הרב אברהם יצחק הכהן (הראי"ה) קוק (ה'תרכ"ה-ה'תרצ"ה, 1865-1935), היה רב ופוסק, מחבר ספרים, הוגה דעות, מייסד 'הרבנות הראשית לארץ ישראל' והרב הראשי האשכנזי הראשון מטעמה, מייסד וראש ישיבת 'מרכז הרב', ומאבותיה הרעיוניים של 'הציונות הדתית'
ראשית דרכו של הרב אברהם יצחק קוק
רבנו נולד ביום ט"ז באלול ה'תרכ"ה (1865), בעיירה גריבה שבמחוז דווינסק (כיום בלטביה), לאביו רבי שלמה זלמן קוק, מבוגרי ישיבת וולוז'ין הליטאית, ולאמו מרת פערל זלטא, בתו של רבי רפאל פלמן, שהיה חסיד חב"ד וממקורביו של האדמו"ר בעל ה'צמח צדק'. בבית הוריו התמזגו להם דרך הלימוד הליטאית, עם עבודת ה' ודרכי החסידות, שילוב שהשפיע רבות על אישיותו בהמשך תחנות חייו.
בשנות ילדותו התחנך וקיבל את עיקר תורתו מאביו רבי שלמה זלמן. לאחר הגיעו למצוות, עבר ללמוד בעיירות הסמוכות מפי תלמידי חכמים מפורסמים: אצל רבי אליעזר דון יחיא ורבי יעקב רבינוביץ' בעיירה לוצין, אצל רבי ראובן הלוי לוין, רבה של דווינסק, ואצל רבי נח חיים אברהם שפירא, רבה של סמרגון.
התמדתו בלימוד היתה לשם דבר. כבר כנער צעיר הקפיד לשמור על עתותיו, וניצל היטב את זמנו ללימוד התורה. רבנו עשה חיל בלימודיו ונתעלה במעלות התורה והיראה עד שנעשה מלא וגדוש בכל מקצועות התורה. כבר בצעירותו התפרסם כעילוי בכל ערי הסביבה, ובחירי הלומדים היו משוחחים אודותיו ומנבאים לו גדולות.
עוד בטרם הגיעו לגיל עשרים, הוסמך להוראה על ידי הגאון רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, רבה של נובהרדוק ובעל 'ערוך השולחן'.
בשנת ה'תרמ"ד (1884), השתדך רבנו עם רעייתו מרת אלטה בת-שבע, בתו של רבי אליהו דוד רבינוביץ' תאומים (ה'אדר"ת'), שכיהן אז כרבה של פוניבז', ולימים שימש כרבה של ירושלים.
למשך כשנה וחצי, עד לנישואיו, נכנס ללמוד בישיבת וולוז'ין, שעמדה אז תחת הנהגתו של רבי נפתלי צבי יהודה ברלין ('הנצי"ב מוולוז'ין'), שאותו החשיב לימים כרבו המרכזי.
לאחר נישואיו, בחודש ניסן ה'תרמ"ו (1886), חזר לגור בפוניבז' סמוך לחותנו, ושם נולדה בתו הבכורה.
רבן של בוימל ובויסק
בשנת ה'תרמ"ח (1888), התמנה רבנו לכהן כרבה של העיירה זיימל שבליטא, שם התקיימה קהילה יהודית קטנה. באותם ימים התפנה להעמיק בתלמודו, ולהעלות על הכתב את חידושיו הרבים. וכן למד שם בתורת הקבלה יחד עם המקובל רבי שלמה אלישיב, בעל ה'לשם'.
כעבור כשנה, נפטרה רעייתו, ולאחר שנה נוספת נישא לבת דודתה, מרת רייזה רבקה, בת הרב צבי יהודה רבינוביץ' תאומים (אחיו התאום של חותנו הראשון).
בשנת ה'תרנ"ה (1895), נבחר רבנו לכהן כרבה של העיר בויסק (כיום בלטביה). בויסק היתה עיר גדולה, משופעת בתלמידי חכמים, ומצבה הכלכלי היה מבוסס יותר.
רבנו הקים ישיבה בעיר, בה היה מוסר שיעורים מפעם לפעם, וכל הנהגותיה היו תחת פיקוחו. בנוסף הקים את חברת 'תפארת בחורים', מסגרת תורנית שנועדה לבחורים שנאלצו לצאת לעבוד לפרנסתם.
בתקופה זו עסק רבות בכתיבת מאמרים בענייני השקפה ומחשבה, וכן היה מרבה לדרוש ברבים בעניינים אלו, כדי לדחוק את רגליה של תנועת ה'השכלה' ולעצור את הסחף אחריה.
אב"ד יפו והמושבות
בשנת ה'תרס"ד (1904), נענה לבקשת קהילת יפו בארץ ישראל, לבוא לכהן כרב ואב"ד בעיר, ובמושבות שסביבותיה. למרות ההצעות הרבות שקיבל רבינו מקהילות חשובות, לבוא לכהן אצלם ברבנות, וליהנות מתורה וגדולה במקום אחד, ביכר את הצעתם של יהודי העיר יפו, לגודל חיבתו העמוקה לארץ ישראל.
כעשר שנים כיהן רבנו כרב ואב"ד יפו והמושבות, בהם פעל רבות ונצורות ביפו וסביבותיה בפרט, ובכלל היישוב היהודי בארץ. רבינו הקים ישיבה, בה מסר שיעורים תמידין כסדרן, והשמיע שיחות עמוקות בענייני השעה. אל שיחותיו המחזקות והמרתקות של רבנו היו מתקבצים ובאים רבים מתושבי הסביבה, אנשי שלטון, מדע והשכלה, ועוד רבים שאינם נמנים על תלמידי הישיבה. בשיחותיו היה סולל את הדרך הישרה והנכונה, והדריך כיצד לנהוג בייחס לתמורות הזמן והאירועים שעמדו על הפרק על פי השקפת התורה. בנוסף מסר שיעורים קבועים במספר בתי מדרשות בעיר.
רבנו היה רב פעלים לתורה ולתעודה, ובליבו יקדה אהבת ישראל עצומה לכל יהודי באשר הוא. בשנת ה'תרע"ד (1914), החליט לצאת יחד עם מספר רבנים, למסע חיזוק בקיבוצים ובמושבות, לפגוש את היהודים שהיו ברובם רחוקים מחיי תורה ומצוות, ולהזכיר להם את מורשתם וצור מחצבתם.
בחודש אב של אותה שנה, יצא רבנו לשווייץ כדי להשתתף בכנס העולמי של תנועת 'אגודת ישראל', כדי לפגוש את גדולי ומנהיגי הדור, ולדון עמם בענייני השעה הנוגעים ליישוב היהודי בארץ ישראל.
בהיותו בשווייץ, פרצה מלחמת העולם הראשונה, ורבנו נאלץ להישאר במקומו מבלי יכולת לשוב ארצה. במשך כשנתיים שהה רבינו בעיר סט. גלן שבשווייץ, עד שבשנת ה'תרע"ו (1916), התבקש על ידי הקהילה 'מחזיקי הדת' בלונדון לבוא ולכהן כרבם. רבנו נאות לבקשה, בתנאי שמי כשיתאפשר, ישוב ליפו. בשהותו בלונדון עשה רבנו רבות להרמת קרן התורה, והקים בה מספר ישיבות.
עם סיום המלחמה, בתחילת שנת ה'תרע"ט (1918), חזר רבנו לארץ ישראל, ושב לכהן בעירו יפו. בעת הזו השקיע רבנו את רוב זמנו בכתיבת חיבוריו על הש"ס ובפעילות למען הכלל.
תקופת ירושלים והרבנות הראשית
בהמשך אותה שנה, נקרא רבנו לכהן כרב הראשי לירושלים, משרה שנותרה פנויה במשך כעשר שנים, מאז פטירתו של הגאון רבי שמואל סלנט.
בהיותו בירושלים התייגע ללא לאות לחזק את מעמד הרבנות, ובהמשך לכך פעל להקים את מוסד 'הרבנות הראשית לארץ ישראל', בחסות השלטונות הבריטיים, ובשנת ה'תרפ"א (1921) נבחר לכהן גם כרב הראשי האשכנזי הראשון מטעם הרבנות הראשית.
בהקמת מוסד הרבנות הראשית ראה רבנו אמצעי לחזק את חומות הדת בארץ ומחוצה לה, ולייצג את דעת התורה בנושאים הנוגעים לכלל ישראל. מתוקף תפקידו כראש מועצת הרבנות הראשית, עמד כחומה בצורה כנגד השלטון הבריטי, שנטה לצד התושבים הערבים, וכנגד היישוב היהודי.
דוגמא לכך הייתה כאשר המושל הצבאי הבריטי נתן הסכמה לתושבים הערבים ובראשם ה'מופתי' של ירושלים לבצע עבודות הריסה בכותל המערבי, אז רבנו התנגד בכל כוחו והזהיר לבל יהין איש לגעת באבני הכותל הקדושות, ואף התכתב עם ראשי השלטון בהסבירו להם את חשיבות המקום וקדושתו לעם היהודי. רבנו גם עמד על כך כי נציגי היישוב היהודי יהיו האחראיים הבלעדיים על כל הנעשה ברחבת הכותל, ולא הסתפק באישורי כניסה בלבד.
בשנת ה'תרפ"ד (1924) יסד רבנו ישיבה בירושלים בשם 'הישיבה המרכזית העולמית', שנודעה כישיבת 'מרכז הרב', ועמד בראשה עד לפטירתו.
בין שאר גדולי ישראל עמם עמד בקשר, קיים רבנו קשר מיוחד של חילופי מכתבים מלווי הערכה והערצה הדדית עם האדמו"ר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש. בשנת ה'תרפ"ז (1927) נטל חלק במאמצים לשחרור האדמו"ר ממאסרו, ובביקורו בארץ ישראל נפגש עמו בידידות רבה ודיברו שעה ארוכה בענייני הכלל.
באישיותו ובגדלותו התורנית זכה להערכה רבה בקרב רוב רבני ומנהיגי קהילות ישראל בתקופתו, אף שרבים מהם חלקו עליו בחריפות רבה בתחומים שונים בהלכה ובהשקפה.
מתלמידיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק
בנו הרב צבי יהודה קוק – ממשיך דרכו וראש ישיבת 'מרכז הרב'.
חתנו הרב שלום נתן רענן – ר"מ ומנהל בישיבת 'מרכז הרב'.
הרב יעקב משה חרל"פ – ראש הישיבה בפועל ורב שכונת 'שערי חסד' בירושלים.
הרב דוד כהן – המכונה 'הרב הנזיר', מרבני הישיבה ועורך כתביו של רבנו.
הרב יהושע קניאל – תלמידו המובהק עוד מישיבתו בעיר יפו. לימים רבה הראשי האשכנזי של העיר חיפה.
הרב שאול ישראלי – שימש כראש הישיבה, דיין בבית הדין הגדול, וחבר מועצת הרבנות הראשית.
חיבוריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק
חיבוריו של רבנו כתובים בסגנון ייחודי ובלשון פיוטית עמוקה, על ידה הוציא לאור את רחשי ליבו ועמקי סודות נפשו ודרכיו בעבודת ה'.
בכתביו שוזר רבנו פסוקים ומאמרי חז"ל מהגמרא והמדרשים, עם דברי הראשונים והאחרונים, ומרבה להביא מכתבי האר"י, הרמח"ל, והמהר"ל מפראג.
הנושאים בהם עסק בחיבוריו רבים ומגוונים ובהם: הלכה, קבלה, אמונה, תלמוד, גאולה, עם ישראל, ארץ ישראל, אגדה, תשובה, תפילה, שירה ופילוסופיה.
את חלקם של ספריו וחיבוריו פרסם בעצמו, אך רובם נדפסו לאחר פטירתו.
מספריו הנודעים:
חבש פאר – על מצות תפלין.
שבת הארץ – הלכות שביעית.
שו"ת משפט כהן – תשובות בדיני ערלה ועניינים שונים.
מאמרי הראי"ה – קובץ מאמרים בענייני השעה, מוסר, וגדולי ישראל.
אגרות הראי"ה – שמונה כרכים. מכתבים בעניינים שונים.
עולת ראיה – על הגדה של פסח.
עין איה – על אגדות חז"ל במסכתות ברכות, שבת, ושבועות.
אורות – על תחיית עם ישראל וארץ ישראל.
אורות הקודש – בחכמת הנסתר.
אורות התורה – ערך התורה והעוסק בה ודרכי הלימוד.
אורות התשובה – ביאור במהות מצוות התשובה והדרכה כיצד לקיימה.
צאצאיו של הרב אברהם יצחק קוק
בנו הרב צבי יהודה הכהן קוק – שימש כראש ישיבת 'מרכז הרב' וכממשיך דרכו.
בתו מרת פרידה חנה – נישאה לדודה הרב ישראל שמעון רבינוביץ'.
בתו מרת בתיה מרים – נישאה לרב שלום נתן רענן.
מרת אסתר יעל – נפטרה בצעירותה.
פטירתו של הרב קוק בתאריך ג אלול
בערוב ימיו, חלה רבנו קשות בריאותיו, ובקהילות ישראל ברחבי הארץ והעולם נערכו תפילות ברוב עם לרפואתו. גדולי הרבנים אף הוסיפו לו את השם 'יחזקיהו', כרמז לחזקיהו המלך שנרפא מחוליו.
ביום ג' באלול ה'תרצ"ה (1935), בהיותו כבן שבעים שנה, עלתה נשמתו של רבנו לגנזי מרומים. בהלוייתו השתתפו גדולי הרבנים וקהל רב, ונטמן בהר הזיתים בירושלים.
