ט' בכסלו: רבי דובער שניאורי מליובאוויטש – האדמו"ר האמצעי

רבי דובער שניאורי (ה'תקל"ד-ה'תקפ"ח, 1773-1827), היה האדמו"ר השני בשושלת אדמו"רי חב"ד, וממשיך דרכו של אביו, האדמו"ר הזקן. קבע את מושב החסידות בעיירה ליובאוויטש. התאפיין באמירת וכתיבת מאמרי חסידות בכמות עצומה, ובסגנון של ביאור מורחב ומעמיק. לאחר פטירתו, והתמנות חתנו ה'צמח צדק' כממלא מקומו, התפרסם בכינוי האדמו"ר האמצעי.

 

שנות ילדותו

רבינו נולד ביום ט' בכסלו ה'תקל"ד (1773), בעיירה ליוזנא שברוסיה הלבנה, כבכור בניהם של אביו רבי שניאור זלמן, מייסד חסידות חב"ד ומחבר ספר ה'תניא', ואמו הרבנית סטרנא.

אביו העניק לו את שמו, על שם מורו ורבו רבי דובער 'המגיד ממעזריטש', שהסתלק כשנה קודם לכן, ובשבת האחרונה לחייו ציווהו לקרוא לבן שייוולד לו על שמו.

כבר בילדותו בלטו בו כישרונותיו הברוכים, ומלמדיו ב'חדר' העלוהו לכיתת הבוגרים על אף גילו הרך. כך החל רבינו ללמוד משנה וגמרא עוד טרם מלאו לו שבע שנים.

בנוסף לשאר לימודיו, קבע עמו אביו הגדול זמן ללימוד משותף בספר הזוהר הקדוש ובתורת החסידות.

נישואיו

בהיות רבינו בן ארבע עשרה שנה בלבד, שידכו אביו עם מרת שיינא, בתו של ר' יעקב מהעיירה ינוביץ' הסמוכה, שהיה מלמד תינוקות ומחסידיו של האדמו"ר הזקן.

רבינו שנתן מיידית את הסכמתו לשידוך, ביקש למהר את שמחת החתונה ולקיימה בהקדם האפשרי, לפליאת כולם הסיבה למעשיו היתה, משום שהיה מצפה בכיליון עיניים לשמוע את מאמרי החסידות שיאמר אביו בחתונתו…

בשנת ה'תק"נ (1790), בהיותו בגיל שש עשרה בלבד, מינה אותו אביו לעסוק בהדרכת האברכים הצעירים בענייני החסידות, והוא עסק בכך בכל כוחו ומרצו. בנוסף להדרכתו את הצעירים שלמדו בחצר הרבי, שלח מכתבי הדרכה גם לאלו שהתגוררו במקומות אחרים.

באותה שנה החל לשמש גם כאחד מכותבי מאמרי החסידות של אביו.

 

הבריחה מלאדי

לאחר מאסרו השני של אביו, האדמו"ר הזקן, בשנת ה'תקס"א (1801), העתיק אביו את מקום מושבו מליוזנא אל העיירה לאדי, שהיתה לבירת חסידות חב"ד במשך השנים הבאות.

בשלהי קיץ ה'תקע"ב (1812), כשפרצה מלחמת רוסיה-צרפת, וצבא נפוליון התקרב לאזור, נאלץ אדמו"ר הזקן לברוח מהעיירה, יחד עם בני משפחתו ומאות משפחות מחסידיו. מסע הבריחה נמשך במשך מספר חודשים, ובמהלכו, ביום כ"ד בטבת ה'תקע"ג (1813), נסתלק האדמו"ר הזקן.

זמן קצר לאחר מכן, מיהרו החסידים להכתיר את רבנו כממלא מקום אביו בקודש. רבנו החליט לקבוע את מושבו בעיירה ליובאוויטש שברוסיה הלבנה, ושם עמד מרכז חסידות חב"ד במשך כמאה שנה.

 

כמנהיג חסידות חב"ד

רבינו היה ממלא מקום אביו הן בהנהגת צאן מרעיתו והפצת החסידות, והן בדאגה לצרכיהם הגשמים של חסידיו ושאר קהילות היהודים ברחבי רוסיה.

רבינו ניהג את עדתו בתקופה קשה מנשוא, תחת שלטונה של רוסיה הצארית. גזירות קשות ניתכו על ראשי היהודים בזו אחר זו. רבינו פעל ללא לאות לשימור התורה והמצוות אצל אותם יהודים. היה להם לעזר ברוחניות וגם בגשמיות, בפרט לאחר גזירת 'תחום המושב' בה נאסר על היהודים לסחור מחוץ לתחומם המוגדר, ונטל הכלכלה היה כבד מנשוא.

רבינו דאג לאחיו היהודים בכפרים השונים שהתמודדו עם גזירת ה'קנטוניסטים' הנוראה, שמטרתה היתה לחטוף ילדים צעירים תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא, ולגייסם לצבא שם השכיחו מהם את יהדותם. ידוע ממקורביו של רבינו כי לגזירה זו היתה השפעה קשה על בריאותו של רבינו, שכאב את כאבם של ההורים המיוסרים, ונשמות ישראל הנאנקות בין הנכרים.

 

מאסרו וגאולתו

אנשי בלייעל העלילו עלילות שונות ומשונות על רבינו ועל חסידיו, שמטרתן הייתה להילחם בתנועת החסידות. בחודש תשרי ה'תקפ"ז, למחרת שמחת תורה, נעצר רבינו ונלקח לחקירות בויטבסק, מקום מושבו של מושל המחוז.

בחקירותיו הפריך רבינו את כל העלילות נגדו, והוכיח כי רק עלילת שקר טפלו נגדו. עד שביום י' בכסלו ה'תקפ"ז (1826), יצא הצדק לאור, ובית המשפט הודיע כי רבינו יצא זכאי בדינו, וכי הוא נקי מכל אשמה. מן השמים תבעו את עלבונו של רבינו, ואנשי הבלייעל שטפלו את העלילות נגד רבינו, קיפחו את רכושם, ובילו את שארית חייהם בצער ובייסורים קשים.

יום י' בכסלו, נקבע לדורות כ'חג הגאולה' של רבינו. חסידי חב"ד נוהגים אין שלא לומר בו תחנון, ומקיימים התוועדות חגיגית, בהודיה לה' על נס ההצלה.

 

תורתו וחיבוריו

אחד הדברים הבולטים בחיי רבינו, הוא עמלו ופעולותיו הרבות לקרב ולהפיץ את תורת החסידות באופן שתגיע לכל יהודי באשר הוא. זאת על ידי אמירת וכתיבת מאמרי החסידות בכמות עצומה, על אף שנות הנהגתו המועטות, ובצורה מבוארת ומורחבת מאד ביחס לאביו. וכן במאמציו להדפסת מאמריו ותורתו בעותקים רבים.

כמו כן דאג להדפיס את ספריו בתחילה בחלוקה לקבצים נפרדים, במיוחד כדי שגם מעוטי היכולת, שלא היה בידם לשלם על רכישת ספרים, יוכלו להשיגם וללמוד בהם. רבינו לא חס על מעמדו ועסק בכך בעצמו ביגיעה עצומה.

רבינו היה שקוע כל חייו בתורת החסידות, עד שאמר עליו חתנו האדמו"ר ה'צמח צדק' שאם היו חותכים את אצבעו של חותנו, לא דם היה יוצא כי אם חסידות…

רבינו עצמו התבטא ששאיפתו היא שאפילו כאשר ייפגשו חסידיו בשוק, תהיה שיחתם לא על עניני העולם, אלא על עניני אחדות ה' המבוארים בחסידות.

ספריו שנדפסו בחייו:

'סדר תפילות מכל השנה עם פירוש המילות על פי דא"ח' (מכונה גם בקיצור: 'סידור עם דא"ח') – סידור בנוסח אביו אדמו"ר הזקן, כשלצדו מאמרי חסידות (- דא"ח, דברי אלוקים חיים) מאביו על התפילה והמועדים, אותם נהג לומר בלילות שבת קודש. המאמרים מודפסים בשולי העמודים סביב קטעי התפילות.

'ביאורי הזוהר' – מאמרי אדמו"ר הזקן על ספר הזוהר, שנאמרו לפני בניו, ונכתבו על ידי רבינו.

'קונטרס פוקח עוורים' – הדרכה מעשית לבעל תשובה (במקור בשפת היידיש, ותורגם ללשון הקודש).

'שערי תשובה' – ספר חסידות העוסק בנושאים היסודיים: תשובה, תפילה ובחירה.

'דרך חיים' – ספר חסידות המבאר את מהות התשובה וחומרת החטא. נחשב ספר יסוד בעבודת התשובה בדרך החסידות. נדפס בתחילה כחלק שלישי של הספר שערי תשובה.

'נר מצוה ותורה אור' – מחולק ל'שער האמונה' – מאמרים בנושאי אמונה וחג הפסח, ו'שער היחוד' – ביאור ענין ההתבוננות באחדות ה', לפי סדר השתלשלות העולמות.

'אמרי בינה' –  מאמרים עמוקים בעניני קריאת שמע ציצית ותפילין ואחדות ה'.

'עטרת ראש' – מאמרים לימים הנוראים.

'שערי אורה' – מאמרים לחנוכה ופורים.

'תורת חיים' – מאמרים לפי פרשיות התורה (ב' חלקים על בראשית, וחלק אחד על שמות), בהם מרחיב ומבאר את מאמרי אביו אדמו"ר הזקן שנדפסו בספרים 'תורה אור ו'לקוטי תורה'.

לאחר הסתלקותו נדפסו חיבוריו הנוספים:

בד קודש.

פירוש המילות.

פסקי דינים.

מאמרי אדמו"ר האמצעי (י"ח כרכים).

מאמרים יקרים.

אגרות קודש.

 

בניו ובנותיו

בנו רבי מנחם נחום.

בנו רבי ברוך.

בתו הרבנית שרה – נישאה לר' מאיר דרברמדיקר, נכדו של רבי לוי יצחק מברדיצ'וב. נפטרה בצעירותה.

בתו הרבנית ביילא – נישאה לר' יקותיאל זלמן וולס.

בתו הרבנית חיה מושקא – נישאה לבן דודה, רבי מנחם מענדל שניאורסון, ממלא מקומו של רבינו, הידוע בשם האדמו"ר בעל ה'צמח צדק'.

בתו הרבנית דבורה לאה – נישאה לרבי יעקב ישראל טברסקי מצ'רקס.

בתו הרבנית ברכה – נישאה לר' יונה מז'יטומיר.

בתו הרבנית מנוחה רחל – נישאה לר' יעקב כולי סלונים. בעצת רבנו עלו לארץ והתיישבו בחברון, ומיסדו את הקהילה החב"דית בה. היתה ידועה כבעלת מופתים ורבים נושעו בזכות ברכתה.

בתו הרבנית אסתר מרים.

בתו הרבנית חיה שרה – נקראה על שם אחותה הגדולה. נישאה לר' אהרן משקלוב, ולאחר פטירתו לר' אהרן זסלבסקי רב העיר קרמנצ'וג.

בתו הרבנית שטערנא פריידא.

 

הסתלקותו

במהלך שנת ה'תקפ"ז (1827), מספר חודשים לאחר גאולתו ממאסרו, התבטא רבינו בכמה הזדמנויות כי הוא מתיירא מהשנה הבאה, ה'תקפ"ח, שיהיו בה גזירות עליו. ופעם אמר: 'כשאבי (אדמו"ר הזקן) נלקח למאסר בפטרבורג בפעם השנייה, בגיל חמישים וארבע, היתה לפניו הברירה לבחור בהסתלקות או בייסורים, ובחר בייסורים; וכפי הנראה השאיר לי את האפשרות השנייה…'.

ידוע היה כי הגאולה לא היתה שלמה מבחינת השלטונות, ונותר חשש שמא יילקח שנית למאסר.

לקראת חודש החגים ה'תקפ"ח, יצא במסע מליובאוויטש אל העיירה האדיטש שבאוקראינה, על מנת לשהות שם בסמוך למקום מנוחת אביו הגדול. במהלך מסע החזרה לליובאוויטש, חלה רבינו מאד, ובעוברם בעיירה נייז'ין שבאוקראינה, החליטו לעצור בה למנוחה. מיום ליום התגברה מחלתו, ובכל פעם שניסו לגעת בו התעלף.

בליל ט' בכסלו ה'תקפ"ח (1827), יום הולדתו בו נמלאו לו חמישים וארבע שנים מיום ליום, וערב יום גאולתו ממאסרו, החל לומר בהתלהבות רבה, מאמר חסידות על הפסוק 'אחרי ה' תלכו'.

לקראת עלות השחר סיים את המאמר במילים 'כי עמך מקור חיים מחיי החיים' ובמילים אלו עלתה נשמתו השמיימה בקדושה ובטהרה.

גופו הקדוש נטמן בעיירה נייז'ין, ורבים נוסעים להתפלל בציונו הקדוש עד ימינו.