רבי אליהו בן שלמה זלמן מוילנא (ה'ת"פ-ה'תקנ"ח, 1720-1797), הידוע גם בכינוייו הגאון, הגאון החסיד או הגר"א, היה גאון בתורה, פוסק, פרשן, מדקדק ומקובל. ממנהיגיה הבולטים של יהדות ליטא, ומגדולי חכמי ישראל בכל הדורות.

שנות ילדותו

 

רבנו נולד בכפר סלץ שבליטא, ביום ט"ו בניסן, א' דחג הפסח, ה'ת"פ (1720), כבן בכור לאביו, הרב שלמה זלמן מוילנא, שהיה למדן ותלמיד חכם מופלג, ולאמו הצדקת, מרת טריינה. הוא נקרא על שם סב אביו, רבי אליהו 'חסיד', בנו של אב"ד וילנא בזמנו, הגאון רבי משה קרמר.

תקופה לא ארוכה לאחר לידתו של רבנו, עברה המשפחה לוילנא, מקום מוצאו של האב. העיר וילנא היתה נחשבת עיר ואם בישראל, והתגוררו בה רבים מגדולי התורה המופלאים.

משחר ילדותו של רבנו ניכרו בו כישרונות עילאיים ומופלאים ביותר. בהיותו בן שלוש ומחצה כבר היה בקי בפסוקי חמשת חומשי התורה, ואף התפילות היו שגורות על פיו.

בשנותיו הראשונות הוכנס ללמוד ב'חדר', כשאר בני גילו, שם למד מפי מלמדים שונים. אך כעבור שנים ספורות, בהיותו בשנה השביעית לחייו, ניכר היה כי לגדולות מאלו נוצר, והוחלט להשאירו בבית. מאז החל ללמוד בכוחות עצמו, ומפי אביו רבי שלמה זלמן.

בהיות רבנו בן שש וחצי, אירע פעם שאביו כיבדו לשאת דברים בפני הקהל בבית המדרש הגדול. הילד הצעיר נעמד על בימת הדרשה, והפליא את כל שומעיו בפלפול תורני, מתוך סוגיה שלמד עם אביו. בשבת הסמוכה, לעת סעודה שלישית, פנה אליו רב העיר, הגאון רבי העשיל, שרצה להשתעשע עמו, וציווה עליו לפתוח גמרא ולהכין פלפול בעצמו, ללא עזרת אביו. ואכן, להשתאות כולם, כעבור שעה קלה חזר הילד, והשמיע לפני היושבים בסעודה את חידושיו הגאוניים, אשר עלו לו בלימודו הקצר.

 

סולם העלייה

 

באותם ימים ביקר בעיר אחד מגדולי חכמי אותו הדור, רבי אברהם קצנלנפוגן, שכיהן כאב"ד בריסק. כאשר שמע על למדנותו ופקחותו של הילד אליהו, הציע לאב, רבי שלמה זלמן, למוסרו לידיו, והוא ידאג שילמד אצל גדולי תורה כראוי לו. ואכן, הצעתו התקבלה. רבי אברהם לקח עמו את הילד, לבית אביו רבי דוד קנצלנפוגן, רבה של העיר קיידאן הסמוכה. בקיידאן למד רבנו מפי מארחו, רבי דוד, ומפי מפרש התלמוד הירושלמי, הגאון רבי משה מרגליות, בעל ה'פני משה'. לאחר כשלושה חודשים בלבד, נוכחו גם הם לראות כי הילד הצעיר איננו זקוק יותר ללמוד מפי אחרים, ושלחוהו חזרה לוילנא.

בהיותו בגיל שמונה בלבד, החל להעמיק בלימוד תורת הנסתר, בעיקר כדי לגלות את משמעויותיהם הנסתרות של אגדות חז"ל. בגיל תשע, כבר שלט היטב במקרא, במשנה, בתלמוד, במדרשים, בספרי השו"ת ובמפרשים. אז קבע לעצמו לימוד מסודר בתורת הקבלה, החל מכתבי רבי חיים ויטאל, אותם סיים תוך חצי שנה, ומהם לכל שאר ספרי הנסתר.

מאז הגיעו לגיל מצוות, נהג להתבודד ולהסתתר בביתו. אף תריסי חדרו היו מוגפים, ורק נר שימש לו לאורה, כדי שדבר לא יוכל להסיח את דעתו. כך ישב והגה בתורה, יומם וליל, ללא הפסק.

 

בגיל צעיר השתדך עם רעייתו, מרת חנה, בת ר' יהודה לייב מקיידאן, ולאחר נישואיו עבר להתגורר בסמוך לחותנו בקיידאן. רעייתו של רבנו התמסרה לטיפול בענייני הבית, ודאגה שבעלה יוכל להמשיך לשקוד על התורה באין מפריע.

באותן שנים, נהג מדי פעם לצאת להתבודד וללמוד ביערות סביב העיר, כשאיש מלבד רעייתו, שהביאה לו לשם את מזונותיו, לא ידע את מקומו.

רעייתו נפטרה בגיל צעיר יחסית, ולאחר פטירתה נשא לאשה את מרת גיטל, בת ר' מאיר לונץ מהעיירה חלם.

 

כי היא חיינו

 

שקידתו ויגיעתו של רבנו בתורה, היתה עצומה ובלתי נתפסת. כמעט את כל שעות היממה הקדיש ללימוד. הוא נהג לרשום לעצמו בפנקס מיוחד כל רגע שביטל מלימודו במשך השנה, ובערב יום הכיפורים היה מרבה בתשובה על אותם הרגעים, שלא הצטרפו ליותר משעות ספורות.

מעת נעוריו התנזר רבנו כליל מתענוגי העולם. הוא הרגיל עצמו להסתפק באכילה מועטת וסגפנית ביותר, ואף זאת באופן שלא יהנה מהאכילה. אף לעפעפיו לא נתן תנומה, ולא נח על משכבו יותר משעתיים או ארבע שעות ביממה, אותן חילק לחצאי שעות נפרדים.

בגודל התמדתו, זכה לחזור מדי יום על מאה דפי גמרא, ובכל חודש סיים מחדש את הש"ס בבלי. זאת מלבד שאר סדרי לימודיו הרבים, שהקיפו את כל חדרי התורה.

במקביל, רכש רבינו בקיאות גאונית ונדירה אף ברבות מחכמות העולם, והדבר סייע לו רבות בלימודו.

למשך תקופה מסוימת, בשני שלאחר נישואיו, יצא למסע של 'גלות', בו נדד בין מחוזות התורה, בערי וארצות אשכנז. באותם ימים העלים את זהותו, ועסק בסתר בתורה ובמעשי חסד.

 

מגדולי ליטא

 

כשחזר רבנו לוילנא, כבר נודע שמו לתהילה בפי כל, ורבים חפצו למנותו לרב וגדול אליהם, אם ברבנות, אם בדיינות, ואם בראשות ישיבה. אך רבנו לא חפץ בכל אלה, ועל אף תחנוני מעריציו, סירב ליטול על עצמו שום מינוי ציבורי.

הוא הוסיף להסתגר בביתו ולשקוד על תלמודו כבתחילה, אך ניאות למסור שיעורי תורה קבועים בבית המדרש. בנוסף, החל לקבל בביתו תלמידי חכמים רבים, שהיו באים לקבל את הדרכותיו בלימודם, לפתור את ספקותיהם, ולהנות מאורו העצום.

בשנת תנרכש הבית הסמוך לדירתו של רבנו, ונוסד בו מנין קבוע לתפילה, בו התפללו עמו תלמידיו. כך לא היה לצאת לבית הכנסת ולהיטרד מלימודו. אף את שיעוריו לשומעי לקחו מסר בבית זה.

באחת השנים, גמר רבנו בדעתו לעלות לארץ הקודש ולהתיישב בה. הוא נפרד לשלום ממעריציו הרבים, ארז את מטלטליו, ויצא למסע הארוך. אך באחת מתחנותיו בדרכו ארצה, החליט מסיבות שונות לשוב על עקבותיו, ותוכניתו נגנזה.

 

יחסו לתנועת החסידות

 

בתקופת חייו של רבנו, הלכה ונתפשטה מאד תנועת החסידות, בהנהגת ממלא מקומו של הבעל שם טוב הקדוש, רבי דוב-בער 'המגיד' ממעזריטש, ותלמידיו. במקביל לכך, התגברה והתעצמה ההתנגדות לחסידות, בקרב הקהילות שחששו ממנה.

עיקרה של ההתנגדות נבע מתוך הסתייגות משינויים במנהגים המקובלים, וחשדנות בדרכים חדשות, העלולות לגרום לפגיעה בשמירת התורה והמצוות. כמו כן, חשבו את החסידים כמזלזלים בענייני הלכה, ואף כופרים ביסודות האמונה.

רבנו עצמו עסק כל ימיו בנסתרות, ואף פסק בכתביו שרק הלומד את פנימיות התורה יכול לפסוק דין לאמיתתו. כמו כן סבר שהעדר לימוד הנסתר מעכב את ביאת הגאולה. אך ביחס לדרך החסידות, עמד בראש המערכה הרעיונית של ההתנגדות אליה. הוא חלק בתוקף על כמה מרעיונות החסידות, וראה בה תופעה שלילית העלולה להביא לתוצאות חמורות.

באותה תקופה, נערך בוילנא 'כתב חרם' כנגד עדת החסידים, ורבנו צירף אליו את חתימתו. החרם, שהופץ במהירות, החריף את המתיחות בין החסידים למתנגדיהם, והביא לרדיפות והצקות שונות ביחס לחסידים.

בשלב מסוים, בניסיון להרגיע את הרוחות וליישב את ההדורים, נסעו לוילנא שניים מתלמידי ה'מגיד', וממנהיגי החסידות באותם ימים, רבי מנחם מענדל מויטבסק, ורבי שניאור זלמן מליאדי בעל ה'תניא'. הם השתדלו במאמצים רבים להיפגש עם רבנו, וקיוו שהדבר יישב סופית את המחלוקת. אך הפגישה לא יצאה לפועל מסיבות שונות.

בדורות הבאים שררה ידידות קרובה בין רבי חיים מוולוז'ין, הנחשב גדול תלמידיו של רבנו, לבין האדמו"ר הזקן – מייסד חסידות חב"ד, ובנו האדמו"ר האמצעי. אף בנו של רבי חיים, רבי יצחק (איצל'ה) מוולוז'ין, המשיך בדרך אביו, והיה בקשרי ידידות עם האדמו"ר ה'צמח צדק' מליובאוויטש, ועסק יחד עמו בפעולות שונות לטובות הכלל.

הרבי מליובאוויטש, שהביא רבות מתורתו של רבנו, ענה פעם לשאלה: 'איך אפשר לדרוש לימוד חסידות, גם מאלו הרואים עצמם כמשתייכים לדרכו של הגאון':

'כלל הוא בגמרא: 'גזירה ונתגלה טעמה, בטל הטעם – בטלה הגזירה'. מה שהתנגד הגאון מוילנא לתנועת החסידות, היה מפני החשש שמא מתוך תנועה זו תצמח החלשה בקיום מצות. אבל אחרי ניסיון של מאתיים שנה… לו ראה הגאון את התפתחות הדבר, שהחסידות דווקא העניקה תוספת הקפדה והידור במצוות, בוודאי לא היה מתנגד לתנועת החסידות.

ולמשל, הרי גם תלמידיו של הגאון עצמו, בזמנו לא נהגו ללמוד 'מוסר' בישיבות. הגר"א התנגד לזה, וראו בכך 'ביטול תורה'. אך אחרי שחלה ירידה רוחנית בדורות האחרונים, הנה גם בישיבות שחונכו בדרכו של הגר"א, החלו ללמוד 'מוסר', כיון שראו שהתעורר לזה צורך. כי כשמופיעה מחלה חדשה – משתמשים בתרופה חדשה'.

 

מעמדו והערכתו לדורות

 

עד כמה שהיה מוכר ונערץ בדורו, הלך וגדל מעמדו של רבנו מבלי שיעור לאחר פטירתו, כאשר החלו בניו ותלמידיו להדפיס ולהפיץ את כתביו.

רבים מגדולי הדורות התבטאו שלא קם כרבנו מאז ימי חז"ל, ואשר תוארו 'הגאון' ראוי הוא לו, כאחד מגאוני בבל בתקופתם. רבי יהונתן אייבשיץ העיד על רבנו, כשהיה בין ל"ה שנים בלבד: 'אחד מיוחד, החסיד קדוש וטהור, מאור ישראל, כלול כל החכמות חריף ובקי, ולו עשר ידות בנסתר'. הגאון מפלוצק, רבי אריה לייב צינץ, משבחו במילים: 'לא קם כמוהו מימות הקדמונים, להיות כל התורה כולה, נגלה ונסתר, כשולחן ערוך לפניו'. בעל ה'חתם סופר' מכתירו בתואר: 'רבן של כל בני הגולה, גאון תפארת ישראל'.

אף הערכתם של גדולי החסידות לדורותיהם לרבנו, היתה רבה ועצומה. הם קיבלו את פסקיו ללא ערעור, ותיארוהו בשבחים מופלגים. האדמו"ר הזקן, בעל התניא, מזכירו בתוארו: 'הגאון החסיד', ואף כותב עליו באחד ממכתביו: 'כמפורסם לרבים שיחיד בדורו הוא'. האדמו"ר רבי יצחק אייזיק מקומרנה מפליג בשבחו ואומר: 'מימות הרמב"ם לא עמד כמותו, לב מבהיל בשני תלמודים ובכל תורה שבעל פה, והאיר עינינו ברמזי הסתומים והנפלאים'.

 

בנסוע הארון

 

בהגיע רבנו לשנות שיבה, נחלש גופו מאד, וחלה מספר פעמים. באלול ה'תקנ"ז (1797), נפל שוב למשכב, ממנו לא קם עוד. מחלתו הלכה והתגברה מיום ליום, עד כי ביום ג' דחול המועד סוכות, י"ט בתשרי (ה'תקנ"ח), השיב את נשמתו ליוצרה.

רבנו נטמן בחלקת הרבנים שבבית העלמין העתיק בוילנא. כעבור כ-170 שנה, בשנת ה'תש"ז (1947), לאחר מלחמת העולם השנייה, וכיבוש ליטא על ידי השלטון הסובייטי, נאלצו יהודי וילנא לפנות את בית העלמין, ואף ארונו של רבנו הועבר למקום בו הוקם בית העלמין החדש.

לאחר פטירת רבנו, הפך מקום המנין הסמוך לביתו ל'קלויז (בית כנסת) הגר"א', בו המשיכו לקיים שיעורי לימוד בראשות תלמידיו ומקורביו, והקפידו לנהוג במנהגיו של רבנו. המקום פעל ברציפות עד לתקופת השואה.

 

בניו ובנותיו

 

בת שלא ידוע שמה – נפטרה בנעוריה.

בתו חינה – נישאה לרבי זלמן זליג חיניץ מפינסק, ואחרי פטירתו לרבי משה מפינסק.

בתו פסיה בתיה – נישאה לרבי צבי הירש דונחין מדיסנה.

בת שלא ידוע שמה – נישאה לרבי יחזקאל הלוי.

בנו רבי שלמה זלמן וילנר.

בנו רבי יהודה לייב וילנר.

בנו רבי אברהם וילנר.

בתו טאובה – נישאה לרבי אורי שרגא פייבוש מדוברובנו.

כל ילדיו של רבנו נולדו מאשתו הראשונה מרת חנה.

 

כתביו וחיבוריו

 

רבנו כמעט ולא חיבר ספרים בעצמו, מלבד הגהות והערות רבות ותמציתיות, אותם נהג לרשום על גליונות הספרים בהם למד. ולאחר הגיעו לגיל ארבעים, הפסיק כליל מכתיבתו.

אך לאחר פטירתו, החלו תלמידיו להוציא לאור ספרים רבים מתורתו. מקצתם מתוך כתביו, ורובם מתוך הדברים ששמעו ורשמו מפיו.

תורתו של רבנו מקיפה את כל מקצועות הספרות התורנית המסורתית, הן בנגלה והן בנסתר, ומיוחסים לו יותר משבעים חיבורים.

וכך כותב על רבנו גדול תלמידיו, רבי חיים מוולוז'ין (בהקדמתו לספר 'שנות אליהו'):

'אף גם אם יזכו הדור שיתפשטו כל חיבוריו הקדושים, אפס, מקצת מן המקצת מקצה תורתו וחכמתו תראו, וכולם לא תראו ולא תוכלו לשערו, אך תדעו ותאמינו כי אין חקר לתבונתו וחכמתו ודעתו הרחבה מני ים, וכערך טיפה נגד הים הגדול, כך ערך חיבוריו נגד חכמתו המרובה'.

להלן רשימה חלקית מהספרים שבדפוס:

תנ"ך:

אדרת אליהו על התורה – פירושים בדרך פשט, רמז וסוד. ונכלל בהם גם 'קיצור מכילתא' ו'קיצור תורת כהנים' לפי סדר הפסוקים.

אדרת אליהו על נביאים וכתובים – פירושים לחלקים מספרי הנ"ך.

משנה:

חידושי הגר"א – על המשניות.

שנות אליהו – על סדר זרעים.

תלמוד בבלי:

הגהות הגר"א – תיקוני נוסח וביאורי שיטות הראשונים. נדפסו בכל מהדורות הש"ס.

אמרי נועם – פירוש על מסכת ברכות.

ביאורי אגדות – על אגדות הש"ס בכמה מסכתות.

יד אליהו – על מסכת ערכין.

תלמוד ירושלמי:

פירוש על סדר זרעים – ביאור מקיף, הגהות ותיקונים.

הגהות על כמה מסכתות.

הלכה:

ביאור על שולחן ערוך – פירוש שכתב על כל ארבעת חלקי השו"ע. פירושיו של רבנו מתאפיינים בתמציתיות רבה וספרים רבים נכתבו במהלך הדורות האחרונים לפיענוח כוונתו והרחבת דבריו. כמו כן יצא לאור ספר 'פסקי הגר"א', המסכם את המסקנות ההלכתיות היוצאות מתוך הביאור.

ליקוטים על הרמב"ם – ליקוט הערות על כמה הלכות בספר משנה תורה לרמב"ם.

מעשה רב – תיאור מנהגיו ההלכתיים בפועל לפי עדויות תלמידיו.

קבלה:

פירוש לספרא דצניעותא – פירוש ארוך וייחודי לחיבור הקבלי 'ספרא דצניעותא' שבתוך ספר הזוהר.

פירוש לתיקוני זוהר – אף הוא ביאור ארוך שכתב. חיבור זה, והחיבור לספרא דצניעותא, נחשבים אבני היסוד של שיטתו בקבלה.

פירוש לספר יצירה.

יהל אור – פירוש על ספר הזוהר.

ליקוטי הגר"א – על נושאים כלליים בקבלה.

ביאור על ספר היכלות.

ביאור על ספר רעיא מהימנא.

סידורי תפילה:

במשך השנים נדפסו סידורים שונים בשם 'סידור הגר"א'. חלקם כוללים את תיקוני נוסחאותיו לסידור, וחלקם מביאים מפירושיו על סדר התפילה.

דקדוק:

דקדוק אליהו – על שיטתו בדקדוק.

דקדוק על התורה – פירוש על התורה על פי דיוקי לשון.

שונות:

כללי הגר"א – כללים בהלכות טומאה וטהרה, חכמת התכונה, מולדות ותקופות.

ביאור והגהות על הספר סדר עולם רבא.

מעשה תורה – עריכת מאמרי חז"ל לפי מספרים. נכתב באחרית ימיו.

אגרת הגר"א – מכתב ששלח לרעייתו, כשהיה בדרכו לארץ הקודש. כולל דברי מוסר רבים בענינים שונים.

איל משולש – עוסק במקצועות החול מתמטיקה, אסטרונומיה וגאומטריה, והוא החיבור היחיד אותו כתב בעצמו בצורת ספר של ממש.

 

מורשתו בידינו

 

סיפר מו"ר הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום, חלק ה', עמ' 119):

'מספרים על הגאון מוילנא, כשהיה כבר בזקנתו, שפעם אחת המגיד מדובנא אמר לו: 'אני מקנא בכבוד הרב, שאין לו בכלל יצר הרע'.

השיב לו הגאון: 'זה רק נדמה לך, עוד לא נברא בעולם יצר הרע כמו שלי. הוא הקשה ביותר שה' ברא. מהסוג הזה שיש לי אין לאף אחד, ואני כל יום נאבק בו שעות, עד שתש כחי. אם לא שהייתי הוגה בתורה יומם ולילה, לא הייתי מנצח אותו. אנשים חושבים שאני צדיק. אם הם היו יודעים עם מה אני מתמודד כל יום, הם היו מפחדים להתקרב אלי'.

מאז היתה הגישה של המגיד מדובנא לגאון מוילנא שונה מאוד. הוא היה מבוהל. הרי הוא יודע שהגאון אף פעם לא מוציא מפיו מילה אחת שאינה במקום. אפילו כשהוא כותב הוא מקצר מאוד. הוא היה זהיר מאוד בכתיבה, וגם בדיבור היה מקצר מאוד.

הגאון אמר לו: 'אני לא נותן ליצר הרע זריקת הרדמה לחודש ימים, אלא כל יום אני נאבק אתו כמו אריה. כל יום הוא בא אלי בצורה אחרת, פעם בנסיונות של אמונה, פעם בנסיונות של מחלוקת, ופעם בנסיונות של אשה. אני מחזיר לו בחזרה, הוא קם עלי עוד פעם, ואני מחזיר לו שוב. ממש מלחמת התשה'. כך העיד עליו המגיד מדובנא'.