רבי יעקב יהושע פַלְק (ה'תמ"א-ה'תקט"ז, 1680-1756) היה מגדולי חכמי ישראל בתקופת ה'אחרונים', רב הערים למברג (לבוב), ברלין, מֶץ ופרנקפורט-דמיין, ומחבר סדרת ספרי 'פני יהושע' על התלמוד.
ראשית דרכו
רבנו נולד ביום כ"ח כסלו שנת ה'תמ"א (1680), בעיר קראקא (קרקוב) שבפולין, לאביו רבי צבי הירש, שהיה דיין בבית הדין בעיר, ולאימו מרת מרים. אבי אימו היה רבי אברהם הלוי, שהיה חתן הגאון רבי יהושע חריף בעל ה'מגיני שלמה', ורבנו נקרא 'יהושע' על שמו.
בילדותו למד רבנו אצל הגאון רבי גבריאל אסקלס, ששימש לימים כראש ישיבה, רב ואב"ד בכמה קהילות חשובות. בנוסף למד והשתעשע רבות בדברי תורה עם תלמידי החכמים שבעיר, והתגדל על ברכיהם.
רבנו למד בחשק ובהתמדה, ועוד בגיל צעיר היה מוחו שופע ומחדש חידושי תורה רבים, בעומק העיון ובהבנה ישרה, 'קולע אל השערה'. את חלק מחידושיו מתקופת צעירותו העלה על הכתב, והזכירם בספרו הגדול 'פני יהושע' על הש"ס.
סולם עליה
דרך לימודו היתה עיון חודר לעומק הסוגיה, וליבון שיטות הראשונים והאחרונים. במיוחד עסק בדברי רש"י ובעלי התוספות. לימים העביר רבנו את דרכו בלימוד לתלמידיו הרבים, והטמיע זאת בחידושיו שנדפסו בספרו פני יהושע. עם זאת היה רבנו מבטל דעתו מפני דעתם של הראשונים, וגם כמעיר בדבריהם משתמש בלשון ענווה וצניעות. רבנו עסק גם בתורת הסוד והקבלה, ודרכו לתרץ הרבה סוגיות בש"ס, גם על פי שיטות המובאות בספר הזוהר והמקובלים.
בשנת ה'ת"נ (1589), עברה משפחתו של רבנו לעיר ריישא, שם יצק מים ולמד תורה מפי אחי-אמו הגאון רבי שמואל אב"ד ריישא. גם שם עשה חיל בלמודיו, והקדיש את כל עיתותיו חשקו ומרצו, לגדול בתורה ובעבודת ה'.
בהגיעו לפרקו, נשא לאשה את רעייתו מרת לאה, בתו של הגביר רבי שלמה סג"ל לנדא, מהעיר למברג (לבוב). לאחר נישואיו התיישב בלמברג, והיה סמוך על שולחן חותנו, כדי שיוכל לעסוק בתורה ללא טרדות פרנסה. באותה תקופה נולדה לרבנו בתו גיטל.
רבנו עמל והשקיע רבות בלימוד לתלמידים. בביתו ייסד ישיבה, אליה התקבצו תלמידים רבים, כשהוא מדריכם לצלול לעמקי ים התלמוד בדרך העיון הישר כדרכו.
האסון בלמברג
ביום ג' בכסלו ה'תס"ג (1702), אסון חמור פקד את רבנו ומשפחתו. בקרבת ביתו היו מחסנים של אבק שריפה, שלפתע התלקחו וגרמו לפיצוץ ושריפת ענק, ובעטיים קרסו בתים רבים על יושביהם. בין הנספים באסון הנורא, היו רעייתו של רבנו, בתם הקטנה, וכן אם רעייתו. גם רבנו עצמו נלכד בין ההריסות ללא יכולת לצאת, והיה בסכנה גדולה, עד שלבסוף ניצל בנסי-נסים.
בהקדמתו ל'פני יהושע על מסכת כתובות', העיד רבנו שבאותם הרגעים הקשים, נדר והבטיח שאם יעזור לו ה' לצאת בחיים ולהמשיך ללמד תלמידים, יחבר ספר על הש"ס, בדרכו של זקנו בעל ה'מגיני שלמה', לתרץ את קושיות בעלי ה'תוספות' על רש"י.
לאחר האסון הנורא, נישא רבנו בשנית למרת טויבא, בתו של הגביר רבי יששכר בעריש מלמברג. אף הוא, כחותנו הקודם של רבנו, הכיר במעלתו של רבנו, ודאג לפרנסתו כדי שיוכל לשבת על התורה ועל העבודה, ולהעמיד תלמידים רבים.
במהלך השנים הבאות כיהן רבנו כרבן של עיירות שונות בגליציה, בהן: קורוב, ריטשוול, טרלא (טרלוב), ולינסק (ליסקו).
באייר ה'תע"ח (1778), בעקבות פטירתו של ה'חכם צבי', הגאון רבי צבי הירש אשכנזי, שהתמנה לשמש כרבה של למברג והמחוז חודשים ספורים קודם לכן, התבקש רבנו לשוב ללמברג ולמלא את מקומו.
בקיץ ה'תפ"ד (1784), לאחר שנים ספורות ברבנות למברג, הודח רבנו ממשרתו, בעקבות רדיפות מצד נכבדי ועשירי הקהילה שהתנגדו לרבנותו התקיפה, ועבר להתגורר בעיירה בוטשטש (בוצ'ץ'). למרות זאת, המשיכו בני קהילות שאר ערי המחוז להחשיבו כרבם, כיון שהדחתו היתה שלא כדין.
על כס ההנהגה
בשנת ה'תצ"א (1731), נעתר רבנו לבקשת קהילת קודש ברלין שבגרמניה, לבוא ולכהן פאר כרב העיר. אך לאחר כשלש שנים בלבד, שוב נאלץ לנדוד.
היה זה בעקבות דין תורה, בו הפסיד אחד מנכבדי העיר. רבנו, שהיה ישר ותקיף, לא נשא פנים לגביר הנכבד, ופסק את דינו לאמיתה של תורה. אמנם גביר זה הלהיט את הרוחות נגד רבנו, וגרם למחלוקת בין אנשי הקהילה.
בנוסף בתו של רבנו, מרת מייטל, נפטרה על פניו באותה תקופה. מקרים אלו ציערו מאוד את רבנו והחלישו את גופו, והוא נאלץ בעצת הרופאים ללכת ולנפוש בעיר טפליץ למשך תקופה.
לאחר חודשים ספורים בעודו שוהה בעיירת המרפא, התבקש רבנו על ידי קהילת מֶץ (מיץ), לבוא ולכהן במקומו של הגאון רבי יעקר יישר שנפטר לבית עולמו.
רבנו שגם כך לא רצה לשוב לברלין, שמח על ההצעה, ומיד כאשר התחזק מעט, בא לעירם וישב על כס הרבנות. בעיר זו זכה רבנו לגמור לכתוב את החלק הראשון בספרו הגדול פני יהושע על הש"ס, ושלחו לדפוס בעיר אמסטרדם.
בשנת ה'ת"ק (1740) נפטר הגאון רבי יעקב פופרש כ"ץ, רבה של פרנקפורט-דמיין, שכיהן גם כראש הישיבה וכאב"ד לכל הערים סביבותיה. אנשי הקהילה חיפשו לתת עליהם רב חשוב, 'משכמו ומעלה', שינהיגם ביד רמה.
באותם ימים נתפרסם מאוד ספרו של רבנו, וזכה שנתקבל באהבה וחיבה והתפעלות אצל כל גדולי התלמידי חכמים באשכנז ומחוצה לה. יהודי פרנקפורט נימנו וגמרו פה אחד, שאין ראוי יותר מרבנו לעמוד בראשם, ולהנהיג את קהל עדתם. רבנו קיבל את בקשתם, ונתקבל ברוב פאר והדר לכהן בעיר, כאשר גדולי תלמידי החכמים מתקבצים סביבו לשמוע ולקבל תורה מפיו.
בתקופת כהונתו כרבה של פרנקפורט, התארח בביתו הגאון החיד"א, שנדד בערים רבות כשד"ר קהילת חברון. בספרו כתב החיד"א על רבנו: 'ויצא שמו בכל העולם באמצעות חיבורי טהרה פני יהושע ארבעה חלקים על הש"ס, ואני הצעיר זכיתי לקבל פני שכינה איזה ימים, ומראהו כמראה מלאך האלקים, ונתן לי במתנה ספר פני יהושע על סדר מועד שנדפס בו בפרק'.
רבנו היה נחשב זקן גדולי דורו. כל רבני התקופה העריצוהו, והיו מחשיבים את דעתו כראש המדברים בכל מקום. וכעדותו של רבי יחזקאל סגל לנדא, בעל ה'נודע ביהודה': 'הגאון פני יהושע היה כוחו רב, ונשען על משענת קנה החכמה שהיתה עמו, ואמרינן כבר הורה זקן'.
המשך נדודיו
בשנת ה'תק"י (1750), נתגלעה מחלוקת גדולה בין יהודי הקהילה, וכל מאמצי רבנו לפשר בין הצדדים לא עלו יפה. צער גדול נצטער רבנו שגם חכמי העיר וגדוליה היו מעורבים במחלוקת הזו, עד שכבר לא היתה יכולת בידו להמשיך בתפקידו כרב העיר.
הוא נאלץ לצאת שוב ממקומו ולנדוד לעיר מנהיים, כשבאותה עת חלתה אשתו השניה מרת טויבא במחלה קשה, ולבסוף נפטרה לבית עולמה. לאחר חודשים ספורים, נישא רבנו בשלישית לרעייתו מרת גיטא למשפחת איגר. לאחר תקופה במנהיים, עבר לעיר וורמיזא (וורמס) הסמוכה.
בשלב זה, עז היה רצונו של רבנו לעלות ולחונן את עפרה של ארץ ישראל, אך מצבו הבריאותי והייסורים שתקפו אותו, מנעו ממנו להגשים את שאיפתו. בשנים אלו של סוף ימיו, זכה רבנו להוציא לאור את חלקו השלישי של חיבורו 'פני יהושע', על מסכתות בבא קמא ובבא מציעא.
בחודש ניסן ה'תקי"ד (1754) נעתר לבקשת גדולי פרנקפורט לשוב להנהגת הקהילה, אך לאחר שהגיע לפרנקפורט נתברר לו כי המחלוקת לא שקטה, ובעקבות זאת עבר לעיר אופנבך הסמוכה לפרנקפורט, שם התגורר במשך כשנתיים עד לפטירתו.
תלמידיו
רבנו השקיע חלק נכבד מחייו להעמדת תלמידים, ואלפי תלמידים עברו תחת ידו בתחנות חייו השונות. נציין אחדים מהם שלימים נתפרסמו מאוד:
רבי דב בער, הידוע בכינויו 'המגיד ממזריטש', תלמידו הגדול וממשיך דרכו של 'הבעל שם טוב' כמנהיג תנןעת החסידות – למד בנערותו בישיבתו של רבנו בעיר לבוב. על אף שהיה באותו הזמן צעיר התלמידים, היתה לו קביעות ללמוד עם רבנו ביחידות.
רבי דוד טבלי שיף – מגדולי חכמי אשכנז, שימש כדיין בפרנקפורט וכרב ראשי לקהילות האשכנזים באנגליה. חיבר את הספר 'לשון זהב', הכולל חידושי הלכה, שאלות ותשובות, וכן חידושים על התורה ועל המשניות.
ספריו
'פני יהושע' – חיבורו הגדול של רבנו. הספר כולל חמשה כרכים על מסכתות הש"ס: ברכות, שבת, סוכה, פסחים, ראש השנה, יומא, ביצה, מגילה, כתובות, חולין, גיטין, קידושין, בבא קמא, בבא מציעא, מכות, ושבועות. לאחד הכרכים מצורפים חידושי רבנו על טור חושן משפט.
סופר מהיר היה רבנו, ומינקותו החל בעמל רב להעלות את חידושיו הבהירים והמעמיקים על הכתב.
החיבור נתפשט ונתקבל באהבה וחיבה בכל תפוצות ישראל, ונחשב עד ימינו כספר יסוד לכל מעיין בסוגיות הש"ס.
מתוך ספרי רבנו נראה, כי חיבר חיבורים נוספים שנשארו בכתב יד ורובם אבד. בהם: חלק נוסף של 'פני יהושע' על מסכת בבבא בתרא, ספר 'מנחת ענ"י' – חידושים על מסכתות עירובין נדה ויבמות, וכן שאלות ותשובות. חלקן הקטן נדפס בספר שו"ת פני יהושע, בו נלקטו תשובות של רבנו משרידי כתבי היד, וכן מתשובות שהובאו בשמו בספרי רבני דורו.
צאצאיו
לרבנו נולדו ארבעה בנים ושתי בנות. זכה רבנו שכל בניו 'זרע קודש' תלמידי חכמים ששימשו ברבנות.
בנו הגדול רבי נתן – אב"ד דוברומיל. עזר ביד רבנו לערוך חלק מכתביו ולהביאם לדפוס.
בנו רבי יששכר דב בעריש – אב"ד פודהייץ. מחבר קונטרס 'חזקת אבהתא' שנדפס בתוך הספר 'תשע שיטות' של בנו רבי צבי הירש רוזאניס.
בנו רבי אריה ליב – מחבר הספר 'פני אריה' על הש"ס. גם הוא כאחיו כיהן כאב"ד בפודהייץ, ולימים שימש כרבה של העיר הנובר שבגרמניה.
בנו רבי שמואל מבראדי – מגאוני דורו, רבנו מזכיר מספר פעמים מחידושי תורתו בספרו פני יהושע.
בתו מרת גיטל – נספתה עם אמה רעייתו של רבנו בשנת ה'תס"ג (1702).
בתו מרת מייטל, – אשת רבי שלמה דב בערי, אב"ד גלוגא.
פטירתו
הצרות הרבות שפקדו את רבנו בימי חייו, נתנו בו את אותותיהם, והוא חלה ונפל למשכב, עד כדי שבחודשים האחרונים לחייו, כהו עיניו ולא יכול היה לראות. עם זאת לא הפסיק רבנו מתלמודו, ותמיד היו שפתותיו ממלמלין בדברי תורה.
בערב שבת קודש, י"ד בשבט ה'תקט"ז (1756), שעה קלה לפני כניסת השבת, נסתלק רבנו לבית עולמו. טרם פטירתו, ציוה רבנו לבניו שלא להספידו כלל, וגופו הקדוש נטמן בבית החיים בפרנקפורט.
דרשו חכמי הדורות על רבנו כי 'נולד בשנת אמ"ת, ונפטר בשנת יוש"ר', לרמוז שכל ימיו הלך בדרך האמת והיושר ולא חת מפני איש, רק יראת ה' על פניו תמיד.
זכותו תגן עלינו, אמן.
