י"ח אלול: רבי יהודה ליוא - מהר"ל מפראג - הרב יורם אברג'ל ובנו הרב ישראל

י"ח אלול: רבי יהודה ליוא – מהר"ל מפראג

הרב יורם אברג'ל » הילולות צדיקים » י"ח אלול: רבי יהודה ליוא – מהר"ל מפראג

נזר החכמים ומופת הדורות האדם הגדול בענקים החכם השלם בתורה ובחכמה מורנו הגאון רבי יהודה ליוא (לייב) בן רבי בצלאל זצ"ל המכונה מהר"ל מפראג מצאצאי הגאונים המיוחסים עד דוד המלך ע"ה.

ילדותו

רבנו נולד בחג הפסח בעיצומו של ליל הסדר שנת ה' אלפים ער"ב (1512) בעיר פוזנא. ויקרא שמו בישראל יהודה ליוא על שם אבי סבו שהיה צדיק וגאון ומיודעי חכמת הנסתר.

משגדל והיה למושיען של ישראל המליצו על זה את הנאמר בתפלת נשמת "ברע"ב זנתנו", דהיינו שבשנת רע"ב ריחם ה' על עמו ישראל והוריד לעולם את נשמתו של רבנו, שיהיה למגן ולמושיע מן הצרות הרבות שסבלו היהודים באותו הדור.

משחר ילדותו היה לומד בהתמדה גדולה ובשקיקה עצומה, ובתוך שנים מספר מילא כרסו בש"ס ופוסקים כאחד מזקני התלמידי חכמים שבדורו.

פיקח וברוך כשרונות היה רבנו, דרכו היתה להעמיק במחשבותיו ולחקור כל דבר עד תכליתו. ומתוך כך עסק גם בתורת הנפש ובשאר חכמות כפילוסופיה, חשבון, טבע, וחכמת התכונה (אסטרונומיה), אשר השתמש בהם כדי לפענח צפונות התורה, בנוסף, לאחר שנים השתמש בידיעות אלו להשיב תשובות נצחות ולהפריך טענות הכמרים ושונאי ישראל אשר היו מרבים להתווכח ולהוציא דיבתם של היהודים רעה אצל המלך והשלטונות, ורבנו בסייעתא דשמיא ובחכמה יתירה שחננו ה' ידע להשיב להם מנה אחת אפיים ולבטל דבריהם ודעתם הנלוזה ולאחיו היהודים היתה הרווחה.

כבר מקטנותו ניכרו בו תכונות של מנהיג בעל לב רחום ואכפתיות למצבם של העניים והמסכנים, לא פעם נראה יהודה ליוא הקטן מושיט לעני פרוסת לחם ממה שקיבל מהוריו למאכלו או מתאמץ לסייע לזקן בנשיאת חבילותיו.

בבחרותו יצא ללמוד לבקשת הוריו בישיבת ר' שלום שכנא זצ"ל, שם למד גם אחיו הבכור רבי חיים לימים אב"ד פרידבורג ומחבר הספר "ויכוח מים חיים" השגות על ספר תורת חטאת של הרמ"א. אולם לאחר זמן קצר יצא בחזרה לביתו וכדלהלן.

פרק האיש מקדש

בהיות רבנו בגיל חמש־עשרה, שם את עינו עליו הגביר הנודע רבי שמואל רייך מפראג שבבוהמיה, לקחתו לחתן לבתו כלילת המעלות מרת פרעל (פנינה ביידיש). רבי שמואל שהיה עשיר מופלג ומקורב לשלטונות, הכיר בגדולת רבנו, והתחייב על נדוניה מכובדת, ובנוסף הבטיח לפרנסו על שולחנו עד אשר יתמנה לרב עיר גדולה ויוכל להתפרנס בכבוד.

ביני וביני פרצה מלחמה בין מדינת בוהמיה לבין המדינה השכנה. המצב הכלכלי התערער, והיהודים בפראג ורבי שמואל בכללם, החלו לסבול מהצקות הלשנות והתנכליות מצד שכניהם הגויים, עד שלמרבה הצער התהפך עליו הגלגל ובתוך בזמן קצר ירד מנכסיו.

כשהגיע רבנו לגיל י"ח, שלח רבי שמואל להודיע לרבנו, כי לדאבונו לא יוכל לעמוד בתשלום הנדוניה שהבטיח, וכי הוא משוחרר מהסכם השידוכין. רבנו שידע בערכה של כלתו, שלח לו בחזרה שמצידו להמתין לישועת ה' ושאין ברצונו לבטל השידוך, אלא אם כן רצונם שלא להמתין אז יוכלו להשתדך עם אחרים כרצונם, והוסיף, שבכל אופן אין בכוונתו לחפש שידוך אחר כל עוד משודכתו לא נישאה.

במשך כל אותו הזמן, ישב רבנו ושקד על תלמודו יום וליל בהתמדה גדולה, עד שהרמ"א זצ"ל שהיה מזקני הדור, קרא עליו את הפסוק "הרימותי בחור מעם מצאתי דוד עבדי", ואמר כי יש ברבנו ניצוץ מנשמת דוד המלך ע"ה.

הכלה הצדקנית בראותה את המצב העגום של אביה, היתה אופה בכל יום מספר ככרות ממעט הקמח שהיה בביתם כדי למוכרם בשוק, ובכסף שהרוויחה, היתה עוזרת להוריה להקל מעליהם מעט בעול הפרנסה.

ביום מן הימים, עבר ליד דוכנה פרש אחד מחיילי הצבא אשר היו חונים בקרבת העיר, ובעודו על הסוס תחב את חרבו באחד הככרות ובא להמשיך בדרכו בלא ששילם עבורו ומרת פערל בראותה זאת מיהרה לתפוס ברסן הסוס והתחננה אליו לשלם לה כי בזה היא מפרנסת את הוריה העניים. הפרש שלא היה בידו לשלם אך גם לא רצה לוותר ברעבונו על הכיכר, שלף מרדעת אחת שהיה יושב עליה והשליך לעברה, באומרו שאם לא יחזור תוך שלשה ימים לשלם, תקח את המרדעת כתשלום בעבור הככר. בלית ברירה לקחה את המרדעת, ולאחר שלשה ימים שלא שב החייל לשלם, ניסתה לראות מה תוכל לעשות עם המרדעת. והנה למרבה הפלא תוך שהיא בוחנת אותה מכל צדדיה נפלו מתוכה מטבעות זהב שהיו תפורים בבטנה, מיד סיפרה להוריה על הנס הגדול, ותיכף שלחו לרבנו שברצונם לקבוע מועד לחתונה שנחגגה בשמחה עצומה.

מעשה זה היה מספר מהר"ל בעת שהיו באים לפניו לשאול אם לנתק קשר שידוכין בסיבה שאין לאל ידם לשלם הנדוניה, ובכך היה מדבר על ליבם שלא לבטל השידוך. גם בעת שהיה הכרח וצורך גמור לפרק השידוך היה ממנה דיין אחר שיפסוק להם ובלבד שלא יצטרך הוא לפסוק בדינם .

רבותיו

רבנו לא מזכיר בספריו שום חכם שכותב עליו "מורי ורבי", ונראה שעיקר לימודו והתעלותו בתורה של רבנו היה מפי אביו זצ"ל שהיה גברא רבה, ובכוחות עצמו.

אמנם בצעירותו הפצירו בו הוריו ומשפחתו שילך ללמוד בישיבתו של הגאון רבי שלום שכנא זצ"ל, אולם דעתו לא הסכימה לשיטת הלימוד שהתחדשה באותו הדור לפלפל פלפולים שאינם לאמיתה של תורה רק כדי לחדד השכל בעלמא, רבנו יצא חוצץ נגד שיטה זו, ובמספר פעמים בספריו מגלה דעתו ששיטת לימוד זו אינה נכונה, ומלבד זה שאין לאבד הזמן בדברים שאינם אמת, גם מרגיל דעתו ושכלו לנטות מן האמת והיושר ויכול להגיע על ידי כך לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, ואכן לאחר זמן קצר שב על עקבותיו וחזר ללמוד בעירו.

תלמידיו

הגאון רבי יום טוב ליפמאן הלר- גדול תלמידיו, בעל ה"תוספות יום טוב" על המשניות.

הגאון רבי דוד גאנז- מחבר הספר צמח דוד סדר הדורות ותולדות חכמי ישראל. שהיה גם תלמיד רבנו משה איסרליש (הרמ"א).

על כס הרבנות

בשנת שי"ג (1553) נתבקש רבנו לבוא לשרת בקודש בעיר ניקלשבורג ולכהן כרב ראשי לכל מדינת מאהרין. רבנו נענה לבקשתם ושימש בתפקיד זה כעשרים שנה בהם התמסר לקהילתו ותיקן תקנות לרוב.

אחד מהדברים הבולטים שדאג רבנו לחזק בקרב בני קהילתו היה ענין כבוד בית הכנסת שלא לדבר בו דברי חולין כלל, והיה מברך בברכה מיוחדת כל מי שהקפיד על זה. וברוח זו תיקן אחריו תלמידו המובהק בעל התוספות יום טוב את ה"מי שברך" המפורסם למי שאינו מדבר בבית הכנסת.

בשנת של"ג (1573) חזר לפראג כשהוא ממנה אחריו את חתנו רבי יצחק כץ למלא את מקומו ברבנות ניקלשבורג.

בשנת שמ"ג (1583) עבר רבנו להתגורר בעיר פוזנא שם התמנה לאב בית דין וראש ישיבה במקביל לישיבתו של רבי שמואל אליעזר הלוי זצ"ל המהרש"א. ידידות ואחוה שררו בין שני גדולי עולם אלו אשר הנהיגו את קהילתם למישרים.

תקופה קצרה לאחר מכן, רבי יצחק חיות זצ"ל שנתמנה שנים מספר קודם לכן לרבנות העיר פראג, פרש מן הרבנות מעצמו מחמת אנשי בליעל שהצרו את צעדיו, ורבנו נתבקש לחזור לפראג. גם הרבנית תמכה בצעד זה כי רצונה היה לחזור לעיר הולדתה שם התגוררו הוריה וכל משפחתה.

בשנת שמ"ח (1588) חזר רבנו לפראג, אך לא כרב העיר אלא כראש ישיבה, ועסק בלימוד תלמידים מבוקר עד ערב. בתקופה זו הדפיס את ספרו דרך חיים על פרקי אבות.

עם זאת שלא כיהן רשמית כרב העיר, היה דורש בציבור ומוכיחם קשות וללא מורא על המחלוקת החנופה ושקר ועוד מידות רעות שקנו שביתה אצל חלקים מבני הקהילה, צעד זה גרם לקנות שונאים ומקנאים רבים בפרט מראשי הקהלה שכיהנו באותם ימים שלא היו אנשים כשרים ואפילו רחוקים מכך.

לאחר כחמש שנים, שוב עזב את העיר פראג מטעם הכמוס עמו לטובת הרבנות בעיר פוזנא בפעם השניה.

בשנת שנ"ז (1592) חזר לפראג לכהן בה כרב ראשי עד לסוף ימיו.

הגולם מפראג

במשך שנות כהונתו, לא אחת הציל רבנו המהר"ל בחכמתו ותבונתו את בני עדתו, מהגזירות הקשות שהיו הגויים מטילים על היהודים, בחסות הכנסיה הנוצרית והכמרים ימח שמם העומדים בראשה.

כמעט ולא היתה שנה שלא ניסו להעליל על הקהילה היהודית בערב פסח את עלילות הדם המפורסמות, ופעם אחר פעם היה מצליח בסייעתא דשמיא להפר את עצתם ולקלקל מחשבותם, לפליאתם ועל חמתם של שונאי ישראל, אשר ראו פעם כפעם כי לא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב.

בהקשר לזה מספרים העולם כי רבנו יצר "גולם" על ידי שמות הקודש המובאים בספר יצירה, והיה נעזר על ידו ומשלחו לבצע פעולות אשר אין בכח בן אנוש לעשותם.

אמנם יש הטוענים שדבר יצירת הגולם הוא "מעשה שלא היה", וראיה שלא נזכר בספרי תלמידיו מילה וחצי מילה ממעשה פלאי זה, היוצא מגדר הטבע. והדין נותן, שאם אכן היה הדבר במציאות, היה להם לפרסם הנס ולגלות גדולת רבם.

כששאלו את הגאון רבי מאיר אריק אם אכן הדבר שהמהר"ל ברא גולם, השיב כי אינו יודע, אך העמדת תלמיד כמו בעל תוספות יו"ט הוא סימן בקדושת המהר"ל הרבה יותר מסיפור יצירת גולם.

אולם הרבי מליובאוויטש העיד ששמע מחמיו – האדמו"ר הריי"ץ, שבמהלך ביקורו בפראג עלה לעליית בית הכנסת של המהר"ל בפראג, ושם הוא "ראה את הנשאר ממנו" – מהגולם.

צאצאיו

בשנים בהם שימש רבנו בקודש בקהילת ניקלשבורג, נולדו לו ילדיו, שש בנות, לאה, פייגל, גיטל, רייכל, טילה, וריאלינה, ובנו יחידו רבי בצלאל.

מהידוע לנו על תולדותיהם, שהבת הבכירה לאה נישאה להגאון רבי יצחק כ"ץ שכיהן אחריו ברבנות ניקלשבורג לאחר שחזר לפראג. ובתו טילה נישאה לרבי צבי הירש מפראג.

בנו רבי בצלאל היה חריף בתורה וברוך כשרונות, והיה מכונה בפי הכל "רבי בצלאל חריף". נפטר בחיי רבנו בשנת ש"ס (1600).

ספריו

חיבוריו של רבנו מיוחדים במינם, בלולים בפרד"ס התורה, ומתאפיינים בחקירות ועניני מוסר ומחשבה עמוקים מאוד.

ואלה שמות החיבורים שנדפסו:

גור אריה- על פירוש רש"י לתורה. הספר הראשון שהוציא רבנו לאור בשנת של"ח (1578). ספר זה פרסם מאוד את שמו של רבנו כענק שבענקים בהלכה ובאגדה, ומחמת זה, רבנו בענוותנותו לא היתה דעתו נוחה מן הפרסום והכבוד הרב שחלקו לו, והוציא את ספרו השני גבורות ה' בעילום שמו.

גבורות ה'- הכולל חקירות עמוקות בעניני עולם הבא, גלות וגאולה ויציאת מצרים וכן חידושים על סדר הגדה של פסח. יצא לאור על ידי רבנו בשנת שמ"ב (1582). ונדפס מחדש בדורנו בששה כרכים.

באר הגולה– פירוש עמוק על אגדות הש"ס הטעונים ביאור, לסלק טענות המשטינים והמלעיגים מאומות העולם על דברי רבותינו.

נתיבות עולם- עניני מוסר ומידות.

דרך חיים- ביאור על פרקי אבות.

אור חדש- ביאור על מגלת אסתר.

חידושי גור אריה- חידושי ש"ס על מסכתות שבת עירובין ופסחים.

נצח ישראל- עוסק בנצחיותו של עם ישראל על אף הגלות המרה והארוכה וענייני חיזוק וצפיה לגאולה השלימה.

תפארת ישראל- עוסק בעניני מתן תורה וסדר קבלתה, מחולק לשבעים פרקים.

נתיב התשובה- בעניני תשובה יסודותיה וחלקיה.

מרביתם של חיבורי הלכה ושו"ת של רבנו אבדו בשריפה הגדולה שהיתה בפראג בשנת תמ"ט (1689) וכמעט שלא נשאר לנו מהם כלל, למעט מספר תשובות ומכתבים שנדפסו בספרי שאר חכמי דורו.