רבי ציון חביב ברכה (ה'תרע"ט-ה'תשס"ה, 1919-2004) היה מקובל גדול וצדיק נסתר, שהתגורר בירושלים וייסד בה את 'ישיבת לש"ם' ללימוד תורת הנגלה והנסתר.
ראשית דרכו
רבנו נולד בשנת ה'תרע"ט (1919), בעיר חאלב שבסוריה, לאביו רבי חביב ולאמו מרת ג'מילה.
לא קלים היו ימי ילדותו של רבנו. את אביו לא זכה לראות מעולם, מפני שנפטר בטרם לידתו, ומשום כך נקרא גם בשם 'חביב' על שמו. אימו האלמנה היתה גם 'סגי נהור' בעיניה, אך למרות הכל גידלה את בנה במסירות, ודאגה שיגדל ויתחנך היטב על מבועי התורה והיראה.
את שנות לימודיו הראשונות עשה רבנו בבית היתומים המקומי בחאלב. הוא היה מצטיין בלימודיו, ועשה חיל בתורה ובחכמה, בחריצות ובשקידה רבה, ותמיד הקפיד על זמנו שינוצל כראוי.
בהגיעו לגיל בר מצוה, החליט לעלות ולחונן את עפרה של ארץ ישראל. בתנאים של אותם ימים, הדרך לארץ ישראל היתה לא קלה, ורבנו עבר תלאות רבות במסעו. בתקופה הראשונה לעלייתו התגורר בעיר תל אביב, ורק לאחר מכן כשהזדמן לו לבוא לירושלים עיר הקודש, נשבה רבנו בקסמה ובקדושתה, ודבק בחכמים שהיו בקרבה, ומיד העתיק את מושבו אליה, וקבע בה את מגוריו עד לסוף ימיו.
צדיק נסתר
בהגיעו לפרקו נשא לאשה את רעייתו מרת פנינה נזימה, שתמכה בו כל ימיה, וסייעה בידו במעשיו ופעולותיו הכבירות. רבנו היה משבחה לעתים קרובות, ומציין בהערכה את יראת השמים התמימה והשלימה שהתייחדה בה.
אורח חייו של רבנו הצטיין במידת הצניעות וההסתפקות במועט. כל ימיו התגורר בדירה קטנה בשכירות, וחי בדוחק ובצמצום. הוא הקפיד ליהנות רק מיגיע כפיו, גם כאשר התפרסם מעט בקרב אנשים, שידעו כי הוא אדם גדול וצדיק. במשך שנים רבות עסק למחייתו כירקן בשוק 'מחנה יהודה', ובתקופה מסוימת אף עבד כדוור ב'דואר ישראל'.
מאחורי הנראות הפשוטה, הסתתרה לה דמות ענקית של עבד ה' בכל איבריו. גדולי הדור העידו עליו שהוא אחד מ'ל"ו צדיקים נסתרים' שבדור. דבקותו בה' היתה ללא כחל, תוך ניצול כל רגע של חיים, לשקוד ללא לאות בתורת הנגלה והנסתר.
סדר יומו של רבנו היה מוקפד, והוקדש כולו לעבודת ה'. מידי יום ביומו התגבר כארי התעורר בחצות לאחר שעות שינה מועטות והחל את סדר יומו באמירת תיקון חצות ולימוד עד לתפילת שחרית בהנץ החמה. מיד לאחר התפילה, היה הוגה בתורה בלימוד מעמיק ומגוון. לאחר הלימוד היה פונה שעות ספורות לעבודתו, כדי להביא טרף לביתו, ומיד כשסיים היה שב בחשק ובכל עוז ותעצומות לבית המדרש לעסוק בתורה שהיתה משוש חייו.
במשך שנים רבות, בסיום עבודתו היה סר אל שריד בית מקדשנו, הכותל המערבי, וקורא שם את כל ספר התהילים בכוונה ובתחנונים, ורק לאחר מכן היה ממשיך את סדר יומו.
בקדושה ובטהרה
את עיקר ידיעתו בתורת הנסתר קיבל מפי רבו, המקובל האלוקי רבי מרדכי שרעבי, ראש ישיבת המקובלים 'נהר שלום'. רבנו נחשב לתלמידו הגדול וממנו ינק תורה וקדושה במשך שנים רבות. חיבה יתירה נהג רבי מרדכי ברבנו, ואף מינהו לחזן קבוע בישיבה, לאור ידיעותיו הכבירות בכוונות השמורות ליודעי תורת הנסת, וכן בזכות קולו הערב שהיה נוגע ללבבות. תפילותיו היו בכל זמן, בכוונה ובהשתפכות, בשמחה ובניגון, ובכך היה סוחף אחריו את כל השומעים לדבקות בה', ומעורר בהם הרהורי תשובה והתקרבות.
קביעות יומית היתה לרבנו, ללימוד גמרא בחברותא יחד עם הגאון המקובל רבי סלמאן מוצפי, כשלימוד זה היה אורך כשבע שעות רצופות מדי יום. ובשבת קודש היו מתוועדים יחד במשך שעות ארוכות וממושכות ברציפות לעסוק בקדושה וסילודין בתורת הנסתר. למרות ידיעותיו המקיפות בתורת הפשט והקבלה, טרח רבנו להסתיר את גדולתו ולהצניע את מעשיו, ולפעמים היה מתבטא על עצמו שהוא 'עם הארץ'.
כל הליכותיו היו בקדושה ובצניעות יתירה. מעולם לא הסתכל מחוץ לארבע אמותיו, וכל כולו היה אומר טהרה ופרישות. יראת ה' שהיתה טבועה בדמו הקרינה על כל הסובבים אותו. מסופר כי האדמו"ר בעל ה'בית ישראל' מגור, התבטא פעם בפני חסידיו ואמר להם, כי אם רצונם לחזות בפני 'בבואה' של השכינה הקדושה, שילכו ויביטו בפניו של רבנו. כל הבא במחיצתו, ראה בחוש כיצד רוח הקודש מדברת מתוך גרונו, ולא אחת היה מורה על אדם מסוים ומעוררו שלא נטל ידים בבוקר, או ענין אחר שעליו לתקן, ויהי לפלא.
ישיבת לש"ם
בשנת ה'תש"ל (1970), הקים בשכונת נחלאות בירושלים את ישיבת המקובלים 'לש"ם' (ראשי תיבות: 'לאקמא שכינתא מעפרא'). בישיבה זו הגו קבוצת תלמידי חכמים ותיקים בתורת הנגלה והנסתר בעיון ובעמקות. לצידם למדו גם פשוטי עם ועמלי כפיים, שהיו באים בקביעות לשיעורו של רבנו בזוהר הקדוש. רבנו עודד רבות ללימוד הזוהר הקדוש לכל יהודי ירא ה', כדי לטהר את הנשמה, ולהתכונן לגאולה השלימה.
בכוחו הגדול ידע למסור שיעורים בתורת הזוהר לזקני המקובלים, ומאידך גם למתחילים את דרכם בתורה זו. הוא אהב את תלמידיו הבאים בשערי בית המדרש כאילו היו בניו, והיה מתפלל עליהם בקביעות.
רבנו השקיע רבות מכוחו וזמנו לעשות נפשות לה' ולקרב רחוקים. באהבת ישראל שפיעמה בקרבו, הצליח לקרב כל יהודי אפילו הרחוק ביותר, וידע מסילות ללבבם לחזקם בתורה ויראת שמים.
צאצאיו
שני בנים וחמש בנות נולדו לרבנו ורעייתו.
בנו של רבנו הוא הגאון רבי יצחק ברכה, ראש ישיבת 'עטרת יצחק' בירושלים.
בנו השני רבי משה.
פטירתו
במשך עשרים שנה האחרונות לחייו, סבל ייסורים קשים, וקיבלם באהבה.
ביום י"ד תשרי, ערב חג הסוכות, שנת ה'תשס"ה (2004), השיב את נשמתו הטהורה ליוצרה, וגופו הקדוש נטמן בהר המנוחות בירושלים, לצד ציונו של רבו המקובל רבי מרדכי שרעבי.
זכותו תגן עלינו, אמן.
