקודש, הדבר נמנע ממנו עקב מלחמות שהיו באזור, וסכנת מוות ריחפה לכל ההולך בדרכים. גם מצב בריאותו שלו ושל בנו, מנעו ממנו לצאת לדרך.
בשנת ה'תקמ"ב (1782), התאפשר לרבנו לצאת לדרך יחד עם בנו, בחזרה לארץ ישראל. בדרכו חזרה, בא לעיר 'פאס', והתעכב שם כשנה, עד שיצא לדרך לכיוון נמל 'טנג'יר'.
למרבה הצער, בהיותו בדרכו, סמוך לכפר 'ווזאן', חלה רבנו במחלה קשה, עד שנסתלק לבית עולמו.
צאצאיו
בנו רבי חיים – היה ידוע חולי כל ימיו, ורבנו טיפל בו בעצמו במסירות. נלווה אל רבנו בשליחותו במרוקו והמשיך את דרכו כשד"ר לאחר פטירתו. נפטר ביישוב ווירגאן שבמרוקו.
פטירתו
רבנו נפטר בהיותו כבן ארבעים ושתיים בלבד, ביום ט"ו באב שנת ה'תקמ"ב (1782), בדרכו לארץ ישראל, וגופו הקדוש נטמן בכפר 'ווזאן' שבמרוקו.
(תאריך ההילולה הידוע הוא ט"ו באב, וכפי שאף נחקק על מצבתו, אולם יש הגורסים שיום הפטירה האמיתי הוא ט' באב, אלא שכשבאו לקבוע את יום שמחת ההילולא, הוכרחו לציינו ביום אחר, ועל כן בחרו ביום ט"ו באב שהוא יום שמחה בפני עצמו, וגם יום השבעה לפטירת רבנו).
על מצבתו נכתב, 'זאת מצבת קבורת החכם השלם והכולל, זרע קודש, המלומד בנסים, המקובל האלוקי, מורינו ורבינו עטרת ראשינו, מעוד ומגדול, סבא דמשפטים'.
זכותו תגן עלינו, אמן.
