רבי חיים סינואני (מורי)

(ה'תרנ"ח-ה'תשל"ט, 1897-1979), היה מחשובי חכמי ורבני תימן, אב בית דין, ומגדולי המקובלים.

 

שנות ילדותו של רבי חיים סינואני

נולד בעיירה סנואן שבמחוז חוגריה בדרום תימן, ביום ט' בתשרי, ערב יום הכיפורים, ה'תרנ"ח (1897), כבן בכור להוריו רבי יחיא ומרת ימאן למשפחת בידה.

המשפחה התגוררה בסמוך ממש לבית המדרש המקומי, ואמו הצדקנית היתה מצמידה את עריסתו של רבנו אל כותל הבית, המשותף עם בית המדרש, כדי שהתינוק יספוג את קולות הלימוד הבוקעים דרכו.

תחילת לימודו של רבנו היה מפי אביו, ששימש כמלמד תינוקות (מארי) בקהילה. רבנו ינק בשקיקה את תלמודו, ושיננו ללא הרף, עד שהיה בקי בו להפליא. כילד צעיר, היה רגיל להשכים יחד עם אביו מדי חצות לילה, ולעסוק בלימוד התורה עד זמן תפילת שחרית. 

 

רבי חיים סינואני בשקידה עצומה

שקידתו ותשוקתו של רבנו לתורה היתה מעוררת השתאות. הוא הרגיל את עצמו ללמוד ברצף במשך שעות רבות, חס על כל רגע, וניצל כל שעה עד תום.

בגיל צעיר מאוד, גלה רבנו למקום תורה, ללמוד מפי גדולי חכמי תימן, הגאונים המקובלים רבי שלמה בן יוסף טביב מהעיירה ג'בל-צבר שבמחוז חוגריה, ורבי יעיש חדאד, שהתגורר בכפר אלמועיצירא הסמוך.

רבי שלמה טביב הסמיך את רבנו בגיל י"ז כראוי לכהן כרב ודיין, שוחט, מוהל, ומקדש, ולאחר מכן הכניסו בעמקי תורת הקבלה.

מנהג קבוע היה לרבנו מדי שבוע, ללמוד ברציפות מחצות היום של ערב שבת, עד חצות הלילה של מוצאי שבת, בלא לתת שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו. הוא היה מפסיק רק עבור זמני תפילות וסעודות השבת, ומיד שב לשקוד על תלמודו.

עבודת התפלה של רבנו היתה בהתעוררות והשתפכות כבן המתחטא לפני אביו, ומידי ליל היה ניעור בחצות לקונן בבכיה על חרבן בית המקדש וגלות השכינה.

מצעירותו היה רגיל רבנו לדלות פנינים בדרך לימודו, ולהעלות על הכתב את חידושי התורה רבים שהתחדשו לו. ליבו ומוחו היו כמעין המתגבר, וכנהר שאינו פוסק מלחדש חידושים בפרד"ס התורה.

נוסף על כתביו בתורה, חיבר רבנו שירים ופיוטים רבים, שביטאו את רחשי לבו ההומה בתשוקה לאלוקיו ולגאולת ישראל.

 

המורי חיים סינואני רב מחוז חוגריה

לאחר פטירת רבותיו, בהיותו בשנות העשרים המוקדמות לחייו, ניאות רבנו להתמנות כרב ראשי ואב"ד של מחוז חוגריה כולו. רבנו התמסר לתפקידו בכל כוחותיו והשקיע מאוד בלימוד התלמידים, עד שגדלו והיו ראויים לסמיכה, לכהן כרבנים, שוחטים ומוהלים.

בתפקידו כרב ראה רבנו אחריות רבה, והיה מסובב בעמל רב בעיירות שתחת פיקוחו  להשגיח על כל עניני הדת כשחיטה, מקוואות, לימוד תינוקות של בית רבן, ומינוי דיינים. הוא הקפיד לראות במו עיניו שהכל נעשה על הצד הטוב ביותר. 

רבנו עשה חיל בתפקידו, וראה ברכה בעמלו. בימיו של רבנו נתרבו תלמידי החכמים, וכלל הקהילות קיבלו עליהם את הנהגתו של רבנו, עד שנחשב לגדול חכמי דרום תימן בעת ההיא.

בשנות הנהגתו נתקשר בעבותות אהבה עם הגאון המקובל רבי רצון מנג'מי, הרב הראשי למחוז שרעב, והיו מרבים להיוועץ יחד בענייני הרבנות והנהגת הקהילות. 

 

רבי חיים סינואני בהנהגת קהילת עדן

בשנת ה'תש"ב (1942), החליט רבנו לעבור לעיר הבירה עדן, כדי להמשיך ולעלות משם לארץ ישראל, אליה נכסף כל ימיו. בהגיעו לעדן, חיפש רבנו בית מדרש בו יוכל להתפלל וללמוד במשך התקופה בה ישהה בעיר, ומצא את מבוקשו בישיבת 'התורה והמצווה'.

עד מהרה התוודעו רבני הישיבה לגדלותו של רבנו, מינוהו כחבר בית דין, וביקשוהו לסייע בעדם בפתרון דינים סבוכים בענייני נישואין ועגונות. כמו כן לבקשתם החל רבנו לקחת חלק בהנהגת העם בדרך התורה והיראה, ולעמוד בפרץ כנגד רוחות זרות שאיימו על המצב הרוחני בקהילה באותם ימים. 

בשנת ה'תש"ו (1946), הוקם מחנה העליה 'גאולה' בפאתי העיר עדן, אשר מטרתו היתה לשמש כביכול כתחנת התארגנות ועליה, ליהודי תימן הממתינים לאישור עליה לארץ ישראל. רבנו נתבקש על ידי קהל עדתו בני קהילת מחוז חוגריה, לעמוד בראשם כחבר 'מועצת המחנה' ולייצגם מול פקידי העליה, נציגי 'הסוכנות היהודית'.

עד מהרה התברר כי מטרה מרכזית של אנשי ה'סוכנות' היא לנתק (ח"ו) את יהודי הקהילה משמירת הדת והמצוות, ו'להכינם' לקראת העליה ארצה.

רבנו נלחם בכל כוחותיו להפר עצתם ולקלקל מחשבותם, ועמד כחומה בצורה להעמיד הדת על תילה. ראשי המחנה שרצו להצר את צעדיו בכל מחיר, העלילו עליו בפני השלטונות הבריטים, עד שנכלא על ידם, ושהה כחודש ימים במאסר.

לאחר שעלה ארצה, סירב רבנו לשמש בתפקיד רשמי במוסדות המדינה, למרות שהפצירו בו רבים וטובים לשמש כרב ודיין, זאת בעקבות זיכרונותיו הקשים מאותה תקופה.

 

הרב סינואני בארץ ישראל

בשנת ה'תש"ט (1949) זכה רבנו להגשים את חלומו ולעלות לארץ הקודש. בתחילה שוכנו במחנה העולים 'עתלית', ובתקופה מאוחרת יותר קבע את מושבו בכפר 'יהודיה', שבהמשך הפך לעיר 'יהוד'.

בשנות חייו בארץ, ישב רבנו בביתו וברח מהפרסום והרבנות. הוא הוא יושב ועוסק בתורה,  ומלמד תלמידים שבאו לביתו. אולם עם השנים נתפרסם רבנו כפועל ישועות, וכמי שברכתו לא שבה ריקם, וקהל רב היה גודש את ביתו לקבלת עצה וברכה.

רבנו היה ליבם של ישראל, והיה חש את צערו של כל אחד ואחד כצערו הפרטי. מצבו של כלל ישראל הרוחני והגשמי היה בראש מעייניו. הוא היה מרבה לספר מעשיות על 'סנגורם של ישראל', רבי לוי יצחק מברדיצ'וב, שיש בהם להליץ וללמד זכות על ישראל, ולהמתיק את הדינים.

בתקופה שאחרי מלחמת יום הכיפורים בשנת ה'תשל"ד (1974), היה רבנו מתפלל בבכיות על כאבן של יתומי, אלמנות ופצועי המלחמה, וביקש את שמות החללים, להתפלל על כל אחד מהם וללמוד לעילוי נשמתם.

לרבנו היה קשר אמיץ עם צדיקים נסתרים כדוגמת רבי יוסף וולטוך ורבי נסים דיין, שהיו מרבים לבוא לביתו, ולהסתודד עמו בסודות התורה ורזי הקבלה. יחד איתם היה פועל ישועות בקרב הארץ למען הכלל והפרט.

 

מתלמידיו של הרב סינואני

מארי חיים שלום – היה צדיק ומקובל. ייסד את בית המדרש 'לאה ורחל' ברעננה ללימוד תורת הסוד. עליו העיד רבנו כי הוא תלמידו הגדול ביותר שהיה לו בתימן. במשך שנים ארוכות היה מגיע ללמוד עם רבנו בפרט בתורת הסוד, מבוקר עד ערב.

הגאון המקובל רבי מרדכי שרעבי – למד אצל רבנו בילדותו בתימן, וגם בארץ החשיבו כמורה דרכו. 

רבי יוסף וולטוך.

רבי יוסף דיין.

חיבוריו של מורי חיים סינואני

מקום מקדש – פירוש על התורה בדרך הפרד"ס.

עטרת תפארת – פירוש על התורה.

תורת חכם – חידושים בדרך הפרד"ס על נביאים וכתובים.

עתרות חיים – מוסר תפלות וסגולות.

ארזי לבנון – חידושים בדרך הפרד"ס בהלכה באגדה ובקבלה, מסודרים בענפים, על סדר אלף-בית.

זוהר הרקיע – ג' חלקים: 'מגיד הרקיע' ו'כבוד א-ל' – ביאורים ופירושים על הזוהר. ו'מתוקים מדבש ונופת צופים' – על תיקוני הזוהר.

גובא דאריותא – ביאורים על עניינים שונים בהלכה.

קישוטי כלה – ילקוט בהלכות אירוסין ונישואין.

אמרות טהורות – ביאורים על הש"ס.

קיצורי דינים – הלכות עם ביאורים.

רק חלק מכתביו של רבנו נדפסו, חיבורים נוספים נותרו בכתב יד, ורבים אחרים אבדו במהלך השנים.

 

פטירתו של הרב חיים סינוואני

רבנו נפטר ביום כ"ז באדר ה'תשל"ט (1979), ונטמן בבית העלמין ביהוד. על מצבתו נכתב 'סנגורם של ישראל'.

זכותו תגן עלינו אמן.