כ"ג ניסן: רבי משה מטראני (המבי"ט)

הרב יורם אברג'ל » הילולות צדיקים » כ"ג ניסן: רבי משה מטראני (המבי"ט)

רבי משה מטראני (ה'ר"ס-הש"מ, 1500-1580), המכונה 'המבי"ט' (משה בר יוסף מטראני), היה מגדולי חכמי צפת, מחשובי הפוסקים וראש ישיבה.

ראשית דרכו

רבנו נולד בסלוניקי שביוון, בשנת ה'ר"ס (1500), לאביו רבי יוסף מטראני, ממגורשי ספרד. ככל הנראה מוצא המשפחה הקדום הוא מהעיר 'טראני' שבאיטליה.

בשנת ה'רס"ח (1508), עזב את עיר הולדתו, וגלה למקום תורה לעיר אדריאנופול (אדירנה) שבטורקיה. שם למד את עיקר תורתו, מפי דודו הגאון רבי אהרן מטראני, שהיה מגדולי חכמי טורקיה, ומכונה בפי חכמי דורו 'בעל התוספות', משום שהיה יחיד בדור בהבנת דברי התוספות לעומקם.

בנוסף למד גם אצל הגאון רבי יוסף פאסי, ראש הישיבה הגדולה בעיר.

על כס ההנהגה

בשנת ה'רע"ח (1518), עלה רבנו לארץ ישראל, וקבע את מושבו בעיר הקודש צפת.

מעט לאחר שנת ה'ר"פ (1520), הגיע לארץ הגאון רבי יעקב בירב, שהיה נחשב לגדול החכמים בדורו, התיישב בצפת, והקים בה ישיבה.

רבנו בחר ברבי יעקב, והכתירו עליו כרבו המובהק, ולא זז מהוראותיו. גם רבי יעקב מצדו, קירב אליו את רבנו בצורה מיוחדת, העניק לו כתב סמיכה, ומינה אותו לדיין בבית דינו. מתוך מכתבי ההלכה שכתבו זה לזה, ניכר הקשר העמוק ועבותות האהבה שהיו שרויים ביניהם.

בעידודו ובתמיכתו של רבי יעקב, נתמנה רבנו בשנת ה'רפ"ה (1525), לרב קהילת 'בית יעקב' בעיר, ובתפקיד זה שימש למעלה מחמישים שנה.

השפעתו של רבנו לא הצטמצמה לבני קהילתו, ומכל קצוות העיר על כל גווניה היו פונים אליו, אם בשאלות וספיקות בהלכה, ואם להיוועץ ולפשר בענייני הציבור והיחיד, בראותם שחכמת אלוקים מיוחדת אופפת את רבנו, וגם רבו סמך את שתי ידיו עליו, כתלמידו המובהק וממשיך דרכו.

לצדו של הבית יוסף

בשנת ה'רצ"ו (1536), עלה ארצה מרן רבי יוסף קארו, והתיישב גם הוא בעיר צפת. בכך הפכה העיר צפת למרכז התורה והיהדות באותה תקופה. ידידות והערכה גדולה שררה בינו לבין רבנו, וכתב עליו: 'אשרי הדור שכבוד תורתו שרוי בתוכו, יהי רצון שלא יהיה הדור יתום ממך, ויאריך ה' ימי צבאך'.

עם זאת, לא נמנע רבנו מלחלוק על פסיקותיו בנושאים שונים, ולעתים אף בלשון חריפה כדרכה של תורה. קורות חייהם של שני גדולים אלו נשזרו יחד, הן בהנהגת העיר, והן בהוראות ופסקים שנשאלו מכל קצוות תבל.

בעיר צפת היו שתי ישיבות זו לצד זו, האחת, בראשותו של רבנו, סביבה התלכדו בעיקר מתלמידיו הוותיקים של רבי יעקב בירב. והשנייה, בראשות רבי יוסף קארו, עליה נמנו העיקר תלמידי החכמים שהתיישבו בצפת מאוחר יותר.

לאחר פטירתו של מרן רבי יוסף קארו, ישב רבנו על כסאו כאב בית הדין, למשך חמש שנים, עד לפטירתו.

במשך השנים עמד רבנו בקשר עם גדולי חכמי דורו, בניהם רבי דוד בן זמרא (הרדב"ז), רבי משה אלשיך, ורבי בצלאל אשכנזי בעל ה'שיטה מקובצת'.

מתלמידיו

רבי יום טוב צהלון – מחבר ספר שו"ת מהריט"ץ.

רבי אליעזר אזכרי – מחבר 'ספר חרדים', ומחבר הפיוט הידוע 'ידיד נפש'.

חיבוריו

שו"ת המבי"ט – קרוב ל-600 תשובות בהלכה, שנשאל מאת אנשי קהילתו ועירו צפת וכן מכל קצוות העולם. בלול מכל הנושאים הנוגעים להלכה ומנהג. בשונה משאר ספריו של רבנו, ספר זה נסדר על ידי בניו, ונדפס לראשונה רק כחמישים שנה לאחר פטירתו, בוונציה, בשנת ה'ש"צ (1630).

קרית ספר – ענינו של הספר הוא כלשון דף השער: 'לידע מקור כל דין ודין, אם מתורה שבכתב, אם משלש עשרה מידות, אם מהלכה למשה מסיני, אם מגזרת ותקנת חכמים'. נדפס לראשונה בשנת ה'שי"א (1551).

אגרת דרך ה' – מוסר והנהגות.

בית א-להים – הלכה, מוסר והנהגות. ברובו סובב את ספר 'התחיה והפדות' לרבנו סעדיה גאון. כולל שלושה חלקים: שער התפילה, שער התשובה, ושער העיקרים. נדפס לראשונה בוונציה בשנת ה'של"ו (1576).

בסוף הספר צירף רבנו פירוש (שנחשב הקדמון ביותר) על 'פרק שירה'. נדפס גם כספר בפני עצמו בשם ספר 'נחמד'.

ישנם כתבים נוספים שכתב רבנו, העוסקים בתורת הקבלה, חלקם ראו אור בקובץ התורני 'מקבציאל'.