י"ג כסלו: רבי רחמים מאזוז זצ"ל

(התר"ך-ה'תרס"ט, 1860-1908)

 

ילדותו

רבנו נולד בשנת ה'תר"כ (1860), באי ג'רבה אשר בדרום תוניסיה, לאביו הדיין המצוין רבי מנחם מאזוז ולאימו מרת תראכי זכר צדיקים לברכה, למשפחת מאזוז המעטירה, שמקורה ממגורשי ספרד.

רבי מנחם, אביו של רבנו, שהיה מרביץ תורה לתלמידים, ונודע בשקידתו והתמדתו בתורה, לא האריך ימים, ונפטר בראש חודש אדר שנת ה'תרכ"ח (1868). הוא השאיר אחריו את רעייתו האלמנה ושלושת ילדיו הרכים, ביניהם רבנו, שהיה אז בן שמונה בלבד.

אמו הרבנית נאלצה לנדוד עימם לתוניס הבירה, כדי לנסות למצוא מקור למחייתם. היא השכירה עצמה כמשרתת בבתי גבירים, וגידלה את ילדיה במסירות ובעמל רב. וכה מתארה רבנו בהקדמת ספרו: 'אשר יגעה בעשר אצבעותיה, לילה כיום תאיר, שינה לא נתנה לעיניה ולעפעפיה תנומה, עד אשר גידלתנו כאב, בעזרת הא-ל וישועתו'. באותה הקדמה מביע רבנו גם את צערו הגדול, על שלא זכה ליהנות מחכמת אביו, מחמת פטירתו בדמי ימיו.

 

סולם עליה

בגיל צעיר ביותר נחלץ לעזרת אמו בעול הפרנסה, והשתלם במלאכת החייטות והתפירה, בהן עסק רוב ימיו, כשהוא מוציא מתחת ידיו האמונות, בסייעתא דשמיא, גלימות ומעשה רקמה מעולים ביותר. את התמורה שקיבל תחתם, מסר לאמו לצורך כלכלת המשפחה. 

מצעירותו היה מתנהג בקדושה ובחסידות בסתר, אף שכלפי חוץ היה עוסק במסחר בחנותו, ונראה ככל שאר האנשים. וכך מעידים עליו רבני ג'רבה בהסכמתם לספרו 'כסא רחמים': 'ואם כי בהשקפה ראשונה יתייצב לעומתנו רק דמות איש סוחר, וברוב ימות החול החנות פתוחה, הנה זה רק למראית עין, אך באמת מקיר החנות וביתה, מחשבותיו והגיוני פיו ולבבו יקדיש אך לתורה ולתעודה בכל עת מצא, כאשר כה יעידון ויגידון רבים וכן שלמים, המתחקים על תהלוכותיו בקודש'.

רבנו ניחן בחכמת חיים מופלאה, וכשמו כן הוא, היה רחמן בעל מידות תרומיות ועדין מזג בטבעו. היה גם זהיר מאוד בדיבורו, וגם בדברים המותרים היה מרבה בשתיקה. הוא נזהר מאד לא להוציא מפיו דבר מגונה או שיש לו משמעות לא טובה. וכגון שלא לומר 'לכבות את האור', אלא לומר 'לסובב את האור' (מתאים לפי המציאות בזמנם שהיו מכבים על ידי סיבוב הכפתור), וכך חינך והנהיג את בניו וצאצאיו אחריו.

גם בחינוך ילדיו היה כפדגוג ומחנך אומן, ובין כתביו נמצאו רשימות בהם כתב לעצמו את התכונות והכוחות המיוחדים שבכל אחד מילדיו, כדי לגדלם ולחנכם באופן הטוב והמותאם להם ביותר, וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום 'חנוך לנער על פי דרכו'.

כל ימיו ברח מן הכבוד, וכשהתברר לו באחד הימים שבעלי החנויות בשוק היו מוזילים לו את סחורתם כדי לכבדו, הורה לבני ביתו שמעתה לא יקנו בשוק אלא על ידי שליח, מבלי שייוודע שהוא הקונה. 

לאחר שנים מספר, חזר לג'רבה, מקום הולדתו, ושם נשא לאשה את הצדקת מרת אמימה, נכדתו של הרב הגאון והדיין הרב נסים חדאד זצ"ל.

 

על כס ההנהגה

כמסופר לעיל, מילדותו היה עוסק במסחר בגלימות ובגדי רקמה. כשהרחיב לו עבר לעסוק בהלוואות בריבית לגויים, עד שבסוף ימיו צבר עושר רב, בו הרבה לעשות מעשי צדקה וחסד.

רבנו, בנפשו הצנועה סלד והתרחק כל חייו מן הכבוד והשררה, וכמו שכתב בעצמו ב'קונטרס הנהגות ישרות', כצוואה לצאצאיו, בזה הלשון: 'אין ראוי ליכנס תחת שום משרה ציבורית בשום פנים'.

משכך, כשבאו לבקשו להתמנות לתפקיד נשיא הקהילה, ולהחליף את הנשיא הנוכחי שהיה בן בלייעל, והיצר את צעדיהם של אחיו היהודים כדי למצוא חן בעיני השלטונות, אך טבעי היה שיסרב בתוקף לבקשה, בטענה שאינו מתאים לתפקיד.

רק כשבאו אליו רבני העיר, ובראשם דודו הגאון רבי סאסי הכהן יהונתן זצ"ל, שהיה הרב הראשי ואב בית הדין, והוא הבטיח לו עולם הבא בשכר שיעסוק בצרכי ציבור באמונה, נאלץ רבנו להסכים ולקבל על עצמו את המשרה הרמה.

רבנו מילא את תפקידו בנאמנות, בעדינות, ובפיקחות נפלאה. הוא ידע להלך עם כל אחד לפי טבעו ומזגו, וראה הצלחה רבה בכל פעולותיו ומעשיו.

בשנות ילדותו, בתקופה בה שהה בתוניס, קלטה אוזנו החדה את השפות הערבית והצרפתית, המדוברות בשווקי תונס. לימים התברר שמן השמים גלגלו זאת, כדי שיוכל לצאת ולבוא במשרדי השלטון כנציג הקהילה היהודית, ולדאוג לרווחתם.

מעשה נפלא מסופר מתקופת הנהגתו של רבנו כנשיא הקהילה, בה ניכרת חוכמתו ופקחותו של רבנו, וסייעתא דשמיא לה זכה, בניהול חיי הקהילה בצורה מיטבית.

המעשה היה ביהודי בעל מפעל לעיבוד עורות, המעסיק בין שורותיו מספר פועלים. ביום מן הימים, הרגיש בעל הבית בחסרונם של חמישה עורות, וחשדו נפל על פועל אחד שידו במעל. הפועל מצידו כפר באשמה, והתעקש לטעון שאינו יודע מאומה מהעניין. כשבאו לפני רבנו כדי להתדיין בפניו, הרגיש רבנו בחושיו החדים שהפועל אינו דובר אמת, וניסה לדובבו שיחזיר את העורות לבעליהן. כשראה רבנו שהוא עומד בדעתו וממאן להודות, הורה לו לחלוץ נעליו מחוץ לחדר, כהכנה לקבלת מלקות, כנהוג בזמנם. הלה חלץ מנעליו והמתין לגורלו. רבנו קרא בחשאי לשליח בית הדין וציווה עליו לקחת את מנעליו ולרוץ לביתו של הפועל, ולבקש מאשתו את חמשת העורות שהביא הביתה לפני מספר ימים, ולראיה כי כנים דבריו יציג לה את מנעליו. עשה השליח כדברי רבנו והביא אחר כבוד את העורות בפניהם לבושתו של הגנב… כך נוכחו כולם לראות כי חוכמת אלוקים מפעמת בליבו של הרב, לדון דין אמת לאמיתו.

מתוקף תפקידו, לחם רבנו מלחמת ה' במשכילים שבאו להקים את מוסדות 'אליאנס' בג'רבה, ובראותו את החורבן הרוחני העצום שהביאה תנועה זו לקהילה בתוניס, גילה דעתו קבל עם ועדה, בלשון רכה אך תקיפה, כי בשום פנים ואופן לא תדרוך כף רגלם של תנועה זו בקהילתם. כמו כן, הצטרף לקריאת הרבנים להחרים כל מי שישתף פעולה עם תנועה זו.      

שנה אחת בלבד שימש רבנו בנשיאות הקהילה, לצורך הדחת הנשיא שלפניו. משתם הצורך, מיהר רבנו להתפטר מן התפקיד לטובת הבא אחריו, ולא התמכר למנעמי השלטון, והכבוד הגדול שרחשו לו. נאמן היה רבנו לדעתו ולדבריו שכתב בצוואתו, שמי שנלכד במשרה ציבורית כלשהי 'ימשוך עצמו מהר ובעדינות, בטרם ימשכוהו אליהם, ומיום הכניסה יחשוב על יום ההתפטרות'…

 

ספר תורה מיוחד

ברשותו של רבנו היה ספר תורה נדיר ומיוחד במינו, הן ברמת ההידור בו נכתב, והן בצורת הכתב וביופיו. ספר זה נרכש על ידי רבנו בשנת ה'תרנ"ח (1918) מהשד"ר (שלוחא דרבנן) שבא מארץ ישראל ואתו הספר תורה המיוחד והציעו למכירה פומבית. רבנו בעיניו הפיקחות והחודרות הבחין במהרה בכתב המהודר והמהוקצע, וביקש לקנותו בכל מחיר אשר יושת עליו.

מיד לאחר שהובא ספר התורה לביתו, הזמין אליו את טובי המגיהים בג'רבא, כדי שיעברו על הספר במתינות מתחילתו ועד סופו, לבודקו ולתקנו מטעות, ולו הקטנה והדקה ביותר. ברם, על אף מאמציהם הרבים לא הצליחו למצוא אפילו טעות אחת, עובדה נדירה ביותר, אפילו בימינו בעידן בדיקת המחשב. לאושרו של רבנו לא היה גבול, והוא מיהר להכניסו לבית הכנסת 'צלאת אל חורי'. בצניעותו הגדולה לא רצה להכניסו כנהוג בקהל רב בשירה וריקודים, והעדיף להביאו לבדו בצנעה בשעת בוקר מוקדמת ולהכניסו אל ההיכל בחרדת קודש.

לימים, עבר ספר תורה עתיק זה להיכל ישיבת 'כסא רחמים' בתוניס, כשנכדו של רבנו, ראש הישיבה הגאון רבי מצליח מאזוז זצוק"ל, היה יושב להגיהו מידי שבוע מטעויות הנובעות מפגעי הזמן (בפרט שהמדובר בכתיבה על קלף משוח), במשך כשעתיים תמימות, כדי שיוכלו לקרוא בו בשבת. בניסי נסים, ניניו הגאונים ראשי הישיבה בארץ ישראל הצליחו להביאו ארצה, והוא מונח כיום בהיכל ישיבת כסא רחמים בבני ברק.

 

חיבוריו

'כסא רחמים' על ספר תהלים – בספר זה מעלה רבנו את חידושיו שנתחדשו לו בעת שהיה מנצל את זמנו בשבתו בחנותו בשוק בין הסוחרים, ומוחו היה חושב בדברי תורה. בין גברא לגברא היה רבנו עוסק בתורה ומחדש בה, וכאשר העידו אף רבני ארץ, כמובא לעיל.

הספר נדפס בירושלים בשנת העת"ר (1910), כשנה לאחר פטירת רבנו, על ידי בניו שהזדרזו ומסרו כתב היד למגיה מומחה הלא הוא הגאון רבי מקיקץ השלי זצ"ל, הנודע כגדול המגיהים בג'רבא ולימים בארץ ישראל, שמאות ספרים עברו תחת ידו ויצאו לאור בעריכתו.

בנוסף הספר עבר את הגהתו של הגאון רבי משה שתרוג זצ"ל, לימים אב בית הדין בג'רבה. הספר נדפס שוב בשנת ה'תש"נ (1990). בסוף הספר מצורפים מעט חידושים על סדר פרשיות השבוע מאת רבנו זצ"ל.

'קונטרס הנהגות ישרות' – כעין צוואה שכתב רבנו לעצמו ולצאצאיו. רבנו לא רצה לקוראו 'צוואה', כדי שלא יענשו אם לא יקיימוה. הקונטרס נכתב בכתב ידו בערבית, והועתק מכתב היד על ידי הגאון רבי מקיקץ השלי זצ"ל. הוא יצא לאור מחדש בתרגום ללשון הקודש, ועם מקורות והערות על ידי נינו מרן ראש ישיבת כסא רחמים, רבנו מאיר מאזוז שליט"א.

 

צאצאיו

לרבנו ולרעייתו הרבנית אמימה נולדו שישה בנים ושתי בנות.

ואלה שמותם: הבכור רבי מנחם, רבי רפאל אביו של הגאון רבי מצליח מאזוז זצוק"ל והי"ד בעל שו"ת איש מצליח וראש ישיבת כסא רחמים בתוניס (שמה של הישיבה נקרא גם על שמו), רבי כמוס, רבי מעתוק, רבי יוסף, רבי שושן. ושתי בנות תרכייה ומסיעדה.

בין ניניו הרבים נמנים הרבנים הגאונים צנתרי דדהבא מופת הדור רבנו מאיר מאזוז שליט"א ראש ישיבת כסא רחמים המעטירה בארץ ישראל, ואחיו הגאון רבי צמח מאזוז שליט"א ר"מ ומנהל הישיבה, והגאון רבי רחמים מאזוז שליט"א הרב הפוסק בישיבה וראש מפעל "איש מצליח".

 

פטירתו

בסוף ימיו ערך רבנו מהדורה שניה של ספרו על התהלים, וכשהגיע לפסוק 'א-דני יסעדנו על ערש דוי', חלה את חוליו האחרון, ונסתלק לבית עולמו ביום י"ג כסלו התרס"ט (1908) והוא בגיל ארבעים ותשע. 

גופו הקדוש נטמן בית החיים אשר בבית כנסת הגדול בג'רבא.

וכך נכתב על מצבתו: 'זאת מצבת קבורת פינת יקרת הוד הדרת רודף צדקה וחסד הגביר הנעלה לשם טוב ולתהילה כה, הלא הוא העלוב החכם ושלם סניור ר' רחמים מאזוז תנצב"ה אכיר"א ליל ב' י"ג כסלו תרס"ט לפ"ק, תהיה מנוחתו כבוד'.

זכותו תגן עלינו, אמן.