רבי יצחק כדורי

(ה'תרנ"ט-ה'תשס"ו, 1898-2006) היה מחכמי בגדאד, ראש ישיבת 'נחלת יצחק' ומגדולי המקובלים בדור האחרון. בשנותיו האחרונות נחשב ל'זקן המקובלים'.

 

ילדותו של הרב יצחק כדורי

רבנו נולד ביום ט"ז בתשרי, בסביבות שנת ה'תרנ"ט (1898), כבן בכור לאביו רבי כדורי דיבה (זאב) ואמו תוּפאחה, בעיר בגדאד שבעיראק. יום זה הוא יום האושפיזין של יצחק אבינו, ומכאן שמו של רבנו.

 

הרב יצחק כדורי סולם עליה

בילדותו הכניסוהו הוריו ללמוד ב'מדרש תלמוד תורה', ולאחר מכן ב'מדרש בית זילכה' מיסודו של רב רבנן הגאון רבי עבדאללה סומך זצוק"ל.  

רבנו זכה לגדול בצילו של רבנו יוסף חיים בעל ה'בן איש חי', שאף הניח לו תפלין ביום הגיעו למצוות.

ב'בית זילכה' ינק רבנו תורה וקדושה מחכמי הישיבה, ובפרט מהגאון רבי יעקב חיים, בנו של הבן איש חי. על אף המצב הדחוק שהיה בבית הוריו, שקד רבנו על תלמודו ביגיעה רבה, ועשה חיל בלימודיו.

בגיל שבע עשרה סיים רבנו את הש"ס, וערך סעודה לגמרה של תורה. במעמד הסיום, דרש בפני גדולי התורה וזקני החכמים בבגדאד, שהתפעלו מאוד מעיונו המעמיק ובקיאותו הרבה, עד כדי שיעצו לו להרבות בשתיקה, ולא להראות גדולתו ברבים, מחשש לעין הרע.

את עצה זו שמר רבנו בכל לבו, ובמשך כל ימי חייו השכיל להסתיר את ידיעתו וגדולתו בתורה. וכמו שהעיד עליו רבו, רבי עמרם אבורביע 'ליבו כלב הארי, ומתראה כשועל'. רק הקרובים אליו ביותר ידעו על גודל צדקותו ולמדנותו, ועל בקיאותו הרבה אף בנגלה דתורה.

 

רבי יצחק כדורי בארץ ישראל

טרם הגיעו לגיל עשרים, יעצוהו רבותיו לעלות לארץ ישראל, מחשש שתנועת ה'השכלה', שהחלה להתפשט בבגדאד באותם ימים, תנעוץ את טלפיה בעילוי הצעיר. ואכן, בשנת ה'תרפ"ב (1922) עלה רבנו לארץ, ונכנס ללמוד בישיבת שושנים לדוד בירושלים, שעמדה תחת נשיאותו והכוונתו של מרן הבן איש חי.

רבנו השקיע עצמו באוהלה של תורה, בתנאי עניות ודוחק קשים, ונהג בפרישות גדולה, עד כי נפל למשכב. מי שנחלץ לעזרתו, היה הגאון רבי יהושע שהרבני, מגדולי המקובלים בירושלים בזמנו, וחמיו של רבי בן ציון אבא שאול. הוא נתן את עינו על האברך הצעיר שנחלה, ולקחו לביתו לתומכו ולסעדו במשך תקופה ארוכה, עד שחזר לאיתנו.

בשלב מסוים, שב רבנו לבגדאד, לבקשתה של אמו, ושהה שם כשלש שנים, עד שעלה שוב לירושלים. גם אמו עלתה ארצה כשנה לאחר מכן.

ביום י"ב בטבת ה'תרפ"ז (1927), נשא רבנו את רעייתו הצדקנית שרה, אשר נשאה עמו בעול, וקבלה על עצמה חיי דחק ועוני, למען תורתו של בעלה הגדול. לרבנו ורעייתו נולדו בת ושמה רחל, ובן ושמו דוד, שלימים היה יד ימינו בהקמת וניהול מוסדות 'ישיבת נחלת יצחק'.

 

רבנו יצחק כדורי הכורך

בעלייתו השניה של רבנו לארץ ישראל, קבע את לימודו בישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה. שם שקד על לימודו בתורת הנגלה והנסתר, והשתלם בלימוד כוונות התפלה, עם חכמי המקובלים ב'חברת עוז והדר', הגאונים רבי סלמאן אליהו, בעל 'כרם שלמה', ורבי עזרא עדס, ובראשות הגאון המקובל רבי אפרים הכהן. רבנו נתקבל לחבורה הקדושה, למרות היותו צעיר החבורה. זקני החכמים, שעמדו על קנקנו, הועידו אותו להיות מעתיק השמועה של תורת הסוד לדורות הבאים.   

לאחר מספר שנים, עבר להתגורר במתחם המגורים של ישיבת פורת יוסף, שנועד עבור רבני הישיבה. בדירה זו הקים את ספרייתו המפורסמת, שהייתה משופעת בספרים עתיקים וכתבי יד נדירים שאסף עוד בהיותו בבגדאד, לרוב חיבתו לספרי הקודש. 

ספרייה זו נשרפה כליל והפכה למאכולת אש, בימי מלחמת השחרור (ה'תש"ח, 1948), עת נחרב בנין ישיבת פורת יוסף על ידי הלגיון הירדני. בזמן שהכל נסו על נפשם, מאימת הפגזים שנחתו בכל פינה, ניסה רבנו עד הרגע האחרון להציל את ספריו מחמדי לבבו, אך ללא הצלחה.

כל ימיו היה רבנו בצער גדול, על ספריו האהובים שאבדו ממנו, אך בחר לחזור ולהקים אותה מחדש, ובמשך כל ימי חייו המשיך ואצר בספרייתו ספרים וכתבים נדירים.

כבוד התורה שבער בעצמותיו ואהבתו הרבה לספרי הקודש, באה לידי ביטוי גם כשבחר לעסוק לפרנסתו בכריכת ספרים. רבנו, שלא רצה ליהנות מכתרה של תורה, כמו רבים מגדולי הרבנים באותו הדור, הקים בביתו כריכיה, וכל ספר שהביאו לידיו הקדושות, היה רבנו עוטפו וכורכו באהבה ובמסירות מיוחדת, למען יוכלו ללמוד בו עוד שנים רבות. באותם ימים היה נקרא בפי כל 'רבנו יצחק הכורך'.

מרוב אהבתו ותשוקתו לתורה, היה רבנו מתנה עם לקוחותיו, שיהיה מותר לו ללמוד בספר כאות נפשו, ואף להעתיק לעצמו קטעים נבחרים. פעמים רבות היה ממהר ללמוד את הספר 'מכריכה לכריכה', כך שעבודת הכריכה היתה נמשכת כמה ימים.

 

הרב כדורי על כס ההנהגה

יותר ממה שרחש רבנו כבוד לספרים, כיבד והעריץ את לומדי התורה. גם לעת זקנותו ממש, היה מהדר ומכבד לומדי תורה ואברכים, שהיו צעירים ממנו בעשרות שנים.

לאחר חורבנה של ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה, עברה חברת המקובלים לבית הכנסת צופיוף שבשכונת הבוכרים, שם נתמנה רבנו לראש החבורה, לאחר פטירת חכם רבי אפרים הכהן.

עם בנייתה של ישיבת פורת יוסף בשכונת גאולה, הוקצה לרבנו חדר מיוחד, שם קיבל קהל לעצה וברכה, ורבים רבים מעמך בית ישראל נושעו מברכותיו.

בנוסף היה רבנו 'חד בדרא' בכתיבת קמעות. לכתיבת הקמעות היה ניגש רבנו בקדושה ובסילודין, ואף גינה בתוקף אנשים שאינם ראויים הקופצים לכתוב קמיעות ומקלקלים ומכשילים את הרבים.

עם מסירת הקמע היה מדרבן ומעודד את המקבל, שהעיקר הוא לחזור בתשובה על עוונות שבידו, ולהרבות בתפלה. בזמנים מסוימים היה מתנה את התגשמות ברכתו בשמירת שבת של המבקש. פעמים לא מעטות, הוא בעצמו היה צם עבור אחרים בקשו ממנו להתפלל בעדם.

מגודל ענוותנותו של רבנו ומידותיו התרומיות, היה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות על אף הטרחה שהייתה לו בנשיאת עול הצרות של הדור. גם כאשר היה ראוי לכעוס על איזה דבר, היה מיד שוחק ועל ידי כך מעביר הכעס.

רבנו בענוותנותו היה כותב בקמעותיו רק שמות שנמסרו על ידי המקובל האלוקי רבי יהודה פתאיה, בלי להוסיף או לגרוע. פעמים רבות הסביר שאינו עוסק בהשבעת מלאכים וכדומה, אלא רק בתפלה ובבקשת רחמים מאת הקדוש ברוך הוא על ידם. את השכר שהיה מקבל עבור עריכת הקמעות, היה מעביר לתמיכה בתלמידי חכמים ונזקקים.

 

קשריו של רבי יצחק כדורי עם גדולי דורו

לרבנו היה קשר מיוחד עם הגאון המקובל רבי מרדכי שרעבי זצוק"ל. ובמשך מספר שנים היו מתפללים יחד את תפלות ראש השנה על פי כוונות הרש"ש. במקרים מסוימים היה רבי מרדכי שרעבי מפנה לרבנו, באומרו: 'במקרה הזה רק הרב כדורי יכול'.

גם האדמו"ר 'בבא סאלי' זיע"א, היה מחשיב מאוד את ברכותיו של רבנו, ופעם כשביקר רבנו אצלו בביתו, בירכו האחד את רעהו בברכות מיוחדות עם שמות וכוונות הידועות להם, במעמד מרטיט לב.

לרבנו היו גם קשרי ידידות עזים עם מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף, והיה רגיל לומר: 'צריך לשמע בקול הרב עובדיה'. גם כשבקשו את הסכמתו לספרים חדשים העומדים לצאת לאור היה מתנה זאת בהסכמתו של מרן הרב עובדיה. יחד עמו הנהיג רבנו בסוף ימיו את הציבור הספרדי כולו בארץ ובתפוצות.

במשך שנים רבות היטלטל רבנו עם חבורת המקובלים שומעי לקחו מבית כנסת אחד למשנהו, עד שלעת זקנותו בשנת ה'תש"נ (1990), הונחה אבן הפינה לבנין ישיבתו של רבנו, 'ישיבת נחלת יצחק'. רבנו רמז כי בזה באנו אל המנוחה ואל הנחלה לאחר נדודים רבים.

לצורך גיוס הכסף הנדרש לבניין הישיבה, חרג רבנו ממנהגו, ויצא למסע בחוץ לארץ, כדי להתרים לקרן הבניין. בהזדמנות זו ביקר רבנו אצל הרבי מליובאוויטש בניו יורק. הרבי בירך את רבנו בחום בברכת הצלחה רבה ואריכות ימים.

 

מרבותיו של הרב יצחק כדורי

רבי יעקב חיים –  אב בית הדין של בגדאד, ובנו של מרן ה'בן איש חי'.

רבי עמרם אבורביע – מרבני בגדאד, ולימים רבה של פתח תקוה.

 

מתלמידיו של רבי יצחק כדורי

רבי שמואל דרזי זצ"ל – תלמידו המובהק ומקורבו, הוציא לאור סדור רש"ש עם הוספות. נפטר כחודש לפני פטירת רבנו, וניכר כי 'נפשו קשורה בנפשו'. 

רבי יעקב עדס שליט"א – מחבר ספרי 'דברי יעקב'. הוציא לאור את מחברת כתביו של רבנו, שנתגלתה לאחר פטירתו, עם הוספות ופירושים.

רבי בניהו שמואלי שליט"א – ראש ישיבת המקובלים נהר שלום.

 

פטירת הרב כדורי

רבנו האריך ימים וחי למעלה ממאה שנה. בהזדמנות מסוימת נשאל רבנו על מה זכה לאריכות ימים, וענה: 'מעולם לא הקפדתי ולא כעסתי על הבריות. אפילו כאשר הקמתי דברים, ולקחו לי אותם, לא הקפדתי'. בכך חשף רבנו טפח מתמצית חייו, מידותיו התרומיות, ושיעבוד גופו ורצונותיו לרצון הבורא. 

על אף גילו המופלג, היה רבנו בצלילות הדעת עד ימיו האחרונים. בשעת רצון הסביר זאת רבנו, ואמר שהסיבה לכך: 'שמירת המחשבה בטהרה ובקדושה, לחשוב רק בענייני תורה ומצוות ועבודת ה', ולא לחשוב בעניינים אחרים, ובטח שלא בדברים שהם הפך עבודת ה"

במוצאי שבת קודש, אור לכ"ט בטבת ה'תשס"ו (2006), השיב רבנו את נשמתו ליוצרה, לאחר למעלה ממאה שנה של פרישות ודבקות בה'.

מאות אלפים ליוו את רבנו בדרכו האחרונה. גופו הטהור נטמן בבית החיים בהר המנוחות בירושלים.

זכותו תגן עלינו אמן.