רבי יצחק אביחצירא, המכונה 'בבא חאקי' (ה'תרנ"ה-ה'תש"ל, 1895-1970), היה רב, מקובל וראש ישיבה במרוקו, ולימים הרב הראשי הספרדי הראשון בערים רמלה ולוד, חבר מועצת הרבנות הראשית, ויו"ר 'ארגון הרבנים הספרדים ועדות המזרח ארץ ישראל'.
ראשית דרכו
רבנו נולד ביום כ"ח ניסן (ולגירסה אחרת: כ"ג באלול) ה'תרנ"ה (1895), בעיירה ריסאני שבמחוז תאפילאלת שבמרוקו, לאביו הגאון הצדיק רבי מסעוד אביחצירא, בנו של ה'אביר יעקב', רבי יעקב אביחצירא. אחיו הגדול של רבנו היה הצדיק הנודע רבי ישראל אביחצירא, הידוע בכינויו ה'בבא סאלי'.
רבנו גדל על ברכי אביו ועל ברכי החכמים והצדיקים שהיו פוקדים תדיר את בית המדרש הסמוך לביתם, בו שהה רבנו במשך רוב שעות היום והלילה, ולמד בחשק ובמסירות בכל כוחו.
כבן תשע החל בלימוד הגמרא והפליא את הוריו ורבותיו בקושיותיו והבנתו המעמיקה. תוך שנים ספורות רכש לעצמו ידיעות מופלגות בתורה.
משחר נעוריו היה שוקד על תלמודו במשך שעות ארוכות, וכל הנהגותיו היו בנימוס ואצילות מיוחדת.
סולם עליה
כשבועיים לאחר שחגג רבנו את שמחת הבר מצווה שלו, נפטר אביו ומורה דרכו רבי מסעוד לבית עולמו. בני משפחתו, ובראשם אחיו החורג, הצדיק הקדוש רבי דוד אבוחצירא, פרשו את חסותם עליו ברוחניות וגשמיות, כדי שלא יופרע מעלייתו בתורה ובעבודת ה'.
בנערותו השתלם רבנו גם במלאכות המילה, השחיטה, וכתיבת הסת"ם. לימים סייעו מקצועות אלו לרבנו כאשר כיהן כרב ומורה צדק לרבים.
בשנת ה'תרע"ז (1917), פרצה במרוקו מלחמה עקובה מדם, בין התושבים המוסלמים המקומיים לבין הצבא הצרפתי. סבל רב היה מנת חלקם של כל התושבים היהודים, ובתוכם רבנו ומשפחתו.
בתקופה זו נחלץ לעזרת יהודי הקהילה, ופעל ללא לאות בדרכים שונות כדי להציל את חייהם, ולהקל את סבלם. רבנו הצליח להבריח משפחות רבות למקומות ואזורים בטוחים יותר, וכן אירגן את צעירי הקהילה לעמוד בפרץ ולהגן על עצמם, מפרעות שכניהם הערביים.
שיא השבר היה, כאשר ביום שבת י"ד בכסלו ה'תר"פ (1919), אחיו (מאב) רבי דוד אבוחצירא הי"ד, שרבנו החשיבו גם כרבו, הוצא להורג באכזריות רבה על ידי הממשל המוסלמי המקומי. ככל הנראה גרם מקרה זה לרבנו ולאחיו ה'בבא סאלי' לעזוב עם משפחותיהם את ריסאני ולעבור לעיירה בודניב.
בעיירה בודניב
בבודניב, הקים רבנו מחדש את הישיבה הגדולה 'אביר יעקב' שהיתה בריסאני, וייסד כיתות לימוד לתינוקות של בית רבן על טהרת הקודש. רבנו מסר את נפשו על הקמת הישיבה וביסוס התורה בעיר, למרות המצב הכלכלי הקשה שהיה נחלת הכלל.
לצורך כך הוצרך רבנו לכתת את רגליו לערים רחוקות, כדי לאסוף כסף לצורך הישיבה ותלמידיה. רבנו ראה בכך שליחות עליונה לשמירה על החינוך הטהור של ילדי ישראל, והצלה דחופה מרוחות זרות, כדוגמת תנועת ה'אליאנס', אשר ניסו לחדור ולפרוץ פרצות בכרם ישראל.
רבנו ניהל את הישיבה הקדושה ועמד בראשה. בדמותו האבהית האציל על תלמידיו מקדושתו וחכמתו, ידע לפנות אל כל תלמיד לפי אישיותו, והיה קשור עמם בקשר עז. הישיבה היותה מגדלור לכל הקהילה, ותלמידיה עסקו בתורה יומם ולילה בקדושה ובטהרה, לאורו ובהדרכתו של רבנו.
מלבד פעילותו הציבורית הענפה, שימש רבנו במשך שנים כיד ימינו של אחיו הגדול ה'בבא סאלי', והיה המוציא והמביא בכל ענייני הבית והמשפחה, כדי לסייע לאחיו להתרכז כולו בעבודת ה' ללא טרדות.
בשנת ה'תרפ"ח (1928), ביקר רבנו בארץ ושהה בה במשך כשנה שלימה, ובסיומה חזר למרוקו כשבכוונתו לשוב ולעלות לארץ יחד עם בני משפחתו.
בארפוד ובאלג'יר
בשנת ה'תרצ"ו (1936), עברו רבנו ומשפחתו להתגורר בעיירה ארפוד, שהייתה אז תחת שלטון צרפתי, ויחסה ליהודים היה נוח יותר. בארפוד הנהיג רבנו באופן רשמי את הקהילה היהודית, ופעל למנות את אחיו רבי ישראל כרב ראשי ודיין לכל מחוז תאפילאלת. גם את ישיבתו הקדושה העביר רבנו לארפוד, ובאותה תקופה לימד בה גם בנו הבכור של רבנו, הגאון רבי אברהם.
בשנת ה'תש"ה (1945), עזב יחד עם משפחתו את מרוקו, והחל להגשים את חלומו, לעלות לארץ הקודש. בדרכו עבר במדינת אלג'יר, והתעכב שם בעיר הנמל אוראן (והראן), בה התגוררו רבים מבני קהילת תאפילאלת שעזבוה עקב המצב הקשה.
בכל מקום אליו הגיע רבנו, פעל בנמרצות כדי לחזק את היהודים ברוחניות וגשמיות, ובראותו את העזובה הגדולה לא נח ולא שקט, עד שהקים מוסדות תורה וחסד, וסייע בעדם לשמור על צביונם ויהדותם.
לאחר כמה שנים בהם פעל רבנו באוראן, יצא רבנו לדרכו והשתכן במחנה עולים במרסיי שבצרפת. כשלשה חודשים המתינו רבנו ומשפחתו עד שעלו לספינה בדרכם לארץ ישראל. ביום י"ג בטבת ה'תש"ט (1949), הגיע אונייתו של רבנו לחופי הארץ.
בארץ ישראל
בחודשים הראשונים לעלייתם ארצה התגורר במעברה בגבעת אולגה הסמוכה לעיר חדרה. התנאים במעברה היו אמנם ירודים מאוד אך כל זאת לא העיב על השמחה שחש רבנו בזכות הגדולה לחונן את עפר ארץ ישראל, ואף עודד ודיבר רבות עם משפחתו וסביבתו, שעל אף המצב הקשה, חלילה להם להתלונן או ליפול ברוחם.
בתחילה ביקש רבנו בענוותנותו לצאת לעבוד בעצמו בקטיף הפרדסים, יחד עם שאר העולים, וראה בכך זכות גדולה ליישב את ארץ ישראל. אך הם שהכירו בגדולתו עוד מהיותו בחו"ל, לא הסכימו שרבם הקדוש והנערץ יעבוד בעבודה שאינה לפי כבודו.
לאחר זמן לא רב, נודע דבר הגעתו של רבנו, להגאון רבי יוסף שלוש רב ואב"ד 'העדה המערבית בירושלים' ומרבני ישיבת 'פורת יוסף'. הוא מיהר לקחת את רבנו ולהביאו בפני הרבנים הראשיים לישראל בכדי שיכירו אותו ויעניקו לו משרה תורנית כיאה לגאון וצדיק כמוהו. הגאון רבי בן ציון חי עוזיאל, שהיה אז הראשון לציון והרב הראשי הספרדי, שוחח עם רבנו ארוכות בדברי תורה, והתרשם עמוקות מאישיותו.
הוא אף הציג בפניו מהשאלות הסבוכות שהמתינו על שולחנו, ורבנו ידע לפתור אותם מכח ידיעותיו ונסיונו בעניינים אלו עוד מכהונתו כרב בחו"ל. בישיבת 'מועצת הרבנות הראשית' הוחלט פה אחד, על מינויו של רבנו לכהונת רב העיר הספרדי לשתי הערים השכנות רמלה ולוד. הגאון רבי בן ציון עוזיאל אף עמד על רבנו שיחבוש מצנפת דומה לשל הראשון לציון, כ'איצטלא דרבנן'.
על כס ההנהגה
רבנו היה רב ומנהיג בכל נימי נפשו, ותפקיד הרבנות הלם אותו בכל צדדי אישיותו. הוא נשא את עול הציבור על כתפיו באכפתיות ומסירות אין קץ, והתמסר במיוחד למען העולים החדשים, שהיו זקוקים מאוד לעזרתו. רבנו פעל רבות ונצורות בכל ענייני הדת, בחינוך ילדי ישראל, השכנת שלום בית, טהרת המשפחה, שמירת השבת, הקמת מוסדות חינוך וישיבות, קירוב לבבות, ועוד כהנה וכהנה.
מצודתו היתה פרושה הרבה מעבר לערים בהן כיהן כרב. הוא היה מכתת רגליו בכל ערי הארץ, לאורכה ולרוחבה, והיה מבקר רבות גם במושבים מרוחקים. לרוב נסע באוטובוסים ציבוריים, ונסיעותיו היו כרוכות במאמץ עצום, אך הוא עשה זאת בשמחה ומתוך זריזות של מצוה.
רבנו היה דרשן בחסד, 'פה מפיק מרגליות', ובעל יכולת מופלאה 'לרדת אל העם', לדבר ישירות אל ליבם ולקרבם ומנשקים את שולי מעילו ביראת כבוד לאבינו שבשמים. הוא היה אהוב ביותר על כל שכבות העם, וכאשר היה עובר בשוק בדרכו לבית המדרש, היו כולם, יהודים וערבים כאחד, עוצרים את מסחרם, ניגשים לנשק את גלימתו ביראת כבוד, ועומדים לכבודו עד שחלף מעל פניהם.
רבנו כונה 'מנהיג יהדות צפון אפריקה', ונתמנה לימים גם כ'חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל', והרים את קרנם ומעמדם של הרבנים הספרדים.
בנוסף שימש כרב ומורה דרך לרבני ערים וקהילות, שהיו נועצים בו בכתב ובעל פה כיצד לנהל את קהילותיהם ולפתור בעיות המתעוררות בהנהגת הציבור. לרבנו היתה השפעה גדולה על מנהיגי הציבור בארץ ישראל, שהתרשמו מאישיותו, והיו נשמעים לבקשותיו. הוא השתמש במעמדו לקדם ולהשיג תקציבים ממוסדות המדינה, כדי לחזק ולהעמיד את הדת על תילה בכל רחבי הארץ.
תלמידיו
מתלמידיו הנודעים ששימשו בקודש גם בארץ ישראל:
רבי ישראל אליזרע – רבה הספרדי של אשדוד.
רבי ראובן בן דוד – מחבר 'שו"ת מילתא בטעמא'.
רבי יהודה שטרית – רבה של עפולה ומחבר 'שו"ת מנחת יהודה'.
רבי יחיא שניאור – רב שכונת מורשה ומחבר הספר 'יש מאין'.
צאצאיו
לרבנו נולדו שנים עשר בנים ובנות. הנודעים שבהם:
בנו בכורו רבי אברהם אבוחצירא המכונה 'בבא הנה' – כיהן כרבה של יבנה. לאחר פטירת רבנו מילא את מקומו כרב העיר רמלה במשך כארבע שנים עד פטירתו.
בנו רבי יחיאל אבוחצירא – שימש כרב העיר רמלה לאחר פטירת אחיו. בהמשך נתמנה לתפקיד בנו רבי יצחק הקרוי על שם רבנו.
בנו רבי שמעון אבוחצירא – ראש מוסדות 'נר יצחק' בירושלים הקרויים על שם רבנו.
פטירתו
למרבה הצער, בהיות רבנו בשיא כוחו, נפטר רבנו באופן טראגי. היה זה ביום כ"ה באדר ב' ה'תש"ל (1970) באותו יום נסע רבנו לדרום הארץ כדי לעסוק בהשכנת שלום בין איש לאשתו באחד המושבים הסמוכים לעיר נתיבות.
לאחר שסיים, סר לביתו של אחיו הבבא סאלי, ומשם פנה לחזור לביתו. אחיו הבבא סאלי הפציר ברבנו להישאר ללון בביתו, אך הוא סירב. בדרכו חזרה, אירעה תאונת דרכים מחרידה, בה השיב את נשמתו ליוצרה.
משמשו של הבבא סאלי העיד, כי מיד בצאת רבנו את הבית, חלץ הבבא סאלי את נעליו ואמר: 'חמישים אלף יהודים יינצלו ממיתה משונה בזכות אחי רבי יצחק'… רק לאחר שהגיעו הבשורות הקשות הבינו למפרע את כוונת דבריו.
הלווייתו של רבנו נערכה למחרת היום, בהשתתפות גדולי הרבנים מכל רחבי הארץ, אישי ציבור, ומעל עשרים אלף עמך בית ישראל, שבאו לחלוק כבוד אחרון לרב הנערץ.
גופו הקדוש של רבנו נטמן בבית החיים בעירו רמלה.
זכותו תגן עלינו, אמן.
