רבי שלמה אבן דנאן (ה'תר"ח-ה'תרפ"ט, 1848-1929) היה אב בית הדין ורבה הראשי של העיר פאס, ומגדולי רבני מרוקו.

 

ילדותו

רבנו נולד בעיר פאס שבמרוקו, ביום שבת קודש ט' בסיון ה'תר"ח (1848), לאביו רבי משה אבן דנאן, שהיה תלמיד חכם ומחבר ספרי הלכה ונודע בצדקותו, ולאמו הצדקנית חנה.

משפחת אבן דנאן, הינה משפחה מיוחסת ועתיקת יומין, הידועה בגאונים וצדיקים ענקי הרוח שיצאו מתוכה, והאירו לעם ישראל בחשכת הגלות.

רבי משה, אביו של רבנו, נפטר צעיר לימים בהיותו בן שלושים שנה, כאשר לרבנו עוד טרם מלאו עשר שנים. חסרונו של אביו הקשה מאוד על רבנו, וזקנו הגדול הגאון רבי שמואל אבן דנאן, שהיה תלמיד חכם ודרשן בחסד, לקחו יחד עם אמו האלמנה תחת חסותו ודאג לכל צרכיהם.

גם אחי אביו, הגאון והדיין רבי יצחק אבן דנאן, מחבר ספר שו"ת ליצחק ריח, תמך בהם ככל יכולתו. וכך ינק רבנו תורה ויראה מזקנו ומדודו וראה ברכה מרובה בתלמודו.

משבגר מעט, החל רבנו ללמוד מפיו של הגאון רבי אבנר ישראל (האי"ש) הצרפתי זצ"ל. רבנו הלך ונתעלה מחיל אל חיל, כשהוא משקיע את כל כוחו ומרצו להשיג השגות גדולות בתורה ובעבודת השם. 

 

סולם העליה

רבנו נתברך בפיקחות וחריפות מיוחדת, בשכל זך ובסברה ישרה. בד בבד עם שקידתו הרבה, הפך ללמדן ומעיין נפלא בתלמוד ומפרשיו כמעיין המתגבר.

רבותיו הבחינו במעלותיו, ונוכחו לדעת שיראתו קודמת לחכמתו, על כן הכניסוהו ללימוד תורת הנסתר עוד בהיותו כבן שש עשרה.

 

נישואיו

רבנו נשא לאשה את בתו של קרוב משפחתו, הגאון רבי שלמה אבן דנאן, שגם הוא שימש בדיינות. לאחר הנישואין היה סמוך על שולחן חותנו, שתמך בזוג הצעיר ביד רחבה, כדי שיוכל רבנו לשבת על התורה ועל העבודה באין מפריע.

בהגיעו לגיל שמונה עשרה נתמנה ללמד גמרא ומפרשים בישיבה שבעיר, והשקיע את כוחו בלימוד התלמידים כדי להנחילם את דרך הלימוד וההבנה הישרה.

בשנת ה'תרל"ו (1876), בהיות רבנו כבן עשרים ושבע, הצטרף לדודו ומורו, רבי יצחק, לביקור בארץ הקודש. רצונם היה לבדוק ולהכין את האפשרות לעלות ארצה ולהתיישב בה בקביעות.

במשך שלושים ושלושה ימים שהו בארץ, ובהם ביקרו במקומות הקדושים. לבסוף, מפני סיבה שאינה ידועה, נאלצו לקצר את שהותם, ולהזדרז לשוב על עקבותיהם בחזרה אל פאס, ואף תוכנית ההתיישבות בארץ נגנזה.

 

כדיין בבית הדין

בחודש תמוז ה'תרל"ט (1879), בהיות רבנו בן שלושים שנה, נבחר לדיין ומורה צדק בעיר. יחד עמו בבית הדין, ישבו גם דודו רבי יצחק אבן דנאן, ורבי יוסף סירירו זצוק"ל, שהיו חכמים גדולים בתורה ומופלגים בשנים. למרות גילו הצעיר, יחסם אל רבנו היה כשל זקן ורגיל, ונהגו בו כבוד רב ביודעם את גדלותו הרבה. 

כעבור ארבעים שנה, בשנת ה'תרע"ט (1919), מינו השלטונות הצרפתים את רבנו לתפקיד דיין, בבית הדין הגדול לערעורים אשר בעיר הנמל ראבאט, בראשותו של הגאון רבי רפאל אלנקאווה זצ"ל.

הפרידה ממשפחתו העיקה עליו מאוד, ובחודש שבט ה'תרפ"א (1921), החליט רבנו לשוב לעירו פאס, שם הוזמן להתמנות לרב ראשי וראש בית הדין, במקומו של הגאון רבי וידאל הצרפתי (החמישי) זצ"ל, שנפטר לבית עולמו באותם ימים.

 

רב ואב"ד של פאס

בעת 'יושבו על מדין', שפט צדק בחכמה ובתבונה רבה. הוא ידע לפלס דרך בלבותם של המתדיינים, עד ששני בעלי הדין היו מכירים באמיתות הדין, ומקבלים אותו עליהם ברצון.

רבנו דאג גם ללמד תורה ואורחות מוסר להמון העם. פיו היה מפיק מרגליות, ודבריו היו כטל תחיה עבור השומעים. כולם היו מאזינים בשקיקה ובצימאון לכל מילה היוצאת מפיו, וכך רבים השיב מעוון. בנוסף, נתברך רבנו בחן ובחכמת חיים שובה לב, ונתקיים בו "חכמת אדם תאיר פניו". 

במשך שנים רבות פעל רבנו להרמת קרנם של היהודים אצל מלכים ורוזני ארץ. הוא היה נערץ בעיני אנשי הממשלה במרוקו, וכן בקרב אנשי הקונסוליה והממשל הצרפתי. הם היו מרבים להתייעץ עמו בענייניהם הכלליים של המדינות, ורבנו מצדו ניצל את השפעתו עליהם להטיב עם קהילות ישראל. 

 

בתורה ובתפילה

למרות טרדותיו הרבות בעניני הכלל ותלאותיו הפרטיות, עבודת בוראו הייתה בתמימות ושלימות נפלאה. כל ימיו היה משכים להיות ראשון בבית  הכנסת, לפתוח את שעריו, ולהכין עצמו לקראת התפלה, כחסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת ומתפללים.

מכריו העידו עליו שתפילתו הייתה תמיד בריכוז וברגש, בשמחה ובהשתוקקות. גם לימודו היה בהתעוררות ובחשק, בעיון חודר ובעמקות. כך נהג גם גם בשנותיו האחרונות, כשכבר התקרב לגיל גבורות, כאילו היה אברך צעיר כבן עשרים. 

 

רבותיו

כאמור, רבנו למד תורה בילדותו מפי הגאונים זקנו הגאון רבי שמואל, ודודו הגאון רבי יצחק, מחבר ספר שו"ת ליצחק ריח זצוק"ל.

כמו כן למד תורה מפי הגאון רבי אבנר ישראל הצרפתי זצוק"ל, רב ומורה צדק בעיר פאס, ומיוחס לרש"י הקדוש.

 

תלמידיו

תלמידים רבים לימד רבנו בישיבה שבעירו פאס. מבין תלמידיו ניתן למנות את הרבנים הגאונים:

רבי מתתיהו סירירו זצוק"ל – דיין ומורה צדק בעיר פאס.

רבי משה בן שמחון זצוק"ל – דיין בעיר מוגאדור,

וכן בנו של רבנו, רבי שאול אבן דנאן זצוק"ל, הנזכר להלן.

 

ספריו

אשר לשלמה – תשובות בהלכה ופסקי דין בארבעת חלקי השלחן ערוך, ובסופו מערכות בהלכה לפי סדר אלפא ביתא.

רבנו נהג לכתוב למזכרת את פסקי הדין שיצאו מתחת ידו, ולימים, בשנת ה'תרס"א (1901) שלח את כתב היד להדפיסו בירושלים. הספר נדפס לראשונה בשנת ה'תרס"ו (1906), בעזרת נדבת משפחת רוטשילד הנודעת מלונדון ומפריז, כנזכר בהקדמת הספר.

הספר מעוטר בהסכמות גדולי הדור ההוא. ביניהם הגאון המפורסם מופת דורו, רבנו חזקיה מדיני זצוק"ל, בעל השדי חמד. ספרו של רבנו נתקבל באהבה ובהערכה רבה בקרב חכמי התורה, ולא ירד מעל שלחנם של חכמי ישראל  במרוקו ומחוצה לה.

רבני דורו היו מכנים אותו בכתביהם 'האש"ל (- ראשי תיבות: אשר לשלמה) הגדול אשר ברמה' על שם ספרו.

בקש שלמה – מבחר תשובות בהלכה אשר השיב לשואליו בשנותיו האחרונות, ונשארו בכתב יד. נדפסו על ידי בניו הגאונים רבי משה ורבי שאול לרגל מלאות שנתיים לפטירתו.

בספר זה (סימן ל"ט), מובאים דברי רבנו על כך שזקנו הקדמון הגאון רבי שמואל אבן דנאן, היה אחד ממאתיים רבנים שסמכו את מרן בעל השולחן ערוך רבי יוסף קארו, וקיבלו הוראותיו לדורות.

זכה רבנו, ודברי תורתו מתבדרין בבתי המדרש, ודבריו ודעתו מובאים בספרי גאוני דורו והדורות שאחריו, בסוגיות מרכזיות. כגון בדין קבלת הוראות מרן השולחן ערוך, זמן בין השמשות, וכן בדיני חיתון וגירות ועוד.

 

צאצאיו

לרבנו נולדו שני בנים ובת.

בנו הגדול הגאון רבי משה זצ"ל – לאחר פטירת אביו, מילא את מקומו ברבנות פאס, אולם לדאבון לב נפטר בקיצור ימים.

בנו השני הגאון רבי שאול זצ"ל – מילא את מקום אביו אחר פטירת אחיו רבי משה, ולימים נתמנה לרבה הראשי של מרוקו. חיבר ספר שו"ת 'הגם שאול' הכולל ב' חלקים.

בתו מרת פריחא – בצעירותה חלתה במחלה אנושה, ורבנו לקחה לדרוש ברופאים בעיר מרסיל (מרסיי) שבצרפת, אולם למרבה הצער לא הצליחו לרפאה. ושם היא נפטרה ונטמנה, בהיותה כבת עשרים ושבע בלבד.

 

פטירתו

רבנו בצדקותו חש ככל הנראה כי פטירתו קריבה, ובליל יום הכיפורים שנת ה'תרפ"ט (1929), בעת אמירתו 'כל נדרי', השמיט את המילים 'מיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים אחר שיבוא עלינו לשלום'.

בתחילת חודש מרחשוון חלה בחולי הקדחת, אך לאחר מספר ימים שב לאיתנו. עד לרגעיו האחרונים, היה צלול בדעתו, ונשא ונתן עם הסובבים אותו בעניינים סבוכים בהלכה, וכן דיבר עם הרופאים בשלווה אודות מצבו הרפואי הקשה.

במוצאי השבת, ליל כ"ח במרחשוון הרגיש רבנו שזמנו קרב, וביקש להזדרז להבדיל על היין. נדמה היה שעם יציאת הנשמה היתירה, גם נשמתו הקדושה של רבנו מתאווה לחזור לכור מחצבתה, ושעותיו עלי אדמות ספורות. 

בשעת ערב מאוחרת רבנו חש בחולשה, עלה על מיטתו, והשיב נשמתו ליוצרה במיתת נשיקה.  

הלווייתו נערכה ביום ראשון בצוהרי היום. נכבדי הקהל והמון עם נאספו, כדי לזכות ללוות את רבם הנערץ בדרכו האחרונה. בין הבאים היו גם ראשי הממשל וכוהני דתם, אשר רחשו כבוד גדול לרבנו, וכך נתקדש שם שמים על ידיו בחייו ובמותו.

מנוחתו כבוד בבית העלמין שבפאס.

זכותו תגן עלינו אמן.