רבנו שלמה יצחקי הידוע בכינויו רש"י (ד'ת"ת-ד'תתס"ה, 1040-1105) היה מגדולי חכמי ומנהיגי יהדות אשכנז בתקופת הראשונים. התפרסם במיוחד בפירושיו לתנ"ך ולתלמוד, ונחשב לגדול פרשניהם בכל הדורות. פועלו ופירושיו השפיעו עמוקות על דמותה של היהדות ועל לימוד התורה עד ימינו.
ראשית דרכו
רבנו נולד בשנת ד'ת"ת (1040) לערך, בעיר טרואה (המכונה 'טרוייש') שבצפון צרפת, לאביו רבי יצחק הצרפתי.
בילדותו למד מפי אביו, שהיה תלמיד חכם גדול, ורבנו מזכיר בספריו חידושי תורה בשמו.
סולם עליה
בגיל צעיר, סביב שנות העשרים לחייו, גלה ללמוד במרכזי התורה הנודעים באשכנז (גרמניה), והמשיך ללמוד בהן גם לאחר נישואיו ולידת בנותיו. תחילה למד בישיבת מגנצא (מיינץ), בה ינק תורה והוראה מפי ראש הישיבה שנעשה לרבו המובהק, רבי יעקב בן יקר, תלמיד הגאון המפורסם רבנו גרשום 'מאור הגולה'.
כעבור כשש שנים, בשנת ד'תתכ"ד (1064), נפטר רבי יעקב, ואז החל רבנו ללמוד מפי מחליפו רבי יצחק בן יהודה, שהיה גם הוא מתלמידי רבנו גרשום ומגדולי חכמי מגנצא.
כעבור תקופה נוספת עבר ללמוד בישיבת וורמייזא (וורמס) הסמוכה למגנצא, במשך כארבע שנים, שם קיבל תורה מראש הישיבה רבי יצחק הלוי.
על כס ההנהגה
לאחר כעשר שנים בהן שהה בישיבות אשכנז הרחק ממשפחתו, שב רבנו לארצו ולעירו, והקים בה ישיבה מפוארת. הוא החל ללמד תלמידים שחלקם באו גם מארצות רחוקות והתקבצו סביבו. רבנו התמסר לתלמידיו, וראה ברכה בעמלו. שמה של הישיבה יצא למרחוק, ומשכה אליה תלמידי חכמים מופלגים.
רבנו העביר לתלמידיו את דרכי הלימוד וההוראה מן התלמוד, וחיבר עבורם את ה'קונטרסים' עם פירושו על מסכתות הש"ס, בכל מקום בו היה צורך לבאר או להציל מטעות ההבנה, כדי לבאר את הסוגיא על נכון ובדרך ישרה.
מלבד תפקידו כראש ישיבה, שימש רבם של יהודי העיר, כיהן כדיין ופוסק, והשיב לשאלות שנשלחו אליו מכל רחבי צרפת, גרמניה, איטליה ועוד.
עם כל טרחתו בלימוד התלמידים והוראה לכלל הציבור, נמנע רבנו מליטול שכר, והעדיף להתפרנס מיגיע כפיו, גם כאשר מצבו היה דחוק ביותר.
רבותיו
רבנו יעקב בן רבי יקר – תלמיד רבנו גרשום מאור הגולה, ומראשוני וגדולי חכמי ה'ראשונים' באשכנז. רבנו מזכיר פירושים בשמו מספר פעמים, ומכנה אותו 'מורי הזקן'.
רבי יצחק בן יהודה – מגדולי דורו וראש הישיבה במגנצא. אף הוא תלמיד רבנו גרשום מאור הגולה. רבנו מכנה אותו בחיבוריו 'רבנו הרב הגדול'.
רבי יצחק בן אלעזר הלוי – מחכמי וורמייזא (ווארמס) שבגרמניה. מכונה 'רבי יצחק סגן לויה'.
תלמידיו
גדולי הראשונים היו תלמידיו של רבנו. בין תלמידיו:
רבנו מאיר בן שמואל מרמרו – חתנו, ומראשוני בעלי התוספות.
רבנו יהודה בן נתן (הריב"ן) – חתנו השני. כתב פירוש על הש"ס והשלים את פירושו של רבנו לאחר פטירתו.
רבנו שמעיה – תלמידו המובהק, שכתב עבורו חלק מפירושו על התורה.
רבנו שמואל בר מאיר (הרשב"ם) – נכדו הבכור של רבנו. מגדולי בעלי התוספות ותלמידו המובהק. השלים את פירושו של רבנו או כתב פירוש מקביל לפירושו בחלקים מן הש"ס כגון במסכת פסחים.
רבי יצחק בן אשר הלוי (מכונה ריב"א או ריצב"א) – מגדולי בעלי התוספות.
האחים רבי נתן ורבי מנחם בן מכיר – מחברי הספר 'מעשה המכירי'.
רבנו שמחה בן שמואל מוויטרי – מחבר ספר 'מחזור ויטרי', שרובו הלכות והליכות שראה ולמד מרבנו.
חיבוריו
פירוש רש"י על התורה – רבנו נחשב גדול פרשני המקרא, וכונה גם 'פרשנדתא', על שם פירושו הגדול והקדוש על התורה, המקיף גם את רוב ספרי הנביאים והכתובים, והתקבל בכל תפוצות ישראל. בפירושו מרבה להביא פירושים וראיות מכל רחבי הש"ס והמדרשים. מקובל שפירוש זה על אף שנראה פשוט יותר מפירושו על הש"ס, מכל מקום יש בו עומק וסודות נוראים, ונכתב ברוח הקודש.
בהדפסתו הראשונה, כדי להבדילו מפסוקי המקרא, הדפיסו את הפירושים בכתב הרהוט היהודי-ספרדי, ובעקבות זאת קיבל כתב זה עד כינויו המוכר 'כתב רש"י'.
למעלה ממאה חיבורים נכתבו על פירושו בידי גדולי חכמי ישראל, כדי לבאר מה התכוון בכל מילה, ואיזה פירוש בא לשלול. מהעיקריים שבהם: 'גור אריה' למהר"ל מפראג, פירוש ה'מזרחי' לרבי אליהו מזרחי (הרא"ם), 'לבוש האורה' לרבי מרדכי יפה בעל ה'לבושים', 'ספר הזיכרון' לרבי אברהם הלוי בקראט, ו'משכיל לדוד' לרבי דוד פארדו.
בין שאר גדולי ישראל שעסקו בביאור פירוש רש"י על התורה בדורות האחרונים, בלט הרבי מליובאוויטש רבי מנחם מענדל שניאורסון, שחידש שיטה ייחודית בהבנת פירושו, הכוללת מאות 'כללים' שיטתיים בהם נקט רש"י, ועל ידם מתבארים בבהירות נפלאה קושיות רבות בפירושיו.
פירוש רש"י לתלמוד – נחשב הפירוש העיקרי והידוע ביותר לתלמוד הבבלי. בפירושו בא רבנו לבאר כל סתום, ולסקל מהלומד טעות בהבנה. לשונו של רבנו מדוייקת ומתומצתת להפליא, ופעמים שבמילה אחת או אות אחת מסלק רבנו חבילין של קושיות. כפי גדולת הלומד ויכולת העמקה בה ניחן, יוכל למצוא בדברי רבנו פנינים ומרגליות.
רבנו הוא ראש וראשון לכל המפרשים, וכל לומד סוגיא קטן או גדול, מעיין תחילה בפירושו בטרם יפנה לפירושי התוספות ושאר הראשונים. כל תלמידי החכמים בכל הדורות דנים בדבריו, והם הבסיס לכל הבנה בסוגיא.
בתחילה נדפס פירושו של רבנו ב'קונטרסים' נפרדים, ולכן נקרא בפי בעלי התוספות והראשונים 'פירוש הקונטרס'. מאז הדפסת התלמוד, נקבע מקום פירושו של רבנו סביב הדף, כפירוש הבסיסי והעיקרי, שכל לומד מעיין בו תחילה.
צאצאיו
לרבנו ורעייתו נולדו שלוש בנות, ושמותיהן: יוכבד, מרים, ורחל. וזכה שחתניו ונכדיו היו מגדולי חכמי הראשונים ומבעלי ה'תוספות'.
בתו הבכורה יוכבד יוכבד נישאה לתלמידו רבנו מאיר בן שמואל מרומרו.
מהם נולדו:
רבי שמואל, המכונה רשב"ם.
רבי יעקב, המכונה רבנו תם. בין השאר ידועה מחלוקתו על רבנו בסדרן של הפרשיות המוכנסות בתפילין.
רבי יצחק, המכונה ריב"ם.
רבי שלמה בן מאיר, שנולד לאחר פטירת רבנו ונקרא על שמו. נפטר בצעירותו.
מרים, שנישאה לרבנו שמחה מויטרי – תלמיד רבנו, ומחבר ספר 'מחזור ויטרי'. בנם הוא רבנו יצחק המכונה ר"י או ר"י הזקן מבעלי התוספות.
בתו השנייה של רש"י, מרים, נישאה לרבי יהודה בר נתן המכונה ריב"ן, ולהם נולד בן הנקרא רבנו יום-טוב.
בתו השלישית של רש"י, רחל, נישאה לתלמיד חכם בשם אליעזר.
פטירתו
שנותיו האחרונות של רבנו, היו מן הקשות שבתולדות עם ישראל. אז החלו מסעות הצלב בארצות אשכנז, ורבנו שהיה בקשר מכתבים עם קהילות אלו, ואף הכיר רבים מהם מתקופת לימודיו בישיבותיהם, היה מודע לזוועות שפקדו אותם, וצערו הגדול בא לידי ביטוי בכתביו ואגרותיו, ואף חיבר כמה קינות בהם הוא מבכה על חרבן קהילות ישראל באותם מקומות.
ביום כ"ט תמוז שנת ד'תתס"ה (1105), נפטר רבנו לבית עולמו, וגופו הקדוש נטמן בעירו טרוייש.
זכותו תגן עלינו, אמן.
