רבי חיים חזקיהו מדיני (ה'תקצ"ג–ה'תרס"ה, 1832-1904), היה מגדולי חכמי ישראל בתקופת האחרונים, רב העיר קראסו-בזאר שבחצי האי קרים ובסוף ימיו רבה של חברון. מכונה לרוב על שם סדרת ספריו האנציקלופדית-הלכתית המפורסמת 'שְׂדֵי חמד', ולעתים בראשי תיבות שמו: 'החח"ם'.
ראשית דרכו
רבנו נולד ביום ז' במרחשוון ה'תקצ"ג (1832), בעיר הקודש ירושלים, לאביו רבי אליהו רפאל מדיני ולאמו מרת קאלו וידה, ונקרא שמו בישראל 'חזקיהו'. אביו של רבנו היה תלמיד חכם ודרשן מופלג, ששימש גם כ'שד"ר' והיה נוסע לארצות המזרח לגיוס תמיכות כספיות ליהודי ירושלים.
בילדותו למד רבנו בעיקר מפי אביו, שעודדו להוסיף עוד ועוד בלימודו ולהעמיק בתורה ככל יכולתו, ודאג לכל צרכיו הגשמיים. ובנוסף היה רבנו לומד גם עם אחיו הגדול, רבי שמואל. הוא שקד על התורה יומם ולילה בהתמדה עצומה, כשכל מעייניו נתונים בה. בעודו ילד רכש בקיאות מופלאה בש"ס ובפוסקים, עד שבגיל שלש עשרה כבר נסמך להוראה.
סולם עליה
גם את ימי בחרותו ניצל רבנו עד תום לעסק התורה. במיוחד אסף אל חופניו ואצר בזיכרונו את מאות ספרי הפוסקים הראשונים והאחרונים, דבר שבא לידי ביטוי לימים בחיבורו הגדול 'שדי חמד'.
במהלך שנותיו הצעירות למד רבנו מפי גדולי חכמי ירושלים של אותו הדור, הרבנים הגאונים הראשון לציון רבי יצחק קובו, ורבי יוסף נסים בורלא, שלימים כיהן כראב"ד ירושלים, וקיבל מהם את דרכי הפסיקה.
באחד הימים, נתקנא אחד מתלמידי בית המדרש בהצלחתו ועלייתו בתורה, ושיחד את המשרתת הגויה שתעליל על רבנו כי עשה עימה מעשה מכוער. ראש בית המדרש לא האמין כלל לדבריה ופיטר אותה מעבודתה, אולם מחמת הבושה ולזות השפתיים, נאלץ רבנו לעבור ללמוד בבית מדרש אחר.
כעבור תקופה, ניגשה המשרתת לרבנו, הודתה בפניו מיהו שגרם לה לטפול עלילה זו, וביקשה את רבנו שיואיל לדבר עם ראש בית המדרש שיחזירה לעבודתה. רבנו בצדקותו ואצילות נפשו, ויתר על ניקוי שמו בגילוי דבר המעשה, כדי שלא לבייש את אותו בחור, ורק ביקש מראש בית המדרש שיחזירה, בתנאי שלא תחזור על מעשיה.
מאז אותו היום, כך העיד רבנו על עצמו, נפתחו אצלו שערי חכמה ביתר שאת וכל לימודו נתקיים בידו.
בברית הנישואין
בגיל צעיר מאוד נישא רבנו למרת רבקה, כאשר רוב גדולי הדור, רבני וגאוני ארץ ישראל, באו להשתתף בשמחת הנישואין. רעייתו של רבנו, ליוותה אותו כל ימי חייו, ודאגה שיוכל להגות בתורה ללא הפרעות
בשנת ה'תרי"ג (1853), בהיות רבנו כבן עשרים, נפטר אביו לבית עולמו לאחר מחלה קשה, וימים קשים באו על רבנו, כאשר עול פרנסת המשפחה נפל על כתפיו. רבנו שמעולם לא נדרש לעסוק במסחר, והיה סמוך על שלחן אביו, הוצרך באחת לצאת מבית המדרש, כדי לדאוג ולהביא טרף לביתו ולבית אמו האלמנה.
בעצת חכמי ירושלים, שראו בצרתו, וכאב להם על שמרגלית יקרה כמוהו, הספונה כל היום בבית המדרש, תצטרך לצאת לרחובה של עיר, החליט רבנו להעתיק את דירתו, יחד עם אמו ואחיותיו הצעירות, אל איסטנבול שבטורקיה. באיסטנבול התגוררו יהודים בעלי ממון ונדיבי עם, ובתוכם משפחת אימו של רבנו, ורבנו קיווה ששם יוכלו לסמוך בעדו ולתמוך בו, כדי שיוכל להמשיך לשבת ולשקוד באוהלה של תורה.
ואכן, עם הגיעם לטורקיה, התקבלו בספר פנים יפות, ותקוותו של רבנו התגשמה. אולם מצב זה לא נמשך זמן רב. את רבנו פקדו חולאים רבים, והוא נאלץ לאבד זמן וממון רב על רופאים ותרופות. מלבד זאת, בשלב מסוים הפסיקו בני משפחתה של אימו את התמיכה בו, ובעקבות זאת החל ללמד תלמידים באופן פרטי בביתו, תמורת משכורת זעומה.
עם כל ייסוריו הרבים, לא זנח רבנו את תלמודו, ואף טרח ללמד את תלמידיו ביגיעה גדולה, עד שנעשו לתלמידי חכמים מופלגים.
על כס ההנהגה
בשנת ה'תרכ"ז (1867), נעתר רבנו לבקשתו של יהודי אמיד שביקר בטורקיה לצורך עסקיו, לבוא ולכהן כרב בעירם 'קראסו-בזאר' (כיום: בילוהירסק) שבחצי האי קרים. הוא הבטיח לרבנו כי שם יוקל לו מבחינה כלכלית, ויוכל לעסוק בתורה במנוחה.
במשך כשלושים ושלש שנה כיהן רבנו ברבנות העיר, ואף דאג לייסד בה ישיבות וללמד תלמידים תורה ודעת. בשבתו בעיר זו החל לכתוב את חיבורו הגדול 'שדי חמד'. בני העיר תמכו בידו ביד רחבה, ואף רכשו עבורו ספריה גדולה, עם ספרים נדירים מכל קצווי תבל.
בשנת ה'תרל"ח (1878) חלה רבנו במחלה קשה בעיניו, וסכנה נשקפה לחייו. אנשי הקהילה התגייסו ועשו ככל יכולתם להביא מזור למחלתו של רבנו, והביאו אליו את מיטב הרופאים. באותה העת הוסיפו לרבנו את שמו 'חיים'. לבסוף בחסדי ה' החלים רבנו ממחלתו, אך ראייתו נחלשה.
שמו של רבנו נודע למרחקים ומכל קהילות ישראל היו שולחים אליו שאלות, ומתייעצים עמו בכל מקצועות התורה וההלכה.
מידותיו התרומיות של רבנו היו לשם דבר, והקרינו על כל סביבותיו. מסופר, כי בכל פעם כאשר היה נכנס אליו אדם לשאלה או עצה, היה מעיף את מבטו לעבר פיסת נייר במגירתו ורק אז פונה אל הנכנס. לימים התברר שעל אותו נייר כתב רבנו את דבר המשנה: 'והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות', כתזכורת לעצמו כיצד יש להתייחס לכל אדם.
בשנת ה'תרנ"ט (1899), גמר רבנו בליבו כי הגיעה העת לסיים את תפקידו שם, ולשוב אל ארץ הקודש. בתחילה התגורר בירושלים, וכעבור כשנתיים עבר לעיר הקודש חברון. זמן קצר לאחר שהגיע לחברון, ייסד ישיבה בעיר, ובה סיים את כתיבת חיבורו ה'שדי חמד'.
בשנת ה'תרס"ב (1901), לאחר פטירת רבה הספרדי של חברון, רבי רחמים פרנקו, נתמנה רבנו למלא את מקומו כרב העיר, ובתפקידו זה שימש כשלוש שנים, עד יום פטירתו.
מתלמידיו
רבי נסים מתתיה יאחיה.
רבי אברהם ניסים אשכנזי – מרבני איזמיר שבטורקיה, שסייע לרבנו בהדפסת והפצת ספריו.
רבי ניסים חיים קאריו – מרבני העיר חברון.
ספריו
שדי חמד – יצירת מופת וספרו הגדול של רבנו, הכולל שמונה עשר חלקים, ובו אלפי ערכים, המסודרים לפי סדר א"ב. הערכים נחלקים לשני סוגים: כללים, ואסיפת דינים.
חלק ה'כללים' עוסק בכל סוגי הכללים, כללי הגמרא והמשנה, כללים בהלכה, כללי הפסיקה, ועוד. חלק 'אסיפת דינים' עוסק בחידושי דינים בכל מקצועות התורה, חלקם דיני תורה שבאו לפני רבנו למעשה, וכן התכתבויות של רבנו עם חכמי דורו.
החיבור נתקבל בחיבה ובהערצה בכל תפוצות ישראל. בכל ערך וערך, ניכרת גדלותו העצומה ובקיאותו האדירה בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים, וכן עומק עיונו במשא ומתן בדבריהם, עם ראיות מקוריות, וכוחו הגדול בהכרעה ותורת הפסק, לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. סגנונו הצח והבהיר של רבנו שובה לב, וכל הפוסקים שלאחריו מרבים להביאו ולצטט מדברי קודשו.
בכתיבת הספר השתמש רבנו בספרייתו הענקית שהיתה כבבת עינו, בה שכנו אלפי ספרים שרכש במשך השנים, ובכולם היה שולט ובקי.
במהדורות הבאות צירף רבנו השמטות ותשובות להערות שקיבל על המהדורה הראשונה, וקראם בשם 'פאת השדה', ולאחר מכן הוסיף גם את 'שיורי הפאה', ו'פקועות שדה'.
כמו כן, בראש הסדרה הציב רבנו את הקונטרס 'באר בשׂדי' שחיבר כתגובה לפולמוס שיצר שמו של חיבורו 'שדי חמד', שהיו שטענו שנחשב כאחד משמות הקודש. בקונטרס ביאר רבנו את שיטתו שאין בכך כל חשש.
במהלך השנים ה'תש"ח–ה'תשי"ג (1948–1953) יצאה לאור הסדרה בעריכה מחודשת, ובהדפסה נוחה ומאירת עינים, על ידי הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מענדל שניארסון, שהחל לעסוק בכך ביוזמתו של חותנו האדמו"ר רבי יוסף יצחק (הריי"צ). שניהם חיבבו מאד את החיבור וראו חשיבות רבה בהדפסתו והפצתו, לחיזוק והפצת הלכות התורה.
מכתב לחזקיה – חידושים על מסכתות הש"ס מסדר מועד, וכן שאלות ותשובות בנושאים שונים.
אור לי – חידושים על השלחן ערוך עם משא ומתן בדברי הפוסקים. ספר זה הדפיס רבנו לזכר בנו שנפטר בחייו.
צאצאיו
בנו היחיד נפטר בדמי ימיו בשנת ה'תרכ"ח (1868).
את שלושת בנותיו השיא רבנו לתלמידיו, גדולי תורה שעסקו במלאכה:
חתנו נסים הלוי צחציר.
חתנו שלמה אשרוב.
חתנו דוד פסח.
פטירתו
ביום כ"ד בכסלו ה'תרס"ה (1904), ערב שבת וערב חנוכה, נסתלק רבנו לישיבה של מעלה, וגופו הקדוש נטמן בבית החיים העתיק בחברון.
כשנה וחצי לאחר פטירתו, ניסו פורעים ערבים לחלל את קברו. בעזות מצח פירקו את המצבה, והחלו לחפור בנסיון להוציאו מקברו, על מנת לדרוש מהיהודים כופר תמורת השבתו. אולם מראה גופו השלם והתכריכים הנקיים, כאילו נקבר זה עתה, הטיל עליהם פחד ומורא, והם ברחו כל עוד נפשם בם.
זכותו תגן עלינו, אמן.
