רבי עובדיה אברהם יוסף סומך (ה'תקע"ג-ה'תרמ"ט, 1813-1889), הידוע בכינויו רבי עבדאללה סומך, היה תלמיד חכם, פוסק ודיין, גדול רבני בבל בדורות האחרונים, מייסד וראש הישיבה הגדולה 'מדרש בית זלכה' בבגדאד ומנהיג יהדות בבל בתקופתו.
ראשית דרכו
רבנו נולד בשנת ה'תקע"ג (1813), בעיר בגדאד שבבבל (עיראק), לאביו רבי אברהם יוסף יחזקאל, שהיה גביר גדול, ומפורסם במעשיו הטובים ובמידותיו התרומיות.
משפחת של אביו, משפחת סומך, היתה אחת המשפחות המיוחסות ביותר בבבל (עיראק). במהלך הדורות יצאו ממנה רבנים ועסקנים, סוחרים ופרנסים, ולפי מסורת שבידי המשפחה, הם צאצאי רב נסים גאון, ראש ישיבת קירואן.
אביו של רבנו, שהיה עשיר גדול, הרבה במעשי צדקה וחסד תורה וגדולה התאחדו על שולחנו. מנהגו היה מידי ערב שבת לתת שמן לעניים ללא קצבה, כדי שיהיה להם במה להדליק נרות שבת. וכבר אמרו רבותינו 'הזהיר בנר, זוכה לבנים תלמידי חכמים', ועל אחת כמה וכמה המזכה אחרים במצווה זו. ואכן זכה שבנו רבנו נעשה רבן של כל בני הגולה, גדול רבני בבל בדורות האחרונים, שזכה ועשה לתורה שלא תשתכח מישראל.
משחר ילדותו ניכרה אהבתו המיוחדת לתורה. בהתמדה ומסירות גדולה, היה שוקד על לימודה, ובגיל צעיר מאוד כבר מילא את כריסו בש"ס ופוסקים, ושמו נודע בפי חכמי העיר בגדאד כעילוי. תורתו שלמד ומידותיו התרומיות, נסכו אור מיוחד על פניו, והיה מוצא חן בעיני כל רואיו.
רבו העיקרי היה הגאון המפורסם רבי יעקב הרופא, שכיהן כדיין בבגדאד, ונודע בספרו שו"ת אהל יעקב.
בברית הנישואין
בהגיעו לפרקו נשא רבנו לאשה את מרת שרה, בת דודו רבי יצחק סומך.
אביו ואחיו של רבנו עסקו במסחר חוצה יבשות, וגם רבנו עצמו היה נהנה מיגיע כפו והחל לעסוק במסחר לפרנסתו, אך עם כל זאת תורתו היתה אומנותו, והיוותה את משוש חייו. כך, לצד עסקי, שקד על לימודו יומם ולילה.
במשך דורות רבים מאוד, בארץ בבל בכלל ובבגדאד בפרט, התקיימה ברציפות קהילת יהודים ענפה, ומרכז תורני שהיווה מגדלור של תורה והוראה לאזור כולו.
אולם רבנו ראה בצער כי בימיו, החלה התורה להידלדל. העוני וטרדות הפרנסה, הקשו על צעירי הצאן לשקוד על התורה בישוב הדעת, ונמנע מהם להשקיע את עצמם רוב היום בלימוד התורה. ובמיוחד הלכו והתמעטו רבנים ומורי הוראה שיוכלו להנהיג ולהדריך את העם בתורת ה'.
מדרש אבו מנשי
רבנו שהיה איש מעש החליט בליבו כי אין מנוס מלהקים ישיבה בה ילמדו תלמידים ואברכים מובחרים, ללא טרדות פרנסה. ממחשבה למעשה, אסף עשרה אברכים צעירים, והחל ללמדם בעצמו. במקביל נטל על עצמו לספק להם את צרכיהם חינם אין כסף. את ניהול עסקיו העביר לעוזריו, ואילו הוא התמסר כליל ללימוד התלמידים.
מי שבא לעזרתו בנשיאת העול הכספי, היה הגביר הנדיב יחזקאל מנשה, מנכבדי קהילת בגדאד, שתרם מהונו סכום גדול באופן קבוע מידי חודש בחודשו, כדי לספק את כל צרכי התלמידים. בשנת ה'ת"ר (1840), רכש הגביר מבנה, והקים בו בית מדרש רחב ידים שהיה נקרא 'מדרש אבו מנשי' על שמו. שמעה של הישיבה החל להתפרסם, ותלמידים רבים החלו מתדפקים על דלתה של הישיבה.
מבוקר עד ליל השקיע רבנו את עצמו ללמד את התלמידים ש"ס ופוסקים על הסדר, כשכל מחסורם היה עליו. בהגיעם לפרקם, דאג גם להשיאם ואף השתדל לסייע לפרנסתם ולפרנסת משפחתם, כך שלא היו צריכים לדאוג לפרנסה כלל. תלמידים אלו עסקו אך ורק בתורה, ומיום ליום נעשו תלמידי חכמים מופלגים.
לאחר שנים מועטות, הפכו התלמידים הראשונים למלמדים בעצמם, וכל אחד מהם לימד קבוצת בחורים. מספר התלמידים בישיבה גדל לכשישים תלמידים.
מדרש בית זלכה
בשנת ה'תרי"ד (1854), חפץ הגביר להרחיב את בנין הישיבה, סתר את הבנין הישן, ורכש עוד כמה בתים מסביבו ועל השטח שנוצר, הקים את 'מדרש אבו מנשי' מחדש, ולצידו בנין רחב ידים, וגבוה שני קומות שנקרא 'מדרש בית זלכה', על שם הגביר מר עזרא זלכה.
המבנה החדש כלל חדרים רבים, כשבכל חדר למדה קבוצה של תלמידים, ועל גבה עומד תלמיד חכם שלמד אצל רבנו ונסמך ונתמנה על ידו, ללמד ולהעביר את תורתו לתלמידים הבאים. הגביר מר מנשה עיטר את בית המדרש החדש גם בספריה רחבת ידים לטובת הלומדים הרבים. אל הישיבה נהרו תלמידים מכל מדינות האזור, ועטרת התורה חזרה ליושנה.
בית מדרש זה היה בית היוצר לרוב ככל חכמי בבל שבאותו הדור, הבולט שבהם הלא הוא רבנו הבן איש חי. מן השמים הראו לרבנו שמעשיו רצויים והוא ראה ברכה מרובה בעמלו. רוב ככל תלמידיו גדלו ונעשו תלמידי חכמים מופלגים, ראשי ישיבות, מורי הוראה, ויושבי על מדין.
מבית מדרשו יצאה תורה והוראה לבבל כולה, תלמידיו הרבים שיצאו מתחת ידו כיהנו כרבנים, ודיינים, שוחטים, ומוהלים, בכל מדינות האזור: פרס, הודו, כורדיסטאן, ועוד.
לאחר פטירת הגביר מר יחזקאל מנשה, המשיכו בדרכו בניו, רבי מנשה ורבי ששון, לתמוך בישיבה ביד רחבה, אף הוסיפו והרחיבו את התמיכה לתלמידים ואברכים נוספים.
מזכה הרבים
מלבד מעשיו הכבירים של רבנו בהעמדת תלמידים, היתה ידו נטויה לזכות הרבים כהנה וכהנה, בדרכים שונות. בשנת ה'תרמ"ג (1883) מינה רבנו בודקי תפילין בכל בתי הכנסיות בבגדאד, כדי שהכל יביאו אליהם את התפילין לבדיקה. הוא השיג תרומה נכבדה מאת הגביר אליהו שלום מהודו, לכל מי שתפיליו נמצאו פסולות, ולא היה לאל ידו לרכוש חדשות, לקבל תפילין כשרות ללא תשלום.
את כל מעשיו, עשה רבנו בצניעות גמורה, וכל חייו ברח מכבוד ופרסום. ענוותנותו היתה מיוחדת במינה. מידי שבת היה טורח ובא לשמוע את דרשתו של תלמידו הגדול רבנו יוסף חיים בעל ה'בן איש חי', וכן היה עומד לפניו מלא קומתו.
על אף שלא כיהן בתפקיד רשמי כלשהו, גדול היה כבודו של רבנו בעיני הכל למעלה מכל תפקיד או משרה. גם בעיני הגויים המוסלמים היה נכבד ונערץ, וכשהיה עובר בשוק היו גם הם נגשים ומנשקים את ידיו בהכנעה ויראת כבוד.
תלמידיו
במהלך השנים זכה רבנו ללמד מאות רבות של תלמידים והעמיד כמעט את רבני וחכמי יהדות בבל, פרס, הודו, ועוד.
להלן רשימת חלק מתלמידיו הנודעים:
תלמידו הגדול – רבן של כל בני הגולה, רבנו יוסף חיים – ה'בן איש חי', ממלא מקומו כמנהיג יהדות בבל והסביבה.
רבי יעקב חיים סופר, מקובל ומחבר סדרת ספרי 'כף החיים' על ה'שולחן ערוך'.
הגאון המקובל רבי אליהו מני, מחכמי ישיבת בית א-ל ורבה של חברון. לימים נשא את אחות רבנו לאשה.
הגאון המקובל רבי יהודה פתייה, מחבר ספר 'מנחת יהודה'.
הגאון רבי אברהם הלל, חכם באשי וראב"ד בגדאד.
הגאון רבי ששון הלוי סמוחה, חכם באשי וראב"ד בגדאד.
הגאון רבי עזרא ששון דנגור, חכם באשי בבגדאד, מחבר ספר 'עדי זהב' על התורה.
הגאון רבי אלישע נסים ששון דנגור, ראב"ד בבגדאד, מחבר ספר שו"ת 'מעשה בית דין' וספר 'גדולות אלישע'.
הגאון רבי עזרא כהן, דיין בבגדאד.
הגאון רבי משה חיים שמאש, ראב"ד וחכם באשי בבגדאד.
הגאון רבי נסים עיני, חכם וגאון מופלא בנגלה ובנסתר. מחכמי ורבני ישיבת בית א-ל בירושלים.
הגאון רבי משה עזרא יחזקאל סתהון, ראש ישיבה בבגדאד.
הגאון רבי יוסף אגסי, דיין בבגדאד.
הגאון רבי נסים אהרון דיין, דיין בבגדאד.
הגאון רבי יצחק מג'לד, חכם באשי בבגדאד, מחבר ספר שו"ת 'אקים את יצחק'.
הגאון רבי נסים חי בנימין הלוי, דיין בבגדאד.
ספריו
זבחי צדק – שני חלקים. כולל חידושים על שלחן ערוך חלק יורה דעה. וכן שאלות ותשובות בנושאים שונים.
קבוץ חכמים – על 'הגדה של פסח'.
חזון למועד – בחכמת עיבור השנה, וחישוב זמן המולד והתקופות.
מלבד זה ידוע כי היה לרבנו חיבור בכתב יד בשם 'עץ השדה' והוא שיטה למסכת ביצה. וכן חיבור נוסף הכולל חידושים על הש"ס.
צאצאיו
לרבנו ורעייתו נולדו ארבעה בנים וארבע בנות.
בנו בכורו וממשיך דרכו, הוא הגאון רבי צאלח סומך – תלמיד חכם מופלג, שהעמיד תלמידים הרבה, והיה עושה ומעשה למען עניי העיר. חידושי תורתו נזכרו בספרו של רבנו 'זבחי צדק', וכן בספר שו"ת 'רב פעלים' של רבי יוסף חיים, בעל ה'בן איש חי' ותלמידו של רבנו.
פטירתו
בליל שבת קודש י"ח באלול שנת ה'תרמ"ט (1889), נסתלק רבנו לבית עולמו.
פטירתו של רבנו היתה בעיצומה של מגפת החולירע שפרצה בבגדאד, והוראת השלטונות היתה שאין לקבור את הנפטרים בבית העלמין שבקרבת העיר, אלא על פני השדה, רחוק ממקום יישוב. אולם מפאת כבודו של רבנו, ולאחר שתדלנות רבה, הסכים מושל העיר שיקברוהו במתחם ציונו של רבי יהושע בן יהוצדק כהן גדול, הממוקם מעבר לנהר החידקל.
למרות זאת, כשבאו לקבור את רבנו, ניסו השלטונות וההמון המוסלמי למנוע את קבורתו במקום הקדוש, ורק בגבורה ותחבולה של כמה יהודים, הצליחו לטמון את גופו הטהור מבלי שיוודע הדבר.
כעבור כשלשה חודשים, התבטלה הגזירה והיה צורך להעביר את קברו של רבנו לקבורה מסודרת בבית העלמין הקרוב לעיר, וכשבאו להוציא את גופו הקדוש היה שלם וטוב, כאילו נקבר באותו היום. מעשה זה עורר הדים למרחקים, וגרם לקידוש ה' עצום גם בקרב הגויים.
זכותו תגן עלינו, אמן.
