כ"ן בכסלו: רבי אברהם בן דוד (הראב"ד) מפושקיירה – 'בעל ההשגות'

רבי אברהם בן דוד מפושקיירה (ד'תתפ"ה-ד'תתקנ"ט, 1125-1198) היה מגדולי חכמי ה'ראשונים', ממעבירי מסורת הקבלה, ראש ישיבה, פוסק ופרשן. ידוע כ'בעל ההשגות', על שם השגותיו המפורסמות על ספר 'משנה תורה' של הרמב"ם.

מכונה גם 'הראב"ד השלישי', להבדילו מחכמי הראשונים שקדמוהו בכינוי זה: רבי אברהם אבן דאוד הלוי ('הראב"ד הראשון'), ורבו וחמיו של רבנו, רבי אברהם אב-בית-דין מנרבונה ('הראב"ד השני').

 

הולדתו

רבנו נולד בשנת ד'תתפ"ה (1125) לערך, בעיר נרבונא השוכנת בחבל פרובנס אשר בדרום צרפת העתיקה. בחבל ארץ זה נמצאות הערים לוניל, בדרש, מרסלייא ועוד, בהן שכנו באותם ימים גדולי עולם ומצוקי ארץ. זאת בנוסף על קרבתם לצפון צרפת, אזור מגורם של רש"י ובעלי התוספות, ומאידך גיסא לספרד המלאה חכמים וסופרים בתקופת תור הזהב שלה.

 

סולם העליה

בנרבונא למד רבנו לפני רבו רבי משה בר יוסף מרון הלוי, מגדולי חכמי נרבונא. לאחר מספר שנים עבר רבנו לעיר לוניל, המפורסמת בחכמיה, שם רבנו למד תורה מפי ראש הישיבה רבנו משולם בן רבי יעקב מלוניל, ובתקופה זו חיבר את חיבורו 'איסור משהו'. שם גם התוודע לידידו ורעו רבנו זרחיה הלוי 'בעל המאור', הנחשב ל'בר פלוגתא' שלו.

 

על כס ההנהגה

רבנו זכה לתורה וגדוּלה במקום אחד, ובשלב מסוים העתיק את מגוריו לעיר פושקיירא, הנקראת גם קרית יערים, ופתח שם ישיבה גדולה אשר משכה אליה תלמידים מכל רחבי האיזור. רבנו שהיה עשיר גדול, סיפק את כל צרכי התלמידים בשפע, כדי שיוכלו להתמסר לתורה באין מפריע.

הגם שהיה רבנו עשיר גדול, מכל מקום לעצמו התנהג בפרישות ובצמצום, וכאשר כתב בסוף ספרו בעלי הנפש (שער הקדושה) 'ואני רואה הגדר הגדול, השימור המעולה, והדרך הטובה להכניע היצר, הוא רעבון הנפש ממיעוט הנאותיה ותענוגיה במאכל ובמשתה'.

טבעו של רבנו נתפרסם בתקיפותו ובקנאותו לאמת במילי דשמיא, וכאשר ניבט מספרי ההשגות שלו, בהם ביקר בחריפות, ולעתים במילים קשות, כאשר היה נראה בעיניו דבר שאינו מכוון לאמיתה של תורה, כדי שלא יימשכו אחר הפסק ההוא. 

שמו של רבנו התפרסם עוד בחייו, וכל חכמי דורו, וכן בדורות הבאים, הכירו בגדולתו והעריצוהו עד מאוד, עד שאמרו עליו שהיה סוקר את כל התלמוד בסקירה אחת כבמזרה ורחת, ועוד בחייו נתקבלו פסקיו של רבנו בכל קהילות חבל פרובינצה.

רבנו הרשב"א קוראו 'גדול המורים', וזה לשונו בתשובותיו: 'הנה לך הרב הגדול ז"ל שיודע לטהר את השרץ מן התורה, ואע"פ שאין דעתי סומכת בכל זה להלכה, לו שומעין, שהוא רב מובהק, וכל המחמיר עליו הראיה'.

רבנו גם היה חכם גדול בחכמת הנסתר, אותה ינק גם מחמיו הגדול, עליו יפורט להלן, ובכמה מקומות רבנו רומז על כך בספריו במילים 'וכבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו'.

 

רבותיו

בצעירותו למד רבנו אצל רבי משה בר יוסף מרון הלוי מגדולי חכמי נרבונא, ולאחר מכן כשהגיע ללוניל, למד לפני רבו המובהק רבינו משולם בן רבי יעקב מלוניל. רבנו מכנה את רבו זה בכינוי 'נר ישראל'. רבי אהרון בנו של רבנו משולם היה חברו הטוב של רבנו, ורבנו מביא מתורתו בספריו.

רבנו למד גם אצל הרב רבי אברהם בר רבי יצחק אב"ד נרבונא (המכונה 'הראב"ד השני', ומחבר ספר 'האשכול'), ולימים נשא רבנו את בתו שרה, ונעשה חתנו. הערכה רבה שררה בין רבנו לחותנו, ורבנו מזכירו בספריו בכבוד גדול.

חמיו כותב על רבנו בסוף פירושו למסכת קנים: 'נגינותי לצור ישעי ואורי, אשר הפליא לעשות פלא והפלא להחזיק את כלי גדוש ומלא… חונני בבת יסכה ושרה, וזכני היות חותן לרבן, והוא מלמד ומרדע ודרבן…'.

רבנו קיבל תורה גם מרבנו יוסף אבן פלט, ורבי משה הדרשן המוזכר בפרוש רש"י פעמים רבות.

 

תלמידיו

רבי יהונתן הכהן מלוניל, מגדולי הראשונים, חיבר פירוש על הרי"ף שנדפס על מסכת עירובין. נחשב לראש חכמי לוניל אשר התכתבו רבות עם רבנו הרמב"ם בקושיות ומשא ומתן של תורה על מה שכתב בחיבורו היד החזקה. רבנו הרמב"ם כותב לו בכבוד גדול מאוד. 

רבנו יצחק הכהן מנרבונא, המפרש הראשון לתלמוד ירושלמי.

רבנו אברהם בן רבי נתן (ראב"ן) הירחי מלוניל, מחבר ספר המנהיג.

רבנו מאיר בן רבי יצחק מקרקשונא, מחבר ספר הנזר. 

רבנו אשר בן רבי משולם מלוניל. 

 

חיבוריו

השגות הראב"ד על הרי"ף – נדפס על מסכתות יבמות וכתובות. 

השגות הראב"ד על הרמב"ם- על 'הי"ד החזקה' – משנה תורה להרמב"ם. חיבור זה כתבו רבנו לעת זקנותו, כאשר הרמב"ם היה צעיר ממנו הרבה, וכפי שכותב באחת התשובות 'הוא נער ואנו ישישים'. לכן לעיתים רבנו משיגו בחריפות, לבל ילכו אחרי אותו הפסק. במרוצת הדורות נתחברו עשרות חיבורים העוסקים בהשגותיו של רבנו ובנסיון ליישבם.

בעלי הנפש – על הלכות טהרה ומקוואות. על חיבור זה נתחבר ספר 'פתחי נדה' – השגות הרז"ה על דברי רבנו. כפי הנראה מכתבי היד, רבנו חזר על חיבורו לתקנו ולהשביחו, ובאיזו מקומן הגיה הלשון שתהיה מחוורת יותר. פעמים רבות שנוסחה מאוחרת יותר, שופכת אור, ומסירה חבילי קושיות שנתקשו הפוסקים בדברי רבינו.

כָּתוּב שָם – תשובות להשגות הרז"ה (הרב רבי זרחיה הלוי) בעל המאור על הרי"ף. רוב הפסקאות בספר מתחילות במילים אלו ולאחר מכן מצטט מדברי הרז"ה ומשיב עליהם.

שיטה על הש"ס – רבנו כתב פירוש על הש"ס ומזכירו בספריו מספר פעמים, וכן מוזכר פעמים רבות בספרי הראשונים. בימינו פירושו נדפס על מסכתות בודדות כגון בבא קמא, עבודה זרה ועדויות.

פירוש על תורת כהנים – פירוש רחב ועמוק מדרש תורת כהנים על חומש ויקרא.

תמים דעים – מאות שאלות ותשובות מאת רבנו, ומקצת תשובות של חכמי דורו. 

דרשת הראב"ד – על מסכת ראש השנה.

איסור משהו (נקרא גם איסור והיתר) – בדיני ביטול האיסורים. חיברו בצעירותו עת למד לפני רבו רבנו משולם ב"ר יעקב מלוניל. בפנים הספר רבנו אינו נרתע ומקשה ומשיג גם על רבו בהלכות אלו. נדפס בשלמותו בירושלים שנת התשכ"ג.

ספר הלולב הגדול – חיבור מקיף בהלכות לולב ומיניו. 

 

צאצאיו

יש אומרים שרבנו יצחק סגי נהור ז"ל, גדול המקובלים בפרובינצה ובספרד, הוא בנו של רבנו. ויש הסוברים שהוא בנו של הראב"י אב"ד (הראב"ד השני) חמיו של רבנו. ואם כן, הוא אחי אשתו.

על פי המובא במקורות, אליהו הנביא מסר את תורת הסוד לרבנו אברהם אב"ד, והוא מסרה לחתנו רבנו ורבנו יצחק, שגם אליו נגלה אליהו, ורבנו יצחק העביר את שלשלת הקבלה לתלמידו רבי עזריאל, ורבי עזריאל היה רבו של הרמב"ן בתורת הנסתר.

רבנו יצחק, על אף שהיה סגי נהור (- עיוור) מלידה, היה יודע גלגולו של כל אדם הבא לפניו. חיבר  פירוש לספר יצירה, וקונטרס 'סוד הדלקת נר חנוכה'.

מעניין לצטט מדבריו בענייני דיומא בעניין 'הזהיר בנר הויין ליה תלמידי חכמים' וז"ל: 'ומה שכתבו רבותינו זכרונם לברכה, הזהיר בנר חנוכה הויין ליה בנים זכרים שיהיו ת"ח, והרי כולי עלמא מדליקין נרות חנוכה, ואין כולם ולא רובם זוכין לבנים זכרים ושיהיו תלמידי חכמים. אין לתמוה מזה, שהאמת הוא, חכמים הם אמת ודבריהם אמת, וכפי מה שכל העולם מדליקין נרות חנוכה, שרובא דרובא יוצאים ידי חובתן, אבל מיעוטא דמיעוטא זהירין להדליק כפי כל פרטי המצות והדקדוקים, שהזהיר בהדלקתן בכל פרטיה ודקדוקיה, יקנה וישיג בכוח המצווה ובסגולתה בנים זכרים תלמידי חכמים'.

 

פטירתו

רבנו נפטר בשיבה טובה, ביום כ"ו כסלו, ערב שבת חנוכה, שנת ד'תתקנ"ט (1198). גופו הקדוש נטמן בבית החיים בעיר פושקיירא.

באותו היום אמרו חכמי אותו הדור: 'יום שמת רבנו, בטלה קדושה' (על פי כתובות ק"ג ע"ב).

זכותו תגן עלינו אמן.