הטז – רבי דוד הלוי סגל

(ה'שמ"ו-ה'תכ"ז, 1586-1667) היה רבן של קהילות חשובות בפולין, מ'נושאי כליו' המרכזיים של השולחן ערוך, ומגדולי וחשובי הפוסקים האשכנזיים. מכונה ה'ט"ז' על שם חיבורו 'טורי זהב'.

 

ראשית דרכו של הט"ז

רבנו נולד בלודמיר שבפולין בשנת ה'שמ"ו (1586), לאביו רבי שמואל הלוי סגל, שהיה בר אוריין, ותורה וגדולה התאחדו על שולחנו.

רבנו היה ברוך כשרונות, ואותם ניצל אותם עד תום. עושרו של אביו הניח לו לשקוע בתלמודו, ללא דאגות וטרדות, ולא היה לרבנו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. 

לרבנו היה אח חורג, בן לאביו רבי שמואל, הלא הוא רבי יצחק הלוי. רבי יצחק היה גאון גדול בכל מקצועות התורה, ושימש כרב וראש ישיבה בכמה מערי פולין. חידושי תורתו נדפסו בספרים 'חידושי מהר"י הלוי' ו'שו"ת מהר"י הלוי'.

רבנו גדל בצילו ובהדרכתו של אחיו הגדול, שהיה מחבבו מאוד, ונחשב לרבו ומורה דרכו של רבנו במשך שנים רבות.

ידידות עזה שררה בין האחים הקדושים במשך כל חייהם, וגם כשגדלו ונפרדו איש לדרכו, עמדו בקשר מכתבים, במשא ומתן של תורה, בהם ניכרת האהבה והערצה ביניהם.  

 

רבינו הטז על התורה והעבודה

בהגיעו לפרקו נשא רבנו את מרת רבקה, בתו של הגאון המפורסם, רבי יואל סירקיש, המכונה ה'ב"ח' על שם חיבורו 'בית חדש' על 'ארבעה טורים'.

במשך מספר שנים לאחר נישואיו היה רבנו סמוך על שלחן חותנו הגדול, והתגורר סמוך לו בעיר בריסק. הב"ח שהיה גם עשיר גדול, תמך ברבנו ביד רחבה, ובשנים אלו היה רבנו פנוי לשבת על התורה והעבודה באין מפריע.

בהיותו בבריסק, למד רבנו בדיבוק חברים יחד עם הגאונים המפורסמים רבי מנחם מנדל קרוכמאל, אב"ד ניקלשבורג ובעל 'שו"ת צמח צדק' (הקדמון), רבי צבי הירש כ"ץ, בעל 'נחלת צבי' ו'עטרת צבי' על השלחן ערוך, ועוד.

 

נדודים בפולין

מבריסק עבר רבנו לעיר קראקא (קרקוב), בה שימש כדיין, ולאחר תקופה המשיך ונדד לכהן ברבנות העיירה פוטליטשא.

פוטליטשא, שהיתה עיירה קטנה וענייה, ולא היה ביד אנשיה לפרנס את רבנו כראוי. כעבור תקופה, נקרא רבנו לשמש בדיינות בקהילת פוזנא (פוזנן) המעטירה, וכיהן בתפקידו זה במשך כעשרים שנה.

בשנת ה'ת"א (1641) לערך, נתמנה רבנו לרבנות בעיר אוסטרהא (אוסטרוה), בה שכנה קהילה גדולה, ומקדם כיהנו בה ברבנות גדולי האחרונים המהרש"ל והמהרש"א.

רבנו הקים ישיבה גדולה בעיר, בה למדו וצמחו תלמידי חכמים מובחרים, ובני הקהילה תמכו ברבנו ביד רחבה. בתקופה זו עסק רבנו בחיבור ספרו הגדול 'טורי זהב' על חלק 'יורה דעה' של השולחן ערוך, והוציאו לאור בשנת ה'ת"ו (1646).

כעבור שנים ספורות מהתיישבותו באוסטרהא, בקיץ ה'ת"ח (1648), פרצו הפוגרומים הנודעים בשם 'פרעות ת"ח ות"ט', ורבנו נאלץ לנוס על נפשו מאימת הקוזקים, יחד עם רבים מבני הקהילה, ולגלות אל תוככי פולין, במסע נדודים ארוך ומייגע.

רבנו העיד כי צערו העיקרי באותם ימים היה שאינו יכול לעסוק בתורה כהרגלו, כשהוא מטולטל בדרכים וללא ספרים.

 

ברבנות לבוב

בשנת ה'ת"י (1650) לערך, לאחר סיום בפרעות, הגיע רבנו לעיר לבוב, וכעבור תקופה מסוימת נתמנה שם לרב העיר.

על הרקע להתמנותו מסופר:

בתחילה לא רצה רבנו לגלות את זהותו, על מנת שיוכל לעסוק בתורה ללא טרדות. לפרנסתו השכיר עצמו כבודק ומנקר בבית המטבחיים.

רבנו היה בקי בדיני החלב והגידים על בורים, ולא אחת חלק על דעתם של  הבודקים והמנקרים הוותיקים, והעמידם אותם על טעותם. מחמת זאת הם שמרו בליבם טינה כלפיו, וחיכו להזדמנות להדיחו ממשרתו.

יום אחד הובאה לפניהם בהמה שנפלה בה שאלה חמורה, ורבנו חיווה את דעתו שהבהמה מותרת. לעומתו שאר השוחטים והבודקים סברו שהבהמה טריפה, והחליטו להביא את השאלה לפני רב העיר הישיש, הגאון רבי מאיר ז"ק.

רב העיר שמע את השאלה ופסק להטריף את הבהמה. אך רבנו המשיך לטעון בתוקף שהבהמה כשרה, והביא ראיות רבות מן הש"ס ופוסקים המוכיחות כדבריו.

בלהט הויכוח היה נדמה לרב שיש בדברי רבנו כקריאת תיגר וזלזול על פסיקתו כמרא דאתרא, והורה לשלוח את רבנו אל 'עמוד הקלון' שבכניסה לבית הכנסת. אל עמוד זה היה נהוג לאסור כל מי שזלזל בתקנות הקהילה, על מנת להענישו ולגלות את קלונו ברבים.

רבנו קיבל עליו את הדין, ישב היכן שנצטווה, והגה שם בתורה כהרגלו. כעבור זמן מה, עבר על יד בית הכנסת נער צעיר, ובידו תרנגול שחוט. הוא נשלח על ידי אמו לשאול את רב העיר על כשרותו של העוף. בשובו מבית הרב, פנה רבנו אל היד והתעניין מה פסק לו הרב. ענה הילד כי הרב פסק שהעוף נחשב 'טרפה' ואסור באכילה.

רבנו התבונן היטב בעוף, הרים את עיניו אל הילד ואמר: "חזור לרב, ותאמר לו בשמי שהעוף כשר!".

חזר הילד אל הרב ומסר את דברי רבנו. רבי מאיר פתח שוב את ספריו, עיין בהם היטב, ואכן נדהם לגלות שנעלם ממנו דין מפורש.

ליבו של רבי מאיר נפל בקרבו בהגלות נגלות שאותו האיש שחשבו לחצוף, אינו אלא תלמיד חכם מופלג, הורה לשחררו מיד, ולקוראו אליו כדי לבקש את סליחתו.

רבנו בא לפני הרב ושוחח עמו בלימוד בידידות, והראה לו שאין בליבו כל קפידא עליו. ככל שארכה שיחתם הבחין הרב שהעומד לפניו הינו מלא וגדוש בתורה באופן מופלא.

כשהפציר בו לגלות מיהו ומהיכן הוא, גילה לו רבנו את שמו וכי הוא מחבר ה'טורי זהב'. הרב נרעש כולו והתנצל שנית על הבזיון הנורא והצער שנגרם לו.

עוד באותו היום כינס את פרנסי העיר, סיפר להם את כל המאורע, וציוה עליהם למנות את רבנו לתפקיד הראוי לו.

רבנו נתמנה מיד כאב בית דין בעיר, וכעבור כשנתיים, כשנפטר רבי מאיר ז"ק, הוכתר רבנו לשבת על כסאו כרב העיר. רבנו היה לרב ולמורה דרך בעיר הגדולה לבוב וסביבותיה, עד יומו האחרון.

 

חיבוריו של הטז רבי דוד הלוי סגל

טורי זהב – ביאור נרחב ועיוני על כל ארבעת חלקי השלחן ערוך, ודיונים הלכתיים סביב דבריו.

הביאור על חלק יורה דעה נדפס על ידי רבנו בחייו, ונחשב פירוש יסודי לכל לומדי חלק זה בשלחן ערוך עד ימינו, במקביל לפירוש ה'שפתי כהן' (ש"ך) לרבי שבתי הכהן, שנדפס באותה שנה.

למרות שהיו ביניהם מחלוקות רבות וחריפות בהלכה, עמדו בקשר קרוב של הערכה וידידות.

בסוף הספר כתב רבנו 'דף אחרון' ובו קושיות על שיטתו של הש"ך במספר נושאים, הש"ך השיב לו בחיבורו 'נקודות הכסף', ובכמה מקומות מוסיף ומקשה עליו קושיות חדשות.

נכדו של רבנו, רבי יואל, חיבר את ספר 'מגיני זהב', בו הוא מיישב דעת רבנו מקושיות הש"ך.

במהדורה נוספת של הספר, סידרו המדפיסים את חיבורו של רבנו יחד עם חיבור הש"ך משני צדי פסקיו של השלחן ערוך, וכך היא צורת ההדפסה הנפוצה עד ימינו.

חיבוריו של רבנו על שאר חלקי השלחן ערוך, נדפסו כל אחד בנפרד, שנים רבות לאחר פטירתו של רבנו.

דברי דוד – ביאור על  פירוש רש"י על התורה. נדפס לראשונה בשנת ה'תמ"ט.

 

צאצאיו של הטז רבי דוד הלוי סגל

שניים מבניו של רבנו נפטרו בקטנותם, בהיותו יושב בקראקא. באחד מחיבוריו תולה זאת רבנו כעונש משמיים על כך שבאותה תקופה התגורר עם משפחתו מעל בית הכנסת.

שני בנים נוספים של רבנו, רבי מרדכי הלוי ורבי שמואל הלוי, נהרגו על קידוש ה' בפוגרום בלבוב, כשלש שנים לפני פטירתו, ביום ח' באייר ה'תכ"ד (1664).

וכה נכתב על מצבת קבורתם: 'אל עליון, נקום נקמת דם עבדיך, האחים הנאהבים והנעימים ארי שבחבורה האלוף המופלג מוה"ר מרדכי, והרב המופלג מוה"ר שלמה, בני הרב הגדול מוה"ר דור שהיו עוסקים בתורה יומם ולילה'.

בן נוסף של רבנו הוא רבי ישעיהו הלוי, רבה של קומרנא.

בתו של רבנו נישאה לרבי גד, ובנם רבי יואל משברשין, חיבר את ספר 'מגיני זהב' על הט"ז, כנזכר לעיל.

 

פטירתו של הטז

רבנו נפטר ביום כ"ו בשבט שנת ה'תכ"ז (1667), ומנוחתו כבוד בבית החיים בלבוב. 

הגאון רבי יוסף שאול נתנזון בעל שו"ת 'שואל ומשיב', שכיהן כרבה של העיר כמאתיים שנה אחרי פטירת רבנו, העיד בספרו שבימיו נאלצו להעביר את בית החיים אל מקום אחר, ואנשי ה'חברא קדישא' נדהמו לראות את רבנו שלם בגופו והדור בלבושו, כאילו נקבר באותו היום.

למרבה הצער, בתקופת ממשלת הרשע הסובייטית, חולל בית הקברות היהודי, בו נטמנו אף כמה גדולי עולם נוספים, ועל כל שטחו הוקם שוק מרכזי. מאמצים רבים נעשו, ואף נעשים גם בשנים האחרונות, בניסיון לתקן את המצב, ולהחזיר את המקום לכבודו הראוי לו.

זכותו תגן עלינו אמן.