י"ב מרחשון: רבי בן ציון מרדכי חזן

רבי בן ציון מרדכי חזן (ה'תרל"ז-ה'תשי"ב, 1877-1951) היה רב, גאון ומקובל, מייסד ומנהל ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה. תלמידו ואיש אמונו של מאור הגולה רבנו ה'בן איש חי', והמוציא לאור של ספריו וכתביו.

 

ילדותו של הרב בן ציון חזן

רבנו נולד בבגדאד בחודש ניסן תרל"ו (1876) להוריו רבי מרדכי ורעייתו נעם למשפחת נחום. לימים משפחתו נקראה חזן בשל היותו חזן ושליח ציבור בחסד וכאשר יסופר לקמן.

בקטנותו נתנוהו הוריו בבית מרן מאור הגולה ה'בן איש חי', שגידלו כבנו ממש, על צרכיו הגשמיים והרוחניים. וכך סיפור המעשה: רבנו נולד אחר שני בנים ששניהם נפטרו ל"ע יום לאחר ברית המילה שלהם. כשאמו היתה מעוברת הלכה ל'בן איש חי' כדי שיברכם לזרע של קיימא, ומרן ה'בן איש חי' הבטיחה שבנה הזה יאריך ימים.

במלאות ימי הריונה, נולד רבנו בשעה טובה, ונכנס בבריתו של אברהם אבינו. שמו בישראל נקרא 'בן ציון', כדברי מרן החיד"א בספרו ככר לאדן בשם הירושלמי שמי  שמתים בניו, יקרא שם הנולד 'בן ציון' ויחיה.

והנה, גם הוא חלה יום לאחר המילה ופירפר בין חיים למוות. אמו מיהרה לרבנו הבן איש חי שהרגיע אותה ואמר לה שהרך הנולד עוד יחיה ויאריך ימים בשיבה טובה. בראותו את פחדה ומצוקתה של אם רבנו, הורה לה להביאו אל ביתו שלו, לגדלו בשנותיו הראשונות, עד אשר יתחזק ויתהלך כבריא. כך זכה הילד בן ציון להתחנך בבית רבנו יוסף חיים ולינוק מקדושתו תורתו והנהגותיו, ובמשך כל חייו היה רבנו דבוק ברבו כתלמיד נאמן.

משגדל מעט היה רבנו לתלמיד מצטיין השוקד על תלמודו, ורבו הבן איש חי מצאו ראוי למסור לו גם מתורתו ברזי הקבלה. לימים, סמך עליו והפקיד בידיו את כתביו היקרים לו מפז כדי שיוציאם לאור עולם.

 

סולם עליה

כבר בהיותו נער צעיר שימש רבנו כחזן בבית הכנסת הגדול "צלאת אל כבירי" שם היה מתפלל רבו רבי יוסף חיים. רבנו נתברך בקול נעים וחזק, והיה משתפך בתפילתו כבן המתחטא לפני אביו, ומרגש את כל הקהל אחריו בנעימה קדושה ובהתעוררות הלב, עד שלא היה יהודי בבגדד שלא התאווה להתענג על תפילתו ונעימותיו. זאת הסיבה שהיו מכנים את רבנו בשם 'חזן' שנשתרש כשם משפחתו בנוסף לשם מרדכי על שם אביו כנהוג אצל יהודי בבל.

כל לילה בחצות היה נעור לבוא לבית הכנסת לומר תיקון חצות יחד עם חכמי המקובלים. היה מתחנן בגעגוע לגאולה השלימה ולבנין בית המקדש, וקולו החזק היה נוגע בלבבות ומעורר את כל העם לבכי. כך גם נהג לאחר שנים כמנהל ישיבת פורת יוסף הסמוכה לשריד בית מקדשנו הכותל המערבי בזמן אמירת תיקון חצות בימי בין המצרים בצהרי היום, וכפי שסיפר פעמים רבות מרן הרב עובדיה זצוק"ל.

מן השמים סיבבו, ודווקא משום קולו המיוחד, הוכרח לבוא ולעלות מבגדאד לארץ ישראל. היה זה באחד הלילות. רבנו כהרגלו התיישב על הארץ וקרא תיקון חצות, וקולו החנון נשמע למרחוק, עד שהגיע לאוזניו של השייח הראשי של בגדאד, ומחשבה זדונית עלתה בראשו, כי הלא ראוי שאדם עם קול ערב כזה, ישמש כחזן בבית תיפלתם.

אמר ועשה, הלך בעקבות הקול, הגיע לרבנו, ושטח בפניו את רעיונו השטני. רבנו הזדעזע, וניסה להיפטר ממנו, באומרו שכדי לשמור על קולו, הוא זקוק לגמוע מספר רב של ביצים חיות, אולם השייח לא הרפה עד שדרש ממנו להתאסלם ח"ו ולהיענות לבקשתו.

בצר לו, פנה רבנו לרבו הגדול וסיפר לו את אשר אירע. רבנו הבן אש חי, אשר ידע כי לא ירפו ממנו, וסכנת חיים מרחפת על ראש תלמידו, הורה לו שעוד באותו הלילה יברח לבדו מבגדאד לארץ ישראל. המצב הכלכלי בארץ ובפרט בירושלים היה בכי רע, ולכן אמר לו רבו כי הוא מפקיד בידיו את כתביו היקרים להדפיסם בירושלים, כאשר היה רצונו מכבר להדפיסם בארץ הקודש ועל ידי פועלים יהודים דווקא, ומזה יהיה לו פרנסה.

רבנו נפרד ממשפחתו ובאישון ליל יצא לדרך הקשה והארוכה כמצוות רבו. בתחילה נסע מבגדאד לעיר בצרה, ומשם הפליג באונייה לעדן שבתימן, כדי שלא יתגלה לשלטונות שאסרו לעלות לארץ ישראל. משם נסע בשיירה במשך שישה חודשים, עד שבאלול שנת ה'תרנ"ח (1898) הגיע לארץ ישראל, ובחודש מרחשוון שאחריו הגיע לירושלים, ובחר להתגורר בשכונת הבוכרים.

בראשית שנות שבתו בירושלים שימש רבנו בתפקיד מלמד תינוקות של בית רבן, בתלמוד התורה הגדול של עדת הבוכרים. ובנוסף התמסר ללימודי הקבלה בישיבת רחובות הנהר בראשות רבי חיים שאול דוויק הכהן, וכך התפרסם כעוסק בקבלה מעשית, והפליא לעשות בעצותיו וברכותיו כולל תיקון נשמות המגולגלות כאשר כתב בקונטרס "מעשה נורא של הרוח".

בשנת ה'תרס"ז (1906) ייסד יחד עם חבריו הגאונים, רבי יחזקאל עזרא יהושע הלוי, ורבי יעקב חיים סופר, מחבר הספר הנודע כף החיים – ובתרומתם של מנשה מאור מסינגפור ויוסף סמוכה ממצרים – ישיבה נודעת לעדת המקובלים בשם שושנים לדוד.

 

הרב בן ציון מרדכי חזן על כס ההנהגה

בשנת ה'תרע"ה (1915) לערך, עלה בלב הנדיב הנכבד יוסף אברהם שלום מהעיר כלכותה שבהודו, בעצת מרן הבן איש חי, להקים ישיבה בירושלים עיר הקודש, סמוך למקום הקודש והמקדש, בה יעסקו יומם וליל בלימוד תורת הפשט והקבלה. הימים ימי טרום הקמת המדינה, ומתיחות גדולה שררה בין היהודים לבין שכניהם הערבים. משימה כזו, לקנות קרקע בלב ירושלים העתיקה, סמוך ונראה למקום המקדש, הייתה כמעט בלתי אפשרית. כדי להוציא את הרעיון מן הכוח אל הפועל, היה צורך באיש אשר רוח בו, שיפעל בעוז ובתעצומות ובתבונה יתירה, ויוכל לאתר קרקע מתאימה, לפקח על רכישת חומרי הבניין, וכמובן אתגר הבניה עצמה, וניהול הישיבה שתקום.

הנדיב יוסף שלום התייעץ עם מורו רבנו יוסף חיים זצוק"ל, והוא מיד הורה לו על רבנו שהוא שליח ישר ונאמן ובעל התכונות הטובות והמתאימות ביותר לקחת אחריות על הקמת הישיבה ולנהלה ברוחניות וגשמיות.

לאחר כשבע שנים בשנת ה'תרפ"ג (1923) הסתיימה הקמת בניין ישיבת פורת יוסף הנחשבת לאם הישיבות לבני עדות המזרח. רבנו התגורר בחצר הישיבה וניהל את הישיבה ביד רמה, התמסר כולו לרווחת התלמידים ברוחניות וגשמיות ושימש בתפקיד זה עד ליומו האחרון. בתחלה לצד הגאון הרב רפאל שלמה לנייאדו שהתמנה כראש הישיבה הראשון, ולאחר מכן לצד ראש הישיבה ורב רבנן מרן הרב עזרא עטייה זצוק"ל.

לא מן הנמנע לומר, כי יש לזקוף לרבנו את כל מהפכת התורה בדורנו שנעשתה על ידי מרן הרב עובדיה, וכפי שסיפר פעם מרן הרב עובדיה בעצמו, שכאשר בא להתקבל לישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה, לא היתה אפשרות לקבלו מחמת העניות גדולה ששררה בישיבה, אולם רבנו שראה את כשרונו המדהים והכוחות הטמונים בעלם הצעיר, הורה להפחית ממשכורתו, הדלה בלאו הכי, כדי שיוכל הנער הצעיר עובדיה יוסף להסתופף על ספסלי הישיבה. לימים אמר מרן הרב עובדיה על רבנו 'כמה הכרת הטוב חייב אני לרבי בן ציון חזן זיע"א, שאם לא היה מקבלני כמה יוסף איכא בשוקא'…

בנוסף לתפקידו בישיבה, היה ידוע כדרשן מופלא פה מפיק מרגליות. דרשותיו ומוסריו היו מעוררות את העם לבכייה ולהרהורי תשובה עזים. דרכו הייתה לשלב בדרשותיו אגדה, מוסר וגם הלכה, כדרכו בקודש של רבו הבן איש חי, והיה מרתק את שומעיו במשך שעות ארוכות.

בנוסף, שימש כחזן קבוע בבית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי בימים הנוראים.

בשנת ה'תש"ד (1944) נבחר רבנו לראש וועד עדת הבבליים בירושלים ופעל רבות יחד עם חברי הוועד לחיזוק מבצרי הדת בקרב אנשי העדה, ודאג רבות לרווחת העניים והנזקקים.

אחד האירועים הבולטים בחייו של רבנו, הוא סיפור הצלת תושבי העיר העתיקה מטבח, בידי חיילי הלגיון הירדני והתושבים הערביים צמאי הדם. היה זה בשנת ה'תש"ח (1948) בזמן מלחמת העצמאות. כאלפיים נפש יהודים אנשים נשים וטף היו נצורים בתוך חומות ירושלים העתיקה, תחת הרעשה כבדה של כוחות הלגיון הירדני שצר על העיר, והצליח להבקיע פעם אחר פעם את קווי ההגנה של כוחות היהודים אשר סבלו מחוסר במזון ותחמושת, למרות קריאתם הנואשת לעזרה מבחוץ. בשלב מסויים נאלצו המגינים לסגת לאחור, והתושבים היהודים היו נתונים בסכנת חיים מיידית.

אז אזר רבנו כגבר חלציו, והחליט יחד עם רב קהילת האשכנזים, הגאון רבי ישראל מינצבורג מחבר שו"ת שארית ישראל, כי יש להגיע להסדר כניעה עם צבא האויב, בטרם יכנסו לעיר ויטבחו בכולם ללא רחם. זאת בניגוד לעמדת ההנהגה הצבאית שישבה מרחוק, וסירבה להיכנע על חשבון התושבים. יחד שמו נפשם בכפם ללכת ובידם דגל לבן לאות כניעה. הם חצו אל מעבר לקווי האויב, אשר המשיך להמטיר אש ופגזים לכל עבר. רבנו אף נפצע בפניו מרסיסים. כשהגיעו אל מפקד כוחות האויב, באו אתו במשא ומתן לאפשר את יציאת התושבים עם נשיהם וטפם, ובכך הציל את תושבי העיר העתיקה מכיליון והשמדה ודאית.

לאחר נפילת העיר העתיקה בידי הירדנים התעקש רבנו להמשיך להתגורר במה שנשאר ממבנה הישיבה, על אף הסכנה שבדבר, אולם לאחר הפצרות רבות מבני משפחתו, נעתר להם ועבר לגור בשכונת קטמון בעיר החדשה, שם המשיכה הישיבה לפעול, עד אשר נבנה לה בנין קבע בשכונת גאולה.

 

רבותיו של הרב בן ציון חזן

בילדותו למד רבנו אצל הרב הגאון רבי שמואל בן אברהם מג'לד תורת הפשט. וכשגדל ונתעלה יותר זכה ללמוד ש"ס ושלחן ערוך מפי רבנו הבן איש חי בעצמו, עד אשר מילא כרסו, ומצאו ראוי להכניסו גם ברזי הקבלה ותורת הנסתר.

היה גם בקשר אמיץ עם רבנו אליהו מני ז"ל, רבה הראשי של חברון, שמוצאו מבגדאד, ורבנו היה מי שקישר בינו לבין רבנו הבן איש חי.

בארץ ישראל למד רבנו במחיצת המקובלים בישיבת 'רחובות הנהר'. ראש הישיבה הגאון המקובל רבי חיים שאול דוויק הכהן, הגאון רבי אברהם ענתבי, הגאון רבי אברהם עדס, והגאון רבי יום טוב ידיד הלוי זצוק"ל.

כמו כן למד עם הגאון רבי סלמאן אליהו, אביו של הראשון לציון רבי מרדכי אליהו זצוק"ל.

 

תלמידיו של הרב מרדכי חזן

רבים מתלמידי הישיבה נחשבו לתלמידיו המובהקים, ומהם שגדלו לגדולי התורה בארץ ובתפוצות. ביניהם מפורסם הגאון רבי יהודה מועלם, מראשי ישיבת פורת יוסף בשכונת גאולה.

 

צאצאיו

בצעירותו המוקדמת נשא את אשתו הראשונה, ממנה נולדו לו בתו מזל טוב, ובנו שמעון. אולם בצוק העיתים נתפרדה החבילה.

בחודש מנחם אב ה'תרע"ג (1913) נשא בזיווג שני את רעייתו, הרבנית רחל למשפחת בכר, ממנה נולדו לו ילדיו הנוספים:

בתו מרגלית.

בנו רבי יוסף חיים – נקרא על שמו של הבן איש חי.

בתו נעמי.

בנו רבי מרדכי – חתנו של רבי בן ציון אטון, מרבני ישיבת פורת יוסף.

בתו אסתר.

בתו חבצלת.

בנו מאיר.

בתו רות.

בנו רבי אביחיל.

 

ספריו וחיבוריו

נפלאים מעשיך – מעשיות אשר קיבץ רבנו מכל ספרי הדרושים של רבו מרן הבן איש חי זצוק"ל.

משל ונמשל – משלים הפזורים בספרי הבן איש חי זצוק"ל.

תיקון הכללי – ליקוט תיקונים ותפילות מפי סופרים וספרים.

הגדה של פסח – עם הלכות פסח על פי פסקי הבן איש חי זצ"ל, מתורגמת מערבית ללשון הקודש. יצאה לאור בשנת ה'תרע"ד (1914).

קונטרס מעשה נורא של הרוח – בו מגולל רבנו את סיפור הוצאת הרוח שנכנסה בגופה של אשה אחת בירושלים, שרבנו פעל להוציאה ולהביאה אל תיקונה.

בעת חורבן ישיבת פורת יוסף במלחמת העצמאות, חיילי הלגיון העלו באש גם את ספריית הישיבה, וכן את מקום מגוריו של רבנו, שם היו כתביו הרבים, ובתוכם כתבי יד של דרשותיו לציבור במשך כארבעים שנה. חבל על דאבדין.

רבנו ערך כעשרים מספרי הבן איש חי, והוציאם לאור עולם בדייקנות וברוב פאר והדר. בהם שו"ת רב פעלים וסוד ישרים, שו"ת תורה לשמה, ספר תפילות לשון חכמים, ספר רב ברכות מערכות, וספר עוד יוסף חי פסקי הלכות.

ספרים נוספים יצאו לאור בעריכתו כמו ספר זכרון טוב בעניני מוסר לרבי משה רוזא זצ"ל, ועוד ספרים וקונטרסים שהופצו בזמנו לזכות את הרבים.

 

פטירתו של רבי בן ציון מרדכי חזן

רבנו ניהל את ישיבת פורת יוסף ביד רמה, עד אחרית ימיו. ביומו האחרון, י"ב במרחשוון ה'תשי"ב (1952), הופיע בישיבה, והודיע לסובבים כי הגיע זמנו להיפטר לבית עולמו, תוך שהוא מבקש שלא יעשו מזה רעש גדול. לאחר מכן רץ לביתו, וציווה את משפחתו דברים אחרונים. עלה על מיטתו, קרא קריאת שמע בכוונה, והשיב את נשמתו ליוצרה בטהרה, כשהוא כבן שבעים וחמש.

אלפים מעמך בית ישראל רבנן ותלמידיהון, הלכו אחר מיטתו וליווהו בדרכו האחרונה. גופו הקדוש נטמן בבית החיים סנהדריה בירושלים.

זכותו תגן עלינו אמן.