רבי מאיר אברג'ל (ה'תר"מ-ה'תשל"א, 1880-1971) היה תלמיד חכם, צדיק ומקובל שהתגורר במרוקו ובאשקלון. סבו של אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א.
ראשית דרכו
בצוהרי יום ראשון, כ' בטבת, שנת ה'תר"מ (1880), נולד רבי מאיר, לאביו רבי חנניה ולאמו מרת פרחה, בעיירה אל-קלעה הסמוכה למרקש שבמרוקו.
לימים נתברר שלידתו היתה שעות ספורות לפני הסתלקותו של הצדיק הקדוש, רבי יעקב אבוחצירא, רבה של תפילאלת שבמרוקו, ששהה אז במצרים בדרכו לארץ הקודש. וכלשון המדרש: 'עד שלא ישקיע הקדוש ברוך הוא שמשו של צדיק, הוא מזריח שמשו של צדיק חבירו'.
מאז ילדותו דבקה נפשו של רבי מאיר בתורה הקדושה, ובמיוחד בלימוד תורת הסוד והקבלה, אותה למד מפי רבני העיירה.
היה בקיא בעל פה בכל חדרי ומכמני התורה, בקנה מידה בלתי נתפס, כולל ספר הזוהר שהיה כולו שגור על לשונו באותיותיו.
בנוסף לכך היה עוסק במסירות רבה בגמילות חסד של אמת, ועמד במשך כיובל שנים בראש ה'חברה קדישא' המקומית.
הברכה לבבא סאלי
כבר בצעירותו היתה ניכרת היטב גדולתו וקדושתו של רבי מאיר.
סיפר על כך הצדיק ה'בבא סאלי', שבשנת ה'תרע"ו (1916) חלפו כעשר שנים מאז נישואיו עם רעייתו מרת פרחה, וטרם נולדו להם ילדים. הם היו בצער גדול על כך. באותה תקופה, פגש לראשונה את רבי מאיר, שהיה מבוגר ממנו כעשר שנים, והתפעל מאד מגדולתו.
פנה אליו הבבא סאלי וביקש: 'ברך אותי, שאזכה לבנים'. שמע רבי מאיר את בקשתו, והבטיח לו: 'כעת חיה!'. התלהב הבבא סאלי ושמח מאד, ואמר מיד בהתרגשות רבה: 'אם כך, את הבן שיוולד לי אקרא על שמך!'…
ואכן, עוד באותו החודש זכו להיפקד. הבבא סאלי קיים את הבטחתו, וקרא את שם בנו 'מאיר', הלא הוא הצדיק רבי מאיר שלום אבוחצירא ('בבא מאיר') זיע"א.
בברית הנישואין
בסביבות שנת ה'תר"פ (1920), נשא לאשה את רעייתו הראשונה, מרת חביבה למשפחת טוויזר, ובמהלך השנים הבאות נולדו להם שלושה ילדים: פרחה (על שם אמו של רבי מאיר), חנניה (על שם אביו), ושלום (על שם דודו).
אך למרבה הצער והשבר, בסביבות שנת ה'תרפ"ו (1926), נפטרה מרת חביבה לבית עולמה, בהיותה כבת עשרים ואחת שנים בלבד, ובהשאירה את ילדיה היתומים, כשהגדולה כבת חמש, והקטן כבן שנה בלבד.
בעקבות זאת עברו הילדים לבית דודם, רבי משה טוויזר ורעייתו, ואצלם התגוררו כשבע שנים.
במשך תקופה זו חזר רבי מאיר והקדיש את כל זמנו ומרצו לתורה, והתמסר במיוחד ללימוד חכמת הקבלה. כמו כן באותה תקופה היה מגיע ללמוד עם הצדיק רבי ישראל אבוחצירא, ה'בבא סאלי' זיע"א, ועמד אתו בקשר קרוב כבר באותה תקופה.
בשנת ה'תרצ"ג (1933), נשא את רעייתו השנייה, מרת תמו, ממנה נולדו שני בנים, רפאל ודוד. ובנוסף להם, גידלה בביתם גם את שלושת ילדיו הראשונים של רבי מאיר.
בשנת ה'תש"ג (1943), בהיות בניה בגיל שמונה ובגיל שנתיים, נפטרה גם רעייתו מרת תמו לבית עולמה.
כעבור כחמש שנים, בשנת ה'תש"ח (1948), נישא רבנו בשלישית, לרעייתו מרת סוליקה, שהיתה ידועה בצדקתה (נפטרה בשנת ה'תשמ"ז (1987)). ממנה נולדו לרבנו שלושה בנים וארבע בנות. שתי הבנות הראשונות נולדו עוד בהיותם במרוקו.
העליה לארץ ישראל
בשלהי שנת ה'תשי"ד (1954), יצא רבי מאיר את מרוקו, יחד עם רעייתו וילדיו, על מנת לעלות לארץ ישראל. בדרכם הגיעו למחנה המעבר 'גרנד ארֵנַס' במרסיי שבצרפת, שם התעכבו מספר חודשים. באותה תקופה התגורר גם ה'בבא סאלי' בצרפת, וכך שוב נפגשו דרכיהם והיו עוסקים יחד בתורה.
בחודש שבט ה'תשט"ו (1955), יצאו רבי מאיר ומשפחתו בהפלגה באונייה מנמל מרסיי אל ארץ הקודש. עם הגיעם, שוכנו במעברת עולים בעיר אשקלון, ושם קבע את מושבו.
אחת לחודש היה נוהג לנסוע באוטובוס לבקר במושב ברוש, אצל בנו רבי חנניה, אליו היה קשור בנפשו באופן מיוחד, והיה נשאר בביתו כשבוע או שבועיים.
צדיק ובעל מופת
רבי מאיר היה ידוע כבעל אותות ומופתים. אנשים רבים היו באים אליו, עם המחלות הכי קשות, ומבקשים את עזרתו וברכתו, והיה מכונה בפי כולם בהערצת קודש 'בבא מאיר'.
סיפר ידיד המשפחה, הגאון רבי אליהו אברג'ל, שכיהן לפנים כראש אבות-בתי-הדין בירושלים: הוריו התגוררו במרוקו בשכנות לביתו של רבי מאיר, ובכל פעם שחלתה אמו, היתה מבקשת ממנו לפני הכל: 'קח אותי ל'בבא מאיר'!'. ובדרך כלל לא היתה צריכה כלל ללכת לרופא אחר כך.
דרכו בקודש היתה 'לגעת' לאדם בשורש נפשו, לזהות את הנקודה הרוחנית הפנימית שבה פגם במהלך חייו, ולתת לו דרך תיקון.
בנוסף היה מומחה בכתיבה קמעות, והיה כותב לחולה קמע מיוחד לרפואה. והאנשים היו מתרפאים מחולייהם, כאילו לא היו חולים מעולם. גם נשים עקרות רבות נפקדו בזכותו.
אנשים שבמשך שלושים או ארבעים שנה לא עמדו על רגליהם, היו מקבלים ממנו קמע לברכה, ולמחרת היו קמים בריאים ושלמים והולכים כאחד האדם.
את כל מעשיו הקפיד רבי מאיר לשמור בסוד ובהסתר ונהג בצניעות רבה.
לימודו ותפילתו
עוד בהיותו במרוקו נפגעה ראייתו, וכמעט שלא יכול היה לקרוא בספר, אך פיו לא היה מפסיק מלהגות בתורה, שהיתה כולה שגורה על לשונו באותיותיה.
הוא היה יושב בביתו או בבית הכנסת ושוקד בלימוד הקבלה יומם ולילה. באשקלון נהג ללמוד בין השאר עם רבי משה דיין, וכן עם חברו הטוב מילדות (יבלח"ט) רבי דוד וענונו.
מדי שנה ביום הכיפורים, נהג לשמש כחזן בבית הכנסת 'זה השער להשם', הסמוך לביתו, בו היה מתפלל בקביעות. קולו היה חזק ומרעים, והיה קורא את כל התפילות והפיוטים בעל פה.
בנוסף, נהג לעמוד על רגליו ולעסוק בתורה ובתפילה במשך כל היממה של יום הכיפורים, מכניסת היום הקדוש ועד יציאתו.
חינוך לדבקות בתורה
מעט מגדולתו ודרכו החינוכית, ניתן ללמוד מהסיפור הבא, שסיפר בנו רבי חנניה:
בסביבות שנת ה'תרצ"ג (1933) פרצה בעיר מגפה קטלנית מאד. לא היתה שום תרופה כנגד המגפה ואף אחד לא הצליח להתגבר עליה. בשלב מסוים, נדבק במגפה גם חנניה, בנו הגדול של רבי מאיר, שהיה אז ילד כבן תשע שנים בלבד, והיה יניק וחכים.
הילד שכב במיטתו, כשחום גופו הולך ועולה מיום ליום. מצבו היה מסוכן מאד, אך לא היה בידם מה לעשות. הבית היה מלא בדאגה וצער גדול. כולם חששו לשלומו של הילד הצעיר, שכבר אז נודע כבקי בתורה, וראו ש'עדיו לגדולות'.
בוקר אחד, הבחין רבי מאיר שהמצב החמיר מאד, והילד עומד לאבד את הכרתו מרוב חום. נראה היה שאלו שעותיו האחרונות. בכאב גדול, ביקש רבי מאיר, לקרוא לשאר אנשי ה'חברה קדישא', שיהיו נוכחים בעת יציאת הנשמה…
החדר הגדול היה מלא בבני משפחה, שכנים ומכרים, כשכולם בוכים בדמעות שליש, וזועקים בתהלים ובתפילות למתק את הדין. רבי מאיר, אבי הילד וראש החברה קדישא, עמד בראש המיטה, ושאר אנשי החברה קדישא עמדו לצדדיו, כשהם מקיפים את המיטה מכל צדדיה.
פתאום זיהה רבי מאיר, שבנו החולה ממלמל משהו בפיו בלחש. הוא כופף את אוזנו לעברו, אך לא קלט את דבריו. ניסה לקרוא את שפתי הילד, אך לא הצליח בשום אופן.
הוא מיהר לקרוא לשכנו וידידו, רבי מאיר לוי אלמליח, שהיה אף הוא מקובל גדול (ולימים גם מחותנו, שכן לאחר שהגיע הילד רבי חנניה לפרקו, נשא לאשה את בתו מרת רינה אלמליח), וביקש ממנו שינסה לקלוט מה הילד לוחש.
הביט השכן על פני הילד, הצמיד את אוזנו, ואחרי רגע אמר: 'הילד לוחש את כל דברי הזוהר על הפרשה בעל פה'..
(לימים העיד רבי חנניה כי באותן שנים היה מרבה בלימוד ספר הזוהר בשעות הלילה, מתוך מהדורה ישנה עם אותיות שבורות ב'כתב רש"י', כשבבית לא היתה כל תאורה אלא אור הלבנה בלבד… וזכה לסיים את כולו אחת עשרה פעמים!).
כעבור עוד זמן של תפילות ותחנונים בדמעות, הבחינו לפתע הנוכחים בחדר, כי הילד איננו במיטתו, אלא עומד זקוף על רגליו בסמוך לפתח החדר, שהיה במרחק כששה מטרים מהמיטה, ונראה שהבריא מחוליו לחלוטין באופן פלאי…
לאחר מכן סיפר הילד לאביו את מה שעבר עליו באותם רגעים:
'ראיתי את עצמי יושב בתוך קבר פתוח… והנה נגלה אלי אדם זקן, הדור פנים, פניו הקדושות להבים, עיניו כחולות וזקנו ג'ינג'י, ובראשו כתר זהב משובץ ביהלומים… הוא פנה אלי ואמר: 'אני דוד המלך, אתה רוצה לצאת מהבור?'. עניתי: 'כן'. והוא שאל אותי: 'מה תתן לי?'. עניתי: 'בכל יום אני אקרא את כל ספר התהלים'. מיד כששמע זאת, הושיט לעברי את ידו, ובאותו רגע הקים ו'העיף' את גופי מהמיטה, והעמיד אותי בסמוך לפתח'…
כזה היה החינוך שהנחיל רבי מאיר לבניו, להיות בקי בתורה ולהגות רק בה ללא הרף, מתוך דבקות, אהבה ושקידה עצומה.
צאצאיו
בסך הכל נולדו לרבנו שנים עשר ילדים.
שלושה ילדים מרעייתו מרת חביבה:
בתו פרחה.
בנו רבי חנניה – אביו של אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א. היה בקי בתורה ובכל ספר הזהר בעל פה. עלה לארץ בשנת ה'תשי"ב (1952) והתגורר במושב ברוש.
בנו שלום.
שני בנים מרעייתו מרת תמו:
בנו רפאל.
בנו דוד.
שבעה ילדים מרעייתו מרת סוליקה:
בתו מזל.
בתו סימי.
בנו שמעון – נפטר כילד בגיל שתים עשרה, לאחר שטבע בים אשקלון בשנת ה'תשכ"ז (1967).
בנו אליהו.
בתו חנה.
בנו משה.
בתו אורית.
פטירתו
רבי מאיר זכה להאריך ימים, וכל ימיו היה בריא בגופו וצלול בדעתו. מעולם לא נצרך לבקר אצל רופאים. הכיר את השורש בנפש של כל חלק בגוף, וידע איך לטפל בשורש הדברים הרוחני. היה גיבור חיל, בגופו ובנפשו, ולא ירא משום דבר.
ביום שלישי, כ"א בשבט ה'תשל"א (1971), בהיותו בן תשעים ואחת שנה, החזיר רבי מאיר את נשמתו הטהורה ליוצרה, ונטמן בבית העלמין הישן באשקלון.
דבר מופלא היה בתאריך פטירתו של רבי מאיר. במשך ימי חייו, כשהיה מתפלל ומברך את הפונים אליו, נהג תמיד להוסיף ולומר: 'בזכות הרב המג"ן!'. הדבר היה לפלא, ולא נודעה הסיבה לכך. אך לאחר פטירתו, הבחינו שנפטר בדיוק בתאריך פטירתו של רבי משה גלאנטי, שהיה מכונה 'הרב המג"ן'… אז הבינו כולם שקשר נשמתי מיוחד היה בין גדולי עולם אלו, ומסתבר מאד כי נשמת רבי מאיר היתה 'גלגול' של נשמת הרב המג"ן.
גם לאחר פטירתו של רבי מאיר, ראו ברכות וישועות מופלאות מאד בזכות התפילה על קברו.
זכותו תגן עלינו, אמן.
