רבי שמחה בּוּנֶים (בונהארד) מפשיסחה (ה'תקכ"ה-ה'תקפ"ז, 1765-1827) היה מחשובי האדמו"רים החסידיים בפולין, תלמידו וממשיך דרכו של 'היהודי הקדוש' בעיירה פשיסחה.
ראשית דרכו
רבנו נולד בשנת (1765) לערך, בעיר וודז'יסלאב שבפולין, לאביו רבי צבי הירש, שהיה מגיד נודע ופה מפיק מרגליות, מחבר ספרי הדרושים 'עשרה למאה' ו'ארץ צבי', ואמו מרת שרה.
בילדותו למד תורה מפי אביו, שחינכו וגידלו בקדושה יתירה, על ברכי התורה. משגדל, למד בישיבתו של הגאון רבי מרדכי בנעט, אב"ד ניקלשבורג, וכן בישיבתו של הגאון רבי ירמיה רוזנבוים במטרסדורף.
ראשית דרכו של רבנו היתה בהסתרה גמורה. בשנים אלו נראה שטרם התוודע לתורת החסידות. אורחות חייו היו כשל יהודי מן השורה, והוא עסק לפרנסתו במקצועות שונים.
רק לאחר נישואיו, החל רבינו להתקרב לחסידות. תחילה היה זה כשהכיר את האדמו"ר רבי משה לייב מסאסוב, מגדולי מעתיקי השמועה בתורת החסידות, ורבם של אדמורי"ם רבים. לאחר מכן נסע ללמוד תורה וחסידות בקוז'ניץ מפי האדמו"ר רבי ישראל הופשטיין הידוע בכינויו 'המגיד מקוז'ניץ'.
בהמשך דרכו, הגיע רבנו אל האדמו"ר רבי יעקב יצחק הורווויץ, הלא הוא 'החוזה מלובלין', וינק תורה וחסידות גם ממנו. בשנים אלו עדיין לא היו הליכותיו החיצוניות של רבנו כשל חסיד מן המנין, ברם 'החוזה' קרב אותו אליו, והעריך אותו מאוד.
דבק ב'יהודי הקדוש'
לבסוף דבק רבנו, ברבי יעקב יצחק 'היהודי הקדוש' מפשיסחא. רבי יעקב יצחק המייסד את חסידות ותורת 'פשיסחא', לא חשך מאומה מתלמידו רבנו, וקירב אותו אליו מאוד, עד שהפך לגדול תלמידיו.
חסידות 'פשיסחא', מתייחדת בשימת דגש על הבנה ועומק פנימי, ובהרחקת מידות רעות נסתרות כגון גאוה ורדיפת כבוד וכדומה. שאיפתם הטהורה לעשות כל מעשיהם בלי שום פניה זרה כלל ועיקר. לצורך כך, נדרש מכל הנמנה על בני החסידות, לעסוק בין השאר בספרי עיון ומחקר, כגון 'מורה נבוכים' וספר 'הכוזרי' ודומיהם, משום שרק על ידי ידיעה ברורה, ניתן להגיע למעשה אמיתי ושלם.
בשונה מהמקובל בחסידויות אחרות, בחצר הקודש פשיסחא לא היתה מקובלת הנהגה של 'מופתים' או 'קבלת פדיונות', רק מקום לימוד והעמקה בתורה ובמוסר לבני עלייה. שיטה זו גרמה תחילה להתנגדות מצד תנועת החסידות המרכזית, אחר שנראתה בעניהם כשיטה חדשה וסטיה מהמסורת המקובלת. אך זכה רבנו שבימיו נשתוו הדעות והתבהרו הדברים, והכל נוכחו לדעת כי אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
על כס ההנהגה
בשנת ה'תקע"ד (1813), נפטר רבו 'היהודי הקדוש'. לכל היה מובן מאליו שרבנו הוא הראוי ביותר להמשיך את דרכו. עדת החסידים הכתירה על עצמה את רבנו, וקיבלה את הנהגתו ללא עוררין.
רבנו נטל על עצמו את עול ההנהגה, והוביל את צאן מרעיתו בגאון. בימיו תורת חסידות 'פשיסחא', פרחה שיגשגה ונתפרסמה מאוד. בשיחותיו ואימרותיו הוא ביסס ופיתח והרחיב את תורת רבו, ושיכלל אותה לתורה ודרך חיים שלימה, לכל עובד ה'.
סביב רבנו התקבצו גדולי וצדיקי עולם רבים, שלימים המשיכו את דרכו והנהיגו קהילות גדולות בישראל.
תורתו של רבנו, ותורת פשיסחא בכלל, הינה עמוקה ורחבה. מקובל לומר, שישנם ארבעה דרכים ופירושים מרכזיים בתורת פשיסחא, כולם מאת תלמידיו המובהקים, ומבוססים על דברי התורה שינקו מפי רבנו. והם: פירוש רבי יצחק מווארקא, פירוש רבי מנחם מנדל מקוצק, פירוש רבי יצחק מאיר מגור, ופירוש רבי חנוך העניך מאלכסנדר. כל אחד מהם, סלל בגדולתו דרך לעצמו, כפי השגתו בתורתו של רבנו.
תלמידיו
מתלמידיו הנודעים:
האדמו"ר רבי מנחם מנדל (מורגנשטרן) מקוצק – תלמידו הגדול וממשיך דרכו העיקרי.
האדמו"ר רבי ישראל יצחק מוורקא – לאחר פטירת רבי אברהם משה בנו של רבנו, כיהן כמנהיגם של חלק מחסידי רבנו.
האדמו"ר רבי יצחק מאיר אלתר – בעל 'חידושי הרי"ם', מייסד חסידות גור.
האדמו"ר רבי מרדכי יוסף ליינר – בעל 'מי השילוח'.
האדמו"ר רבי חנוך העניך הכהן לוין – רב העיר אלכסנדר, לשמך מספר שנים כיהן כמנהיג חסידות גור.
הגאון רבי זושא (אלכסנדר זיסקינד הכהן) מפלוצק – בעל ה'תורת כהן'. כותב תורתו של רבנו.
תורתו
רבנו לא העלה את חידושיו על הכתב בעצמו. מעט מחידושיו נכתבו על ידי תלמידו רבי אלכסנדר זושא מפלוצק, ונדפסו בספר 'קול שמחה'.
חלק נוסף מחידושיו הרי הם פזורים בספרי גדולי החסידות בדורו ובדור שאחריו, ונלקטו מאוחר יותר בספרים: 'מדרש שמחה', 'קול מבשר' ו'חדוות שמחה'.
צאצאיו
בנו רבי אברהם משה מפשיסחא – הנהיג חלק מחסידי אביו לאחר פטירתו, אך נפטר כעבור כשנתיים בלבד, בטרם הגיעו לגיל שלושים.
בתו ביילא – אשת חתנו רבי אלימלך אוסטרייך.
בתו ליבא – אשת חתנו רבי לוי יצחק דנציגר, בן תלמידו רבי שרגא פייבל מגריצא.
פטירתו
ביום י"ב באלול שנת ה'תקפ"ז (1827), נסתלקה נשמתו של רבנו לגנזי מרומים, וגופו הטהור נטמן בבית העלמין בפשיסחא.
זכותו תגן עלינו, אמן.
