רבי חיים (איצקוביץ') מוולוז'ין (ה'תק"ט-ה'תקפ"א, 1749-1821) היה מגדולי התורה בדורו, תלמידו המובהק של הגר"א מווילנה, רב העיירה וולוז'ין, ומייסד ישיבת 'עץ חיים', הידועה כ'ישיבת וולוז'ין'.
ראשית דרכו של רבי חיים מוולוז'ין
רבנו נולד ביום ז' בסיון שנת ה'תק"ט (1749), בעיירה וולוז'ין שבליטא, לאביו, רבי יצחק ב"ר חיים, שהיה תלמיד חכם, ירא ה' ואמיד מאוד, ששימש גם כפרנס הקהילה, ולאמו מרת רבקה, שהיתה ממשפחת רבנים מפורסמת.
עוד טרם הגיעו לגיל מצוות, למד רבנו אצל הגאון רבי רפאל הכהן, לימים רב העיר המבורג, ומחבר הספרים שו"ת 'ושב הכהן'. בגיל חמש עשרה החל ללמוד אצל רבה של וולוז'ין באותם ימים, הגאון הנודע רבי אריה ליב גינזבורג, בעל ה'שאגת אריה'.
בהגיעו לגיל תשע עשרה, החל ללמוד אצל הגאון רבי אליהו מוילנה (הגר"א), והיה לאחד מגדולי תלמידיו. נפשו של רבנו נקשרה בנפש רבו, והוא חתר להבין ולרדת לסוף דעתו בכל ענין, וכל דרכיו היו על פיו.
גם שנים רבות לאחר נישואיו, נהג לנסוע שלש או ארבע פעמים בשנה אל רבו בוילנה, ומתעכב בה במשך כחודש ימים. במשך זמן זה היה נכנס לרבו, משוחח איתו ארוכות על לימודו, ומציע לפניו את חידושיו וספקותיו. כך נהג במשך עשרות שנים עד לפטירת רבו.
רבה של וולוז'ין
בשנת ה'תקל"ג (1773) לערך, נתמנה רבנו לשמש בקודש כרבה של עיר הולדתו וולוז'ין, ובתפקיד זה שימש עד יום פטירתו, למעט שנה אחת, בה כיהן כרב העיר ולקומיר.
שקידתו והתמדתו של רבנו היו לפלא, וכמעט שלא הניח תחום בתורה שלא השיגו וידעו על בוריו. גדלותו בתורה היתה עצומה, הן בתלמוד והן בפסיקת ההלכה. מכל קצוות המדינה היו פונים אליו לפתור להם שאלות וספיקות חמורות.
גם בתורת הנסתר והקבלה עסק רבנו רבות, ועליה ייסד חלק גדול מספרו 'נפש החיים'.
יחד עם גאונותו וגדלותו בתורה, היה ידוע בענוותנותו המוחלטת, והיה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות. אף עם עדת החסידים ורבותיהם, עמד רבנו ביחסי כבוד וידידות, ונמנע מנטילת כל חלק בפעולות שונות שננקטו נגדם.
מייסד הישיבה
בסביבות שנת ה'תקס"ב (1802), ראה רבנו שכבוד התורה וחכמיה הולך ומתמעט, ומספר לומדי התורה הולך ומדלדל, וגמר בדעתו להקים ישיבה, בה ילמדו בחורים וישקיעו את עצמם בתורה ללא טרדות, כאשר כל סיפוקם הגשמי נתון להם בתוך כותלי הישיבה, מה שנחשב באותה תקופה חידוש גדול. בדרך זו, סבר רבנו, יתרבה כבוד התורה, ויוכלו התלמידים להפוך עם הזמן, לתלמידי חכמים מופלגים, שיאירו את העולם בתורתם ויראתם.
הרעיון קרם עור וגידים, ושמה של הישיבה החדשה נקרא 'עץ חיים'. תחילה קיבץ רבנו סביבו עשרה תלמידים, והחל למסור בפניהם שיעורים תמידין כסדרן, כשסיפוק כל מחסורם הגשמי מוטל על כתפיו.
אט אט יצא שמעה של הישיבה למרחוק, ותלמידים רבים התדפקו על דלתותיה. אז כתב רבנו 'קול קורא', שנשלח לכל קהילות ישראל במדינה, בו הוא מבטא את הצורך בפתיחת ישיבה שתספק את כל צרכי הלומדים, ומבקש את עזרתם של אחינו בני ישראל, כדי לתמוך בשגשוגה של הישיבה, ובהרמת קרן התורה.
דרך חינוכו של רבי חיים מוולוז'ין
דרך לימודו של רבנו אותה הנחיל לתלמידיו, היה בהבנה ישרה ומעמיקה, המרחיקה כל פירוש מפולפל שאינו לאמיתתה של תורה.
וכה כותב רבנו במכתב לנכדו: 'העיקר לאחוז בסברה הישרה, ואשר אינה ישרה לאמיתה של תורה, גם אם מחודדת, אותה הרחק'. והוסיף רבנו 'ולא עוד אלא שבבדיקה מדוקדקת תגלה, שכל גדולי הראשונים והאחרונים ז"ל, לא נשתבחו אלא בסברא ישרה, כל הישר בסברא, גדול מחברו'.
מלבד גאונותו האדירה בתורה, התגלה רבנו כאומן בחכמת החינוך, ובכך הצמיח בין כותלי הישיבה תלמידי חכמים רשומים לתפארת, בעלי תורה, ובעלי מדות ישרות, שהפיצו את תורתם הלאה.
בעקבות ישיבת וולוז'ין, שקיבלה את כינויה 'אם הישיבות', נפתחו עוד ועוד ישיבות ברחבי ליטא, שהמשיכו בדרכו של רבנו, בהנהגות וסדרי הישיבה.
מתלמידיו של הרב חיים מוולוז'ין
רבי יעקב מקרלין – בעל 'שו"ת משכנות יעקב'.
רבי יוסף זונדל מסלאנט – חותנו ורבו של רבי ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר.
רבי דוד טעביל ממינסק – מחבר ספר 'נחלת דוד' על הש"ס.
חיבוריו
רבנו כתב הרבה בימי חייו, אך לדאבון הלב, רוב כתבי ידו עלו באש בשריפה שפרצה בוולוז'ין בשנת ה'תקע"ה (1815). ואלו ספריו שזכינו לאורם:
נפש החיים – חיבורו הגדול והמפורסם ביותר. פרקי מוסר, השקפה והדרכה בעבודת ה'. הספר מיוסד על ספרי הקבלה ועל תורתו של רבו הגר"א. נכתב בעיקר כמענה ותגובה לרעיונות תורת החסידות שהתפשטה מאד בתקופתו, וכביסוס להשקפת ההתנגדות אליה.
חוט המשולש – 'תשובות' הלכתיות ששרדו מכתביו. במהדורות מסויימות מצורפות גם תשובות מאת חתנו הגאון רבי הלל פריד, ובנו הגאון רבי אליעזר יצחק פריד.
רוח חיים – פירוש על מסכת 'אבות'.
בימינו נדפסו ספרים נוספים מתורתו, המלוקטים מתוך כתביו, דרשותיו ואגרותיו.
משפחתו
אחיו, רבי שלמה זלמן מוולוז'ין – ידוע בכינויו 'רבי זלמל'ה'. אף הוא מתלמידי הגר"א. נודע כגאון פלאי הבקי בכל חלקי התורה. נפטר בצעירותו.
בנו, רבי יצחק מוולוז'ין – ידוע בכינויו 'ר' איצל'ה וולוז'ינער'.
מילא את מקומו של רבנו בראשות הישיבה. מחבר ספר 'פה קדוש' על התורה, וספר 'מילי דאבות' על מסכת אבות. כתב הקדמה לספרו של רבנו 'נפש החיים', ובה ביאר את דרכיו ואורחות חייו. לאחר פטירתו, נתמנה תלמידו וחתנו, הגאון רבי נפתלי יהודה צבי ברלין ('הנצי"ב מוולוז'ין') למלא את מקומו כראש הישיבה.
בנו, רבי יוסף – כתב הקדמה קצרה לספרו של רבנו 'נפש החיים'. נפטר צעיר לימים.
בתו, מרת אסתר, נישאה לרבי הלל פריד – שימש כר"מ בישיבת וולוז'ין לצד רבנו.
בתו, מרת רלקה, נישאה לרבי יוסף סולובייצ'יק, ששימש כרב בקובנה ובסלבודקא (וילייאמפול). נכדם הוא הגאון רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (ה'בית הלוי'), אבי שושלת רבני בריסק.
בתו, מרת חסיה, נישאה לרבי מרדכי קמינצקי מלידא, יהודי בעל ממון שנודע בישרותו וצדקותו.
פטירתו של ר חיים מוולוז'ין
ביום י"ד בסיון ה'תקפ"א (1821), בהיותו בן שבעים ושתיים, נפטר רבנו לבית עולמו, ונטמן בבית החיים בוולוז'ין.
זכותו תגן עלינו, אמן.
