כ"ו אייר: רבי משה חיים לוצאטו – הרמח"ל

הרב יורם אברג'ל » הילולות צדיקים » כ"ו אייר: רבי משה חיים לוצאטו – הרמח"ל

שתפו עם חברים:

רבי משה חיים לוּצַאטוֹ (ה'תס"ז-ה'תק"ו, 1707-1747), המכונה בראשי תיבות שמו ה'רמח"ל', היה רב איטלקי, מקובל, סופר, משורר, בעל מחשבה ומוסר, מגדולי חכמי ישראל בדורו, ומחברם של ספרים רבים.

ראשית דרכו

רבנו נולד בשנת ה'תס"ז (1707), לאביו רבי יעקב חי ולאמו מרת דיאמנטה, בעיר פאדובה שבאיטליה. אביו רבי יעקב, היה תלמיד חכם וסוחר בעל חסד, ומראשי הקהילה האשכנזית בעיר.

משחר ילדותו, שקד בחשק רב ובתשוקה עזה על לימוד התורה מפי מלמדיו ומתוך ספריו. אביו, שראה את גודל כשרונו ותשוקתו של בנו בלימוד וקניית חכמה, הביא לביתם מלמדים פרטיים שילמדוהו גם חכמות נוספות. ביניהם היה רבי יצחק קאטנריני.

מורו ורבו המובהק מצעירותו היה רב העיר וראש הישיבה בפאדובה, הגאון רבי ישעיהו באסאן, שהיה מגדולי המקובלים באותו הדור. יחד למדו מקרא, גמרא ופוסקים, ואף מתורת הקבלה. נפשותיהם של הרב והתלמיד נקשרו יחד בקשר אמיץ.

בתקופה בה נאלץ רבי ישעיהו לעזוב את פאדובה, כדי לשמש כרב בעיר ריג'יו אמיליה, חזר רבנו ללמוד בביתו, אך המשיך לעמוד בקשר קרוב עם רבו.

סולם עליה

רבנו נודע בהתמדתו וכשרונותיו הנדירים, ומסופר כי בהיותו כבן ארבע עשרה בלבד, היה כבר בקי בכל התלמוד, בזוהר ובכתבי האר"י.

בשנת ה'תפ"ד (1724), הצטרף רבנו לחבורת לקבוצת תלמידי חכמים ומקובלים ששמה היה 'חבורת מבקשי השם', והיו עוסקים יחד בלימוד חכמת הנסתר. על חבורה קדושה זו נמנו טובי הלומדים והיראים, שקבלו על עצמם לעסוק בתורה בהתמדה מיוחדת, והנהיגו את עצמם בהנהגות של חסידות ופרישות.

באותה עת למד רבנו יחד עם ידידו ותלמידו, שהיה מבוגר ממנו בשנים, הגאון המקובל רבי משה דוד ואלי. בשנת ה'תפ"ו (1726), התמנה לעמוד בראש החבורה.

בהיותו בגיל תשע עשרה, נסמך לרבנות על ידי הגאון רבי שבתאי מריני, ראש הרבנים בעיר.

סודות מן השמיים

ברוב גדלותו הרוחנית זכה רבנו לגילוי אליהו הנביא. גם 'מגיד' היה מתגלה אליו מדי יום ומגלה לו רזי תורה. גדולי דורו העידו עליו שבעת לימודו היה נראה כמתנמנם, אך כשהיה מתעורר, היה ממהר להעלות על הכתב את החידושים הנשגבים שנתגלו לו מן השמים בלימודו.

בכתביו רומז רבנו שהתעברה בו נשמת רבנו האר"י, כדי להחיות בדורו ובדורות שלאחריו את רוח חכמת הקבלה.

רבנו החל לחבר את חיבוריו עוד בנערותו, אך הצניע אותם מעין רואים. כך גם למרות גאונותו הרבה שהקרינה על כל סביבתו, הצליח להסתיר את רוב ידיעותיו אפילו מאביו ורבו, שלא הכירו בגדלותו האמיתית.

בשנות העשרים לחיי רבנו, נפל דבר. אחד מתלמידי החכמים בוילנה שבליטא, ושמו רבי יקותיאל גורדון, הגיע לפאדובה, שם התוודע לרבנו, ומאז דבק בו והיה לאחד מתלמידיו המובהקים.

רבנו מצדו קרבו מאוד, לימדו מתורתו, והדריכו בדרכי עבודת ה'. בנוכחו לדעת את גודל תורתו של רבנו, לא יכול היה לכבוש זאת בליבו פנימה, והחל לפרסם את חיבוריו של רבנו ולהפיץ את תורתו וכתביו בקרב כמה מחכמי ארצות אשכנז. בתוך גם גם פרסם את העובדה על התגלות ה'מגיד' לרבנו מידי יום.

סערת ההתנגדות

משהחלה תורת רבנו להתפרסם מעט, קמו כמה מהרבנים בארצות אשכנז, ובראשם הגאון רבי משה חאגיז, ושלחו מכתבי אזהרה לרבני איטליה, בהם הביעו את התנגדותם לחיבוריו ולדרכו של רבנו ודרשו להחרימם. השמועות אודות רבנו עוררו פולמוס נרחב שהקיף את רוב רבני איטליה, ומבוכה גדולה שררה בין חכמי ישראל, כיצד להתייחס לרבנו ולמשנתו.

אותה תקופה היתה עדיין תחת הרושם הקשה של פרשת משיח השקר שבתאי צבי (שר"י), שסחף אחריו חלקים נרחבים מקהילות ישראל, ולכן חששו במיוחד מכל מי שדרכו היתה נראית מחודשת ובלתי רגילה, ובמיוחד מהעוסקים בקבלה.

רבני ונציה החליטו לפנות אל הגאון רבי ישעיהו באסן, שרבנו היה תלמידו, ובקשו ממנו את חוות דעתו. רבי ישעיהו השיב כי הוא מכיר את רבנו מאז ילדותו, ויכול להעיד כי נשמתו זכה ונקייה, וכל מעשיו ותורתו בקדושה ובטהרה לשם שמים. עם זאת לא סמך רק על דעתו, והפנה את השאלה לחותנו, הגאון רבי בנימין הכהן, רב העיר רג'יו אמיליה, ואחד מחשובי הפוסקים והמקובלים באיטליה.

רבי בנימין עיין היטב בכתבי רבנו שהובאו לפניו, ולאחר מכן הסכים אף הוא שאין כל דופי בתורתו ובדרכו של רבנו. יתירה מכך, הוא אף שלח מכתב אישי לרבנו, בו ביקש שישאל את ה'מגיד' הנגלה אליו, מדוע הוא סובל יסורים קשים. זמן קצר לאחר מכן קיבל את תשובתו של רבנו בשם ה'מגיד', כי הוא נקי מעוון, וכל סבלו הוא בגלל עוונות אנשי הדור.

אולם הסערה נמשכה, ובסופו של דבר, בחודש מנחם אב ה'ת"צ (1730), נאלץ רבנו להפקיד את ארגז כתביו למשמרת ולא לפותחו ללא רשות רבו, וכן להישבע שלא יעסוק יותר בהשבעת מגידים ובכתיבת חיבורים בלשון קבלית. בעקבות זאת שככה הסערה למשך מספר שנים.

פרנקפורט, אמסטרדם וארץ ישראל

בשנת ה'תצ"א (1731), נשא רבנו את רעייתו מרת ציפורה, בתו של רבי דוד פינצי, רבה של מנטובה שבאיטליה. לאחר נישואיו במנטובה, שב לעירו פאדובה.

בשנת ה'תצ"ה (1735) יצא רבנו לפרנקפורט שבגרמניה, בדרכו לאמסטרדם שבהולנד, שם רצה להדפיס את חיבורו 'חוקר ומקובל', שנועד להוכיח את אמיתות חכמת הקבלה. השמועות אודות תוכניתו לצאת מאיטליה עוררו מחדש סערה מצד מתנגדיו, שטענו כי בכך מנסה הוא לחמוק ולהפר את התחייבותו לעזוב את דרכו הקבלית והפצתה.

רבנו הכחיש את כל הטענות נגדו, אך בהגיעו לפרנקפורט זומן לבית הדין המקומי, שם אולץ בידי הרבנים להודות כי כביכול הפר את שבועתו, ולהישבע על כך שנית. לאחר שהגיע לאמסטרדם המשיכו רדיפות מתנגדיו, עד שהצליחו להביא למסירת אוצר כתביו של רבנו שנותרו בפאדובה אל רבה של פרנקפורט, שם נידונו הכתבים לגניזה וחלקם לשריפה.

באמסטרדם השתקע רבנו למשך מספר שנים, שם התפרנס מליטוש יהלומים, למד ולימד בבית המדרש 'עץ חיים', והשתלב בקהילה הפורטוגוזית המקומית. באותה תקופה כתב את חיבוריו המפורסמים 'מסילת ישרים', 'דרך ה' ו'דעת תבונות', העוסקים בענייני אמונה, מחשבה ומוסר.

בשנת ה'תק"ג (1743), עלה רבנו לארץ ישראל יחד עם רעייתו ובנו, והתיישב בעיר הנמל עכו, בה התגורר עד לפטירתו.

רק מספר שנים לאחר פטירתו, שככה המחלוקת לגמרי, וכל גדולי ישראל הסכימו כי רבנו ומשנתו טהורים וקדושים.

תלמידיו

רבנו עמד בראש החבורה הקדושה 'מבקשי השם', בה היו גדולי תורה ועובדי ה' שעסקו כל עת בפרד"ס התורה, תחת השגחתו והדרכתו. מתלמידיו הנודעים:

רבי משה דוד וואלי – גאון ומקובל, מחבר ספר שבטי י-ה ביאור על התורה בדרך הפרד"ס. ידידו ותלמידו של רבנו.

רבי יקותיאל גורדון מוילנה – תלמידו המובהק ומי שהחל לפרסם את תורתו וגדולתו של רבנו.

רבי יעקב רפאל חזק – לימים רבה של פאדובה.

חיבוריו

יבולו התורני העצום של רבנו היה עצום. בשנים מועטות ביותר הספיק לכתוב כשמונים חיבורים, רובם בתורת הסוד והשאר בתורת המוסר והמחשבה, דקדוק לשון הקודש, וכן חיבורי שירה וחכמות נוספות.

חיבוריו של רבנו מתייחדים בעמקות נוראה, עד שכל הלומד בהם מרגיש כי בתוך מילותיו, טמונים רעיונות נשגבים שאין בכוחנו להשיג. גם בספריו הנחשבים מובנים ופשוטים, כ'מסילת ישרים' ו'דרך השם', טמן רבנו עומק וסוד על פי תורת הקבלה.

רבים מכתביו אבדו ונגנזו בעקבות החרם, וחלקם נעלמו ברבות הימים ובצוק העיתים וכיום מצויים בידינו כארבעים מחיבוריו.

מסילת ישרים – ספרו המפורסם והנפוץ ביותר של רבנו. כולל ענייני מוסר מחולק לשערים המסודרים על פי ברייתא דרבי פנחס בן יאיר המובאת במסכת עבודה זרה (דף כ ע"א) זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות וכו'.

ספרו של רבנו נפוץ בעולם כולו והפך לנחלת הכלל כספר יסוד בכל תפוצות ישראל. הגאון רבי אליהו מוילנא (הגר"א) שהיה בן דורו, למד בספר זה וכל כך התפעל עד שאמר לתלמידיו כי הוא רוצה ללכת ולהקביל את פני הגאון המחבר ולהפוך לתלמידו. אמנם בזמן זה כבר הסתלק רבנו לבית עולמו. הוא העיד על לשונו של רבנו שהיא שקולה ומדודה ומדוייקת עד שלפחות עד פרק עשירי אין בו אפי' אות אחת יתירה או חסירה. הגאון רבי ישראל סלנטר 'אבי תנועת המוסר' התבטא על ספר זה , שכל ספרי המוסר שלפניו ושלאחריו כלולים בספר הזה.

דרך ה' – חיבור מפורסם נוסף העוסק במחשבה ומוסר.

מחיבוריו הנוספים: מאמר העיקרים, דעת תבונות, קל"ח פתחי חכמה, תיקונים חדשים, דרך חכמה, דרך תבונות, דעת תבונות, ספר הכללים, קל"ח פתחי חכמה, קנאת ה' צבאות, אדיר במרום, משכני עליון, מאמר הגאולה, זוהר תנינא, עשרה אורות, פנות המרכבה, האילן הקדוש הנקרא גם 'עשרה פרקים לרמח"ל', מאמר הוויכוח, פתחי חכמה ודעת, בנין עולם, סוד ה' ליראיו, תקט"ו תפילות, קיצור כוונות, ירים משה, ספר השירים, שרשי המצוות, ספרי דקדוק ומליצה, לשון לימודים, ספר ההגיון, ספר המליצה, ספר הדקדוק.